כישלון המאבק על הגדלות הרמטכ"ל הוא כתם על הממשלה

השבוע עבר באופן סופי בכנסת החוק שמלבין את הגדלות הרמטכ״ל הלא-חוקיות לפנסיה התקציבית של אנשי הקבע. מדובר בחוק יקר, בזבזני, לא מוסרי ולא יעיל שיעלה למערכת הביטחון מיליארדים מדי שנה ולא ישיג דבר. למרבה הבושה החוק הזה עבר בתמיכה מלאה של הממשלה והקואליציה, ועל רקע התנגדות נמרצת של חברי כנסת ספורים ובעיקר חה״כ עמית הלוי שהשתמש בכל הכלים הפרלמנטריים שלרשותו במאבק נגד החוק כולל פיליבסטר של למעלה מ-9 שעות בוועדת החוץ והביטחון ביום שני האחרון, בניסיון נואש להציל מעט מהכבוד האבוד של נבחרי הציבור בסוגיה הזו.

נזכיר מעט את הפרטים: לפני כעשור התברר, לגמרי במקרה, כי הצבא נוהג להגדיל את שיעורי הפנסיה התקציבית של אנשי הקבע באחוזים רבים בניגוד לחוק ולנהלי הצבא. מהנתונים שנחשפו התברר כי מדובר בממוצע של 8 אחוזים לפורש, כאשר השיאנים הגיעו אפילו ל-19 אחוזים תוספת על גבי הפנסיה התקציבית, שבלאו הכי זוכה לתנאים מפליגים וגבוהה הרבה יותר ביחס לשאר המשק. בסך הכל מדובר בעלות של כ-1.6 מיליארד ש״ח בשנה למשק בנוסף על סכום של כ-10 מיליארד ש״ח שמערכת הביטחון משלמת מדי שנה על פנסיה תקציבית לפורשיה. סכום משמעותי לכל הדעות.

הדבר עורר סערה ציבורית ומאבק ארוך שהגיע לשיאו בספטמבר האחרון עם פסק דין של בג״צ שקבע כי התוספת הזו אינה חוקית וכי יש להסדיר אותה בחקיקה. אולם במקום להכות על חטא, לחפש דרכים לתקן את העבר ולהציע חלופות יעילות לגבי העתיד, בצה״ל דרשו להלבין בחוק את המצב הקיים במלואו. החוק מציג אמנם קריטריונים חדשים, אבל הם רלוונטיים רק למיעוט מהמשרתים, כאשר הרוב המוחלט והגדול זוכה להמשך תשלומי ההגדלות בתנאים הקודמים, כפי שפירטתי בכתבה כאן.

חשוב להדגיש: מדובר בתוספות לפנסיה שניתנות באופן גורף לכלל המשרתים בצה״ל ללא הבדל בתפקיד, רמת סיכון או תנאי שירות. איש לא חולק על הצורך לפצות ביתרות את המפקדים הלוחמים, דרג המח״טים והמג״דים שמגיעים לפרישה אחרי שירות מבצעי. אך מדובר במיעוט ביחס לפורשים: רובם הגדול משרתים בתפקידי מטה עורפיים, ובמקרים רבים זוכים להכשרה מקצועית ולניסיון בעלי ערך רב בשוק העבודה האזרחי, שאליו הם פונים לקריירה שניה עם השחרור.

זהו מאבק חשוב וברקע הדיונים הללו עומדים גם תנאי "הפנסיה הצוברת" של המשרתים בקבע, מעין מענק גישור בין גיל הפרישה המוקדם שלהם לגיל הפרישה הכללי במשק (67 לגברים), וגם שם דורש להנהיג תוספות והגדלות רמטכ״ל. מדובר בלפחות מיליארד ש״ח נוספים מדי שנה, סכום שעתיד לגדול באופן עקבי.

יתרה מזאת: סכומי העתק המדוברים (2.6 מיליארד מדי שנה), נדרשים לנוכח צרכי ההתעצמות של הצבא אחרי המלחמה. יש פערים קריטיים בציוד צבאי, ברכש אמל״ח, תחמושת ורכב קרבי. הוצאות הביטחון של ישראל צריכות לגדול, והפניית סכומים בהיקפים כאלו לתשלומי פנסיה היא ביטוי לסדר עדיפויות מעוות ומנותק מהמציאות.

המלחמה על ההגדלה

בחודשים שחלפו מאז פסק הדין הצבא מתנהל מול חברי הכנסת והשרים על פי כל עקרונות המלחמה. חתירה למגע, תחבולה ודבקות במטרה במלואה. אין להם פה אילוצים מדיניים, דיבורים על היום שאחרי או רגישות הומניטרית. התקפה התקפה סוף.

ערפל קרב גם לא חסר. הצבא בקושי סיפק נתונים, וגם המעט שניתן הגיע אחרי מאבקים עיקשים – בעיקר של חבר הכנסת עמית הלוי. חלק מהנתונים הללו אפשרו לנו לחשב לאחור את התפתחות התשלומים הללו ולחשוף את העובדה שהגדלה משמעותית בתשלומי הפנסיה הלא חוקיים הללו התרחשה תחת כהונתו של דן חלוץ כרמטכ״ל ושל אלעזר שטרן כראש אכ״א, והדברים פורטו בכתבה כאן. גם את המועט הזה הציבור לא היה מגלה אלמלא המאבק הפרלמנטרי.

לא רק זאת, נציגי הצבא שללו כל ניסיון פשרה על הסף. כשראש הממשלה נתניהו הבין את התמונה, הוא כינס מספר ישיבות בניסיון להגיע לפשרה מוסכמת. עיקרי הפשרות שהוצעו לצבא היו לאפשר את ההגדלות לציבור משרתי הקבע בפנסיה תקציבית הקיים, אך להבהיר שתוספות התשלומים הללו לא יינתנו לפורשים בפנסיה צוברת. מספר הצעות מסוג זה שעלו על הפרק במספר פגישות שקיים ראש הממשלה נדחו על הסף על ידי נציגי הצבא, שגילו פתאום שיש כזה דבר ״ניצחון מוחלט״.

הצבא לא בחל באמצעים, כולל הפעלת לחצים על חברי כנסת באמצעים שונים והפניית איומים מרומזים בדרכים שונות. כפי שנודע לנו, בימים האחרונים הועברו מסרים מאיימים לראש הממשלה נתניהו ולפיהם אם החוק לא יעבור מערכים שונים בחיל האוויר והמודיעין "עלולים" לצאת מכשירות.

זוהי סחטנות עלובה: אפשר לתת תמריצים במערכים חיוניים ספציפיים בלי להנהיג הגדלה גורפת ורחבה של כלל הפנסיות לכלל הפורשים. לנוכח הלחצים הללו, ראש הממשלה נכנע והורה לראש הקואליציה חה״כ אופיר כץ וליו״ר ועדת חוץ וביטחון ביסמוט להעביר את החוק בכל מחיר. וכך היה.

חבר הכנסת עמית הלוי ניסה לעכב את החוק בפיליבסטר ארוך במשך 9 שעות בוועדת חוץ וביטחון של הכנסת ביום שני האחרון, ולבסוף החוק עבר והגיע אמש להצבעה במליאה. רק 5 חברי כנסת נכחו בעת ההצבעה והצביעו בעד.

תוצאות המאבק מבישות ומצערות כשלעצמן, וביתר שאת על רקע לקחי המלחמה האחרונה שהראו את חשיבות הפיקוח הציבורי על בניין הכוח וסדרי העדיפויות בצה״ל. סיפורן של הגדלות הרמטכ״ל הוא מקרה הבוחן המושלם: התנהלות בלתי חוקית שהתרחשה במחשכים ועלתה מיליארדים לקופת המדינה, ללא דיון ציבורי וללא בחינת חלופות. זה היה צריך להיות המאבק הראשון על הפיקוח הפרלמנטרי והמדיני על הצבא ועל השקיפות שלו, הזדמנות לפתוח את המכסה מעל מערכת שהתרגלה לאוטונומיה ארגונית וניהולית שבחסותה צומחות קונספציות הרסניות.

למרבה הצער והבושה, במבחן הזה הממשלה נכשלה.