בתקשורת התאהבו בטאקר קרלסון, ויש לזה סיבה טובה

המלחמה באיראן מביאה אל שיאו מאבק חשוב ומעניין הניטש בימים אלה בתוך האגף הימני-רפובליקני של הפוליטיקה האמריקנית, מאבק גורלי לעתידה של ארה"ב ויש שיאמרו גורלי אף יותר לעתידה של ישראל.

מצד אחד ניצב מייסד תנועת MAGA, הנשיא דונלד טראמפ, שהחלטתו לצרף את כוחה הצבאי המעצמתי של אמריקה לתקיפת תוכניות הגרעין והטילים של איראן, הסירה מעל ישראל איום קיומי ממשי ושחררה את מדינות ערב השכנות לאיראן מאימתו של המשטר האלים והמסוכן של משמרות המהפכה.

מן הצד שני ניצבות כמה מן הדמויות המשפיעות והבולטות בתקשורת הימין באמריקה, בהנהגת טאקר קרלסון. קרלסון, ועמו משפיענים דוגמת קנדס אוונס, מייגן קלי וניק פואנטס, טוענים שהם המבטאים האותנטיים של עמדת האגף הבדלני ב־MAGA, ולפיה השתתפות ארה"ב במלחמה פסולה ומגונה שכן סותרת את אחד מעקרונות היסוד של התנועה – כך לפי דעתם – ולפיו אמריקה צריכה להפסיק להתערב במלחמות של אחרים.

ניתן היה להציג את הדברים כקרב ענייני ושקול המתחולל בין הנשיא לאותה קבוצת משפיענים על אהדת הימין הרפובליקני בארה"ב, אבל יהיה זה חטא לאמת. וזאת כיוון שאין זו מחלוקת עניינית, וכן כיוון שהסקרים מעידים שבקרב חברי תנועת MAGA עדיין זוכה טראמפ, על אף המלחמה, לתמיכה כמעט מוחלטת, 89%, לעומת 7% תמיכה בלבד בקרלסון.

החלטת טראמפ להטיל למערכה נגד איראן את כוחה הצבאי המלא של אמריקה, היתה החלטה פרו ישראלית מובהקת כל כך עד שניתן היה להניח שהיא תתעלה מעל ביצת הפוליטיקה הפנימית בישראל ותאחד את כולם באהדה הראויה לנשיא ארה"ב, אבל התקשורת הישראלית, שלאורך כל המלחמה הוכיחה שהיא מעדיפה תבוסה ישראלית על פני ניצחון כיוון שייזקף לזכות נתניהו, הצליחה לקחת את הצד הלא נכון גם בסיפור הזה.

בידיעות אחרונות הקרב בין טראמפ לקרלסון מתואר מתוך אהדה ברורה לקרלסון ושמחה מוזרה לאידו של טראמפ. כבר בכותרת המשנה ניתן המסגור הברור, כשטראמפ מוצג בו כמי ש"הצליח להסתכסך עם אחד התומכים הכי גדולים שלו בעבר", קרלסון. ואנחנו יודעים על מי אומרים שהוא "הצליח להסתכסך עם אחד התומכים הכי גדולים שלו". על מי שהוא האשם במריבה, וגם הצד הלא צודק בה. גם בידיעה עצמה, החוגגת את היחלשות טראמפ בסקרים הארציים, מופיעים קרלסון וחבריו אך ורק בהקשר חיובי, ללא מילת ביקורת אחת(!) עליהם, בעוד טראמפ, ש"הצליח להסתכסך איתם", מוצג באופן שלילי כמי ש"משתלח" בהם.

גם בהארץ מתואר קרלסון כ"דוברו המוכשר והחשוב ביותר" של הנשיא ומוצג בצורה אוהדת ללא מילה אחת של ביקורת.

ההצגה החלקית הזו של דמותו של קרלסון היא חרפה כפולה. ראשית, המחלוקת בין שני הצדדים נוגעת ישירות לישראל: הנשיא טראמפ בעד ישראל ונלחם את מלחמתה, משפיעני הימין הבדלני נגד ישראל ודורשים שארה"ב לא תילחם את מלחמתה, שהיא כאמור גם מלחמת העולם החופש כולו, בהנהגת אמריקה.

שנית, קרלסון הוא למעשה אחד האנטישמיים הרעילים ביותר בעולם כיום. הוא מנרמל בשיטתיות אנטישמיות בפרסומים שלו, מארח נציגים של משטרי רשע ואנשים כמו ניק פואנטס וקנדס אוואנס ונותן להם באמפתיה גלויה לשטוח את התיאוריות האנטישמיות המופרעות שלהם על היהדות העולמית והשפעתה ההרסנית על האנושות, לרבות הטענות ההזויות ביותר ולפיהן ישראלים ביצעו את פיגועי הפלת התאומים, הוליווד מנוהלת בידי "כנופיות זדוניות של יהודים", ועוד.

קרלסון עצמו אף תיאר את נשיא אוקראינה היהודי במונחים אנטישמיים קלאסיים – כגון "נראה כעכברוש", האשים את ישראל בטבח עשרות אלפי ילדים בכוונה לאורך המלחמה, ועוד ועוד. על כל אלה הוכרז לאחרונה על ידי ארגוןStopAntisemitism , המנטר דרך קבע את האנטישמיות בארה"ב, כ'אנטישמי השנה לשנת 2025'. לפניו אגב, בתואר 'אנטישמית השנה לשנת 2024', זכתה קנדס אוואנס, המוזכרת גם היא בידיעות אחרונות כמשפיענית חשובה ומוכשרת ללא מילה אחת של אחת.

(יוצא דופן היה דיווח N12 שבו כן צוינה עובדת היותו של קרלסון אנטישמי, גם אם בשתי שורות קצרות בסוף הדיווח)

ועולה השאלה: מעבר לחוסר המקצועיות הבוטה שבהצגת הדברים בצורה כה מוטה וחסרה, מה גורם לתקשורת הישראלית לכזה ורטיגו ערכי, המדרדר אותה עד כדי העדפת האנטישמיים הרעילים ביותר בעולם, על פני הנשיא האמריקני הפרו ישראלי ביותר בהיסטוריה?

התשובה לכך לקוחה כנראה מתוך תהומות הנפש והפסיכוזה ההמונית. אבל לנו הלקח ברור: להגן על נפשותינו באמצעות הפסקת צריכת התוכן הזה והפסקת הכנסתו אל בתינו, ובאמצעות יצירה וצריכה של תקשורת מקצועית, מאוזנת, רצינית וראויה.

ובקיצור, תקשורת ציונית.