הדיסוננוס הקוגניטבי של התפיסה הנאצית

הראשון שטבע את ההגדרה דיסוננס קוגניטיבי – היה הפסיכולוג היהודי לאון פסטינגר בשנות החמישים של המאה הקודמת. על פי פסטינגר האדם הנורמטיבי מבקש לשמור על איזון נפשי. זאת, כאשר השקפת עולמו תואמת ועולה בקנה אחד עם נתוני המציאות, ויהיה זה בנושאי חברה, פוליטיקה, מוסר, כלכלה, דת וכו'.

אולם כאשר הפרט נוכח במציאות ואירועים שאינם תואמים את השקפת עולמו, כי אז עומדות לפניו שתי אפשרויות: א. להביא לשינוי בעמדתו ולהציבה על בסיס אמפירי, כך ישמור על איזונו הנפשי. ב. אפשרות שנייה, היא שלא לשנות את השקפתו ולסרב להאמין בעובדות ובמציאות, שהרי "המציאות היא בעיני המתבונן". כזה הוא הדיסוננס הקוגניטיבי הגולש בשלב מסוים למצב של הפרעה נפשית.

כאשר אנו בוחנים את התורה הנאצית לעומקה, מתגלה תופעה מעניינת: יסודותיה של עיצוב הרוח הגרמנית בעידן הנאצי לא היו רק שקריים, אלא התבססו במידה רבה על דיסוננס קוגניטיבי חסר תקדים.

Übermensch גרמני אל מול Üntermensch יהודי

על מנת להנחיל את התפיסה הנאצית לפיה מעמדו של הארי הגרמני הוא זה של אדם עליון, "האובּרמנטש" ((Übermensch מול התת אדם היהודי, "האונטרמנטש"(Üntermensch), נחקקו בשנת 1935 חוקי נירנברג. היהודים גורשו מן האקדמיה בטענה כי היהודי נחות רוחנית ומזהם את ערכי התרבות הארית. טיעון שנסמך על מובאות משורה ארוכה של פילוסופים גרמנים עם קאנט בראשם. לפיו…

אין היהודים יכולים לטעון ולו לגאון אחד שיצא מקרבם, אף לא לאיש אחד שהוא משכמו ומעלה. כל כישרונם ומלאכתם משועבדים להונאה שפלה ורקימת מזימות. אין הם כי אם אומה של נוכלים.

בשנה זו מספר פרסי נובל הגרמנים עמד על 35. מהם 15 יהודים. 20 פרסים באומה המונה 67 מיליון נפש פירושו של דבר פרס אחד על כל 3.35 מיליון גרמנים. 15 פרסים לציבור היהודי, המונה בשנה זו חצי מיליון נפש, פירושו של דבר פרס אחד על כל 33.000 יהודים. מכאן המסקנה – שאכן נסמכת על בסיס אמפירי – כי היהודי עולה בכושרו הרוחני באלפי אחוזים על הגרמני, וכי היהודי הוא האוברמנטש והגרמני הוא האונטרמנטש.

הדם הוא הנפש

בני אדם אינם מתים כתוצאה מתבוסה במלחמה, אלא מאובדן כוח ההתנגדות המצוי אך ורק בדם טהור. כל מי שאינו גזע טהור דם הוא אשפה… טוהר דמנו הוא זה שיביא להגשמת המשימה שהוקצה לנו על ידי בורא העולם (אדולף היטלר, מיינקאמפף).

ב-1935, בעקבות חוקי נירנברג חייב היה כל גרמני לשאת את "תעודת הדם הגרמני" (Deutschblütigkeitserklärung) המעידה כי דמו טהור ונעדר את זוהמת הדם היהודי, מכאן שהוא ארי טהור. העובר על החוק ביצע "פשע נגד טוהר הדם" (Sünde wider das Blut) ונענש בהתאם. לרוב במשלוח למחנה ריכוז. עיקרון טוהר הדם (Limpieza de sangre) בנוסח הספרדי, הושת על היהודים בחצי האי האיברי במאה ה-15. אולם בימי הביניים המידע הרפואי בנושא הרכב הדם אפשר הזיות כאלה, שרווחו גם בימי המקרא, למשל באמונה כי "הדם הוא הנפש" (דברים יב, כג). במחצית המאה ה-19 ידע כל סטודנט לרפואה באירופה כי דם טהור במובנו הגנטי הוא הבל מוחלט, שכן הביטוי דם טהור מתייחס לדם רווי חמצן אותו מזרים העורק מן הראות אל עברי הגוף וכן דם בלתי טהור הוא זה הנשאב מכל האברים על ידי הווריד דל החמצן אל הראות ומשם אל הלב, אולם הדם עצמו נעדר כליל כל משמעות גנטית, וכי תרומת הדם תבצעת ללא כל שייכות גזעית, והאפריקני השחור יכול לתרום את מנת דמו לאירופאי הלבן והסיני משנגחאי יכול לתרום להודי בניו דלהי, כל זאת בתנאי שהתורם והנתרם נמנים על אחד מסוגי הדם. למרבה האירוניה, הראשון שקבע כי קיים פער בין סוגי הדם היה הסרולוג היהודי יליד פולין לודוויג הירשפלד.

גם יוזף מנגלה, רופא במקצועו, ידע זאת היטב, וכבר בתחילת 1942 עם שורת כשלי הוורמאכט בחזית המזרח מול לנינגרד ומוסקבה, ושנה לאחר מכן בקרב סטלינגרד, שיגר צוותו של מנגלה מאות אלפי מנות דם לחזית על מנת להציל את חיי חיילי הוורמאכט, כאשר רובו המוחלט של אותו דם היה "מזוהם" שכן נשאב מאסירי המחנה, יהודים ברובם.

ישו הבלונדי, בנו של חייל גרמני

"ישו ודאי לא היה יהודי" (אדולף היטלר)

למותר לציין את הזעזוע שנתקף הגרמני המאמין האדוק, למקרא הפסוקים בבשורה על פי לוקאס, פרק ב' פסוקים 21–23:

 כְּשֶׁמָּלְאוּ שְׁמוֹנָה יָמִים וְהִגִּיעַ הַזְּמַן לָמוּל אוֹתוֹ קָרְאוּ אֶת שְׁמוֹ יֵשׁוּעַ, כַּשֵּׁם שֶׁקָּרָא לוֹ הַמַּלְאָךְ לִפְנֵי שֶׁהוֹרָה בַּבֶּטֶן. כַּאֲשֶׁר מָלְאוּ יְמֵי טָהֳרָתָם לְפִי תּוֹרַת מֹשֶׁה, הֶעֱלוּהוּ לִירוּשָׁלַיִם לְהַצִּיגוֹ לִפְנֵי אֱלֹהִים כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת יהוה.

לאורך מאות שנים העולם הנוצרי חיפש בקדחתנות אחר עורלתו של המשיח, וכיום יש 18 ערלות הפזורות ב-18 כנסיות, קתדרלות ומנזרים ברחבי אירופה. כך באנטוורפן, בזנסון, מץ, הילדסהיים ועוד. מסדר הטמפלרים (הגרמני במוצאו) אף הכריז שהגביע הקדוש עשוי מן הערלה, שהרי ישו עצמו לגם יין מן הגביע והכריז כי זהו דמו, וכריתת הערלה מלווה בטיפות דם. באינספור הציורים והפסלים של ישוע על הצלב מעדיף המשיח הנוצרי להסתיר בפיסת בד. האומנם על מנת להסתיר את מילתו?

הנאצים הבינו היטב את הבעיה הגלומה בתפיסה הזו. היטלר חזר שוב ושוב על האמירה כי "ישו לא היה יהודי"  כי אם בנו של חיל נורדי, קרי "גרמני – מי שהוצב בגליל שהיה חבל ארי…", דגם מופת של מנהיג שניצב בבשורתו נגד היהודים. היטלר מסתמך על דברי יוסטון צ'מברלין, הוגה תורת הגזע, לפיהם ישו היה בלונדיני תכול עיניים, ביטוי מושלם לדמותו של האידאל הארי, היפוכו המוחלט של הכיעור היהודי, ועל כן היהודים צלבוהו.

באשר לעובדה כי יהדותו של ישוע מוצגת בברית החדשה חזור ושוב, כמו ברית המילה, ייחוסו לבית דוד המלך והולדתו בבית לחם. כל אלה – וכן 800 פסוקים אחרים, נמחקו או שוכתבו בימי הרייך השלישי. זאת בברכת הכנסייה, הקתולית הפרוטסטנטית כאחת.

על פי קרל אדם (Adam), מבכירי התיאולוגים הקתולים בגרמניה, בהצהרה משנת 1943:

כלל לא יעלה על הדעת שישו היה יהודי.

שכן…

למרים "הבתולה" לא היה כל קשר ליהדות – לא פיסית ולא מוסרית. זאת, בשל סלידתה מאותן התכונות והכוחות המכוערים שאנו מגנים אצל יהודים מזוהמי הדם.

וכך כתב אלפרד רוזנברג, ה"פילוסוף" של המפלגה הנאצית, בספרו "המיתוס של המאה העשרים   :(Der Mythus des 20 Jahrhunderts)

ישוע נולד בגליל ולכן הוא נביא נורדי, ועדות נחרצת לכך שקיימת זהות מלאה בין הגזע הנורדי לאלוהים.

הפרומתאוס הארי

פן נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי העמוק בתפיסה הנאצית היה הצגת הרייך השלישי כצאצא של השבטים הגרמנים טהורי הגזע בעת העתיקה, הטבטונים, שנתפסו כ"אבות התרבות האנושית…". היטלר חוזר שוב ושוב לנושא הזה בספרו:

כל התרבות האנושית, כל פירות האמנות, המדע והטכנולוגיה אותם אנו רואים לפנינו היום. הם כמעט אך ורק התוצר היצירתי של הגזע הארי… הוא הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות בכל עת …. וכו' וכו'…

המובאה ממיינקמפף מלווה במפה המציגה את העובדה כי אכן הגזע הארי הוא מקור כל התרבויות בתבל. הכתוב מציין: הגזע הנורדי והגרמנים כנושאי תרבות

המפה מוכיחה כי כל תרבויות העת העתיקה מקורם בגרמניה. החל ברוסיה במזרח, אנגליה במערב, ועד מצרים העתיקה בדרום, כולל פרס, הודו, סין, וכן תרבויות יוון, רומא וספרד (תרבות ישראל נעדרת מן המפה שכן אינה ראויה להגדרה של תרבות).

מן הראוי לציין שבמאה השנייה לפנה"ס לא הייתה לשבטי הטבטונים עדיין שפה כתובה ברמה המופשטת, והאלפבט הרוני, הסתפק לכל היותר בכתיבת פרטים על לוחות בתי הקברות. כך שמו של הקבור, תפקידו בקהילה ומועד מותו. כלומר באותה עת שבה התרבות ההלנו-רומית העמידה שורה ארוכה של כתבי פילוסופים, משוררים, מחוקקים, שלא לדבר על המקרא העברי, "הפרומתאוס של האנושות שממצחו הבהיר זינק הניצוץ האלוהי של הגאונות" עדיין אינו יודע קרא וכתוב. הנה כי כן, בעוד משוררי רומא אובידיוס, קאטולוס, הורטיוס, ורגיליוס והוגיה מרקוס אורליוס, איסידורוס מאלכסנדריה, היירוקלס, מקרוביוס, סולוסטיוס… מניחים את התשתית לפילוסופיה בתרבות המערב, הפרומתאוס הגמאני טרם יודע קרוא וכתוב.

אל פסגת התרבות הארית הגיעו השבטים הטבטונים – דוגמת ה"וונדאלים" מי שבזזו את רומא במאה החמישית לספירה (ומכאן המונח "ונדליזם" לתיאור הרס קטלני הנעדר סיבה ומסובב) וביתר שאת השבטים הגותים, אשר הביאו במאה השישית לחורבנה של האימפריה הרומית והשקיעו את הציוויליזציה המערבית באלף שנות חשכת ימי הביניים. וכך הוויקינגים, שהביאו על אירופה במאות ה9-11 חורבן והרס חסרי תקדים.

וכך כותב רוזנברג:

… התרבות הנורדית הנשגבת אשר רק בכוחותיה היצירתיים נסלל הנתיב האוטנטי של ציוויליזציה.

עם זאת, רוזנברג אינו שולל את קיומן של תרבויות העת העתיקה דוגמת מצרים, יוון, הודו, ועוד, אלא שמדובר בתרבויות אשר שאבו את גדולתן ממקור גרמני. על פי הרוזנברג הנ"ל מוטל על הרוח הגרמנית שהיא "שילוב של מוסר נעלה ואנרגיה יצירתית", להכרית את הניוון השמי, קרי הכחדת היהדות. מכאן שגרמניה כמוה כרופא מנתח הכורת גידול סרטני מגופו של חולה. לפי כך רק השמדה גורפת של "הנבג היהודי", היא "הפתרון הסופי" האמור לפתור את האנושות מקללת היהדות ולהעניק לה את ערכי המוסר הגרמני העליון.

אגדת תקיעת (סכין) בגב

גלויה המציגה את המיתוס של "תקיעת הסכין", 1919.היהודייה המכוערת תוקעת סכין בגבו של החייל הגרמני.

והדיסוננס הולך וגדל. אחד המיתוס שהנאצים רכבו עליו היה האשמת היהודים בתבוסה הנחרצת במלחמת העולם הראשונה, במה שזכה לכינוי "תקיעה (סכין) בגב" (Dolchstoß): היהודים בגדו במולדת, נמלטו משירות צבאי ועשו יד אחת עם האויב. היטלר חזר על טענות אלה ללא הפסק. בפועל 120,000 יהודים שרתו ברייכסוור, נתון שווה ערך לחלקם באוכלוסייה, רובם בחזית, ו־12,000 נפלו בקרבות. גם נתון זה אינו נופל באשר ליחסם באוכלוסייה. התעשיין היהודי וולטר רטנאור, "גרמני גאה", מעריצו ומקורבו של פון הינדנבורג ותומך נלהב בפרוץ המלחמה, הוא שהקים את המנהל לכלכלת המלחמה (Kriegsrohstoffabteilung) ועמד בראשו בשנים 1915-1914, ובזכותו נחל הרייכסווהר שורה של ניצחונות בשנתיים הראשונות של המלחמה.

נתון אחד מכריע מציג למרבה האירוניה את החייל היהודי כמי שעולה על הקלגס הגרמני. על פי נתונים כפי שנשמרו במסמכי הרייכסוור עולה כי מספר היהודים אשר זכו בציון לשבח בזכות גבורתם בקרב עמד על 3,800. נתון גבוה יותר על בסיס חלקם באוכלוסייה אל מול כלל גייסות הרייכסוור. לא זו אף זו, היטלר עצמו זכה באוגוסט 1918 בציון לשבח – צלב ברזל – מטעם מפקדו היהודי סגן הוגו גוטמן (Gutmann). המלצתו של גוטמן נתקלה בהתנגדות מפקד הפלוגה שטען שהרב"ט היטלר נעדר כליל תכונות של מנהיגות, מכאן שאינו ראוי למדליה, אולם גוטמן התעקש והיטלר זכה בעיטור ונשא אותו על חזהו כל ימי חייו.

הניכוס של ניטשה

משנתו הפילוסופית של פרידריך ניטשה, המשתרעת על פני עשרה כרכים של כתביו, דורשת דיון נרחב. עם זאת האימוץ הנאצי של דמותו היא מייצג נוסף של הדיסוננס הקוגניטיבי הנאצי.

ניטשה נערץ על היטלר. מוזיאון ניטשהבווימאר.

אלפרד רוזנברג שהוזכר לעיל הכתיר את ניטשה בתואר אבי הנאציונל-סוציאליזם. ואכן, להערצת ניטשה בעידן הנאצי לא היה גבול. היטלר שב ומצטט אותו ב"שיחות שולחן", וניטשה הוא שתבע את המושג "אוברמנטש" שהזכרנו לעיל. על פי מרטין היידיגר, "ניטשה הוא זה שהעניק לגרמניה את רעיון השליטה בעולם"

עם זאת כשקוראים בכתבי "נביא הנציונלסוציאליזם" מתלה תמונה שונה בתכלית. בספרו האחרון “הנה האיש" (Ecce Homo) מסכם המחבר את משנתו באשר לרוח הגרמנית.

היהודים הם ללא ספק הגזע האיתן, הטהור והעיקש ביותר שחי באירופה כיום. הם יודעים לשגשג גם בתנאים הגרועים ביותר…

כל פשע גדול נגד התרבות שבוצע במהלך ארבע מאות השנים האחרונות טמון במצפון נשמתו הזעירה והבזויה של הגרמני… הגרמנים נטלו על עצמם את האחריות לכל דבר הקיים היום – החולי והטיפשות… הנוירוזה הנקראת אומה – הגרמנים גזלו מאירופה עצמה את משמעות הקיום והובילו אותה לתוך סמטה של עיוורון… הם אלה אשר חוללו את דמותו של "אינטלקט גרמני", קרי: זוהמה פסיכולוגית…

ובמקום אחר:

כל בעיית היהודים קיימת רק במדינות לאום, שכן כאן האנרגיה והאינטליגנציה הגבוהה שלהם, הון הרוח והרצון המצטבר שלהם, שנאספו מדור לדור דרך לימוד ארוך בסבל, צריכים להיות כה רווחיים עד כדי כך שיעוררו קנאה ושנאה המונית. השנאה, זו המתפשטת בימינו כמעט בכל האומות, היא זו אשר מובילה את היהודים לטבח, בבחינת שעיר לעזאזל האשם בכל אסון ציבורי ואישי אפשרי.

והמחבר מסכם במשפט מחץ: "היהודים הם מעבר לכל ספק הגזע החזק, הקשה והטהור ביותר שחי עכשיו באירופה".

בספרו אנטיכריסט (Der Antichrist) משנת 1888 מאשים המחבר את הנצרות בפשעים נגד האנושות בצאתה נגד "גאוותו, העזתו וחירותו של האדם, וכנגד חדוות החושים ואושרו". אבל כותב על היהודים כך:

מבחינה פסיכולוגית, העם היהודי הוא עם הניחן באנרגיה החיונית והקשוחה ביותר, אשר הוצב בנסיבות קשות מנשוא… זכה לכוח האינסטינקטים האלה שבעזרתם אפשר לגבור על 'העולם'… כל מדינה שתיישב יהודים בקרבה תזכה להתפשטות, פריחה תרבותית, המצאות, וחברה משגשגת. גירושם הוא כסילות גמורה.

בחיבורו אנושי, אנושי מדי (Menschliches, Allzumenschliches) משנת 1878, מתייחס המחבר לרפורמציה הלותרנית, אותה הוא מגנה ומגדיר כ"תגובה של מוחות מפגרים מול הרנסנס האיטלקי", אותו הוא מכנה: "תור הזהב הנעלה באלף השנים האחרונות":

הרנסנס הוא התקופה הנעלה האחרונה בהיסטוריה… ובאשר לרפורמציה: אין היא אלא ניגודו המופרע, הנחות וגס הרוח של הרנסנס האיטלקי.

הגרמנים רימו את אירופה מול אירוע התרבות הגדול האחרון בו זכתה אירופה – הרנסנס. הרפורמציה של לותר הייתה תגובת מוח פשטני מול דבר מה קוסמופוליטי… השפלת הרוח האירופית…

את האנטישמים הוא מכנה "מאונני מוסר", "תליינים" וכמי שמייצגים את "הרצון לכוח של העלובים ביותר":

ובגניאולוגיה של המוסר (Zur Genealogie der Moral) קובע המחבר:

וכי למי משתחווה היום האפיפיור ברומא עצמה? כאילו הם התגלמות כל הערכים הנעלים ביותר – ולא רק ברומא אלא כמעט על פני חצי כדור הארץ… לשלושה יהודים, כידוע, ויהודייה אחת. ישו מנצרת, הדייג פטרוס, אורג השטיחים פאולוס, ואמו של ישוע הנ"ל, מרים שמה..

 את שנאת היהודים בגרמניה מגדיר ניטשה כ"מחלת נפש לאומית" וכן כ"מצב נחות" schlechtweggekommene)) בלשונו. עם זאת, אשמת היהודים – על אף המחמאות שהוא מחלק להם – היא בכך שהם חוללו את הנצרות, שנואת נפשו…

הקללה הגדולה ביותר שנחתה על המין האנושי. אין עוד ביטוי כה קטלני רעיל, סודי, תת קרקעי, קטנוני… יצר נקמה שאין לו שווה… אני קורא לזה הכתם האלמותי היחיד אשר דבק באנושות.*

אין זה פלא אפוא שעל גלריית מעריצי ניטשה יהודים נמנים – בין היתר – ברנר, גנסין, טשרניחובסקי, א. ד. גורדון, הלל צייטלין, אורי צבי גרינברג, חיים ויצמן, ישראל אלדד… ובלשונו של מנחם בגין: "מורי ורבי ז'בו היה מתהלך עם כה אמר זרתוסטרא בכיסו".

אריה סתיו הוא ניצול שואה, חוקר מדיניות ומתרגם שירה, לשעבר ראש "מרכז אריאל למחקרי מדיניות" וערך את כתב העת "נתיב".