העולם לא עומד על רגל אחת

ח. האחד והרבים

אמונה אחת אחראית, יותר מכל האחרות, לשחיטתם של אינדיבידואלים על מזבחות האידיאלים ההיסטוריים הגדולים — הצדק או הקִדמה או אושרם של הדורות הבאים, או השליחות המקודשת או האמנציפציה של עם או גזע או מעמד, או אפילו החירות עצמה, הדורשת את הקרבתם של אינדיבידואלים למען החופש של החברה. זוהי האמונה שהיכן שהוא, בעבר או בעתיד, בהתגלות האלוהית או בנפשו של הוגה יחיד, בקביעותיה של ההיסטוריה או באלו של המדע, או בליבו הפשוט של אדם טוב שלא שיחת דרכיו, ישנו פתרון סופי. האמונה העתיקה הזאת מושתתת על השכנוע הפנימי שכל הערכים החיוביים שבהם האמינו בני האדם חייבים, בסופו של דבר, לעלות בקנה אחד, ואולי אפילו להנביע זה את זה. "הטבע כורך את האמת, האושר והמידה הטובה יחדיו בשלשלת שאין להתירה", אמר אחד האנשים הטובים ביותר שחיו מעולם, ודיבר במונחים דומים על החירות, השוויון והצדק.

אבל האם זה נכון? אמירה נפוצה היא שהן שוויון פוליטי הן ארגון יעיל והן צדק חברתי אינם יכולים להתיישב עם יותר משמץ של חירות אינדיבידואלית, ובוודאי לא עם לֵסֶה פֵר בלתי מוגבל; שהצדק והנדיבות,נאמנויות ציבוריות ופרטיות, דרישותיה של הגאונות ותביעותיה של החברה עשויים להתנגש זה בזה באלימות. ומכאן לא ארוכה הדרך אל ההכללה שלא כל הדברים הטובים עולים בקנה אחד, ועוד פחות מכך כל האידיאלים של המין האנושי. אבל איפשהו, כך יאמרו לנו, ובאופן כלשהו, חייב להיות אפשרי שכל הערכים האלה יחיו יחדיו, שאם לא כן היקום איננו קוסמוס [=סדר], איננו הרמוניה; שאם לא כן, התנגשויות בין ערכים עשויות להיות יסוד סגולי, יסוד לא ניתן לסילוק בחיים האנושיים. להודות בכך שהגשמת כמה מהאידיאלים שלנו עלולה, בעיקרון, להפוך את הגשמתם של אחרים לבלתי אפשרית, הרי זה לומר שרעיון ההגשמה האנושית המלאה הוא סתירה פורמלית, כִימֶרָה מטפיזית. לכל מטפיזיקאי רציונליסטי, מאפלטון ועד אחרוני תלמידיהם של הגל או מרקס, הנטישה הזאת של רעיון ההרמוניה הסופית שבה כל החידות נפתרות וכל הסתירות מתיישבות, היא מקרה שלאמפיריציזם גס, כניעה מוחלטת בפני העובדות הגולמיות, פשיטת רגל בלתי נסבלת של התבונה בפני הדברים כמות שהם, כישלון המאמץ להסביר ולהצדיק, לצמצם את הכול לכדי מערכת אחת, כישלון שאותו "התבונה" דוחה בשאט נפש.

אבל אם איננו מצוידים בערובה־מראש לטענה כי הרמוניה גמורה בין ערכים אמיתיים יכולה להימצא היכן שהוא — אולי באיזו ממלכה אידיאלית שאת מאפייניה איננו יכולים, במצבנו הסופי, אפילו לשער בדמיוננו —אין לנו ברירה אלא לשוב ולהסתמך על המשאבים הרגילים של תצפית אמפירית וידע אנושי רגיל. ואלו בהחלט אינם נותנים לנו שום הצדקה להניח (או אפילו להבין לְמה הכוונה כשאומרים) שכל הדברים הטובים, או לצורך העניין כל הדברים הרעים, יכולים לעלות בקנה אחד. העולם שאנו פוגשים בו בהתנסות היומיומית שלנו הוא עולם שבו עומדות בפנינו בּחִירות בין מטרות נעלות במידה שווה, ותביעות מוחלטות במידה שווה, אשר הגשמתן של כמה מהן כרוכה, באורח בלתי נמנע, בהקרבתן של אחרות. אדרבה, דווקא משום שזהו המצב מייחסים בני האדם ערך רב כל כך לחופש הבחירה; שהרי אילו היה להם ביטחון בכך שבמצב מושלם כלשהו, אשר בני אדם יכולים להגשימו עלי אדמות, שום מטרות שהם חותרים אליהן לעולם לא יתנגשו זו בזו, אזי הכורח והייסורים שבבחירה היו נעלמים, ואיתם החשיבות המרכזית של החופש לבחור. כל שיטה המקרבת את המצב האחרון הזה הייתה נראית אז מוצדקת לחלוטין, ולא חשוב כמה חופש יש להקריב כדי לקדם אותה.

אין לי ספק שוודאות דוגמטית מעין זו הייתה אחראית לשכנוע הפנימי העמוק, השלם עם עצמו והלא ניתן לערעור בנפשם של כמה מן הרודנים והצוררים האכזריים ביותר בהיסטוריה כי מה שהם עושים מוצדק לחלוטין לאור מטרת המעשים הללו. אינני אומר שהאידיאל של הבאה־עצמית לידי שלמות — אם עבור יחידים או אומות או כנסיות או מעמדות — ראוי להוקעה כשהוא לעצמו, או שהדברים שנאמרו להגנתו היו בכל המקרים תוצאה של שימוש מבולבל או שקרי במילים, או של קלקול מוסרי או אינטלקטואלי. אדרבה, ניסיתי להראות שרעיון החופש במובנו ה"חיובי" מצוי בלב הדרישות לניהול־עצמי לאומי או חברתי אשר מניעות את התנועות הציבוריות רבות־העוצמה והמוסריות ביותר של ימינו, ושלא להכיר בכך פירושו שלא להבין את העובדות והרעיונות החיוניים ביותר של תקופתנו. אבל בה במידה נראה לי שהאמונה בכך שיכולה בעיקרון להימצא נוסחה יחידה כלשהי, שבאמצעותה כל מטרותיהם השונות של בני האדם יוכלו להתגשם באופן הרמוני, היא שגויה בעליל. אם, כפי שאני סבור, מטרותיהם של בני האדם הן רבות, ולא כולן בעיקרון עולות בקנה אחד זועם זו, כי אז האפשרות של קונפליקט — ושל טרגדיה — לעולם לא תוכל להיות מסולקת לגמרי מן החיים האנושיים, גם האישיים וגם החברתיים. ההכרח לבחור בין דרישות מוחלטות הוא אפוא מאפיין בלתי נמנע של המצב האנושי. זה מה שמקנה ערך לחופש כפי שאֶקְטון השיג אותו בדעתו  —כמטרה בפני עצמה, ולא כצורך זמני, הנובע מן הרעיונות המבולבלים שלנו ומחיינו האי־רציונליים ונטולי הסדר, לא כצרה שיום אחד תהיה תרופת פלא אשר תשיב אותה על תיקונה.

אין בכוונתי לומר שחופש אינדיבידואלי, אפילו בחברות הליברליות ביותר, הוא הקריטריון היחיד, או אפילו השליט, לפעולה חברתית. אנו מאלצים ילדים להתחנך, ואנו אוסרים הוצאות להורג פומביות. אלו בהחלט גבולות לחופש. אנו מצדיקים אותם מן הטעם שבּוּרוּת, או חינוך ברברי, או תענוגות וריגושים אכזריים הם גרועים לנו יותר מאשר כמות הריסון הנדרשת כדי לעצור בעדם. השיפוט הזה, בתורו, תלוי באופן שבואנו קובעים את הטוב והרע, כלומר, בערכים המוסריים, הדתיים, השכליים,הכלכליים והאסתטיים שלנו; והללו, בתורם, כרוכים במושג האדם שלנו, ובדרישות הבסיסיות של טבעו. במילים אחרות, הפתרון שלנו לבעיות כאלה מבוסס על החזון שלנו, שלאורו אנו מונחים במודע או שלא במודע,בנוגע למה שמהווה חיי אדם שהובאו לידי מימוש, בניגוד לסוגי הקיום ה"מדוכדכים וצרי מוח", ה"מכוּוצים ומגומדים", של מיל. מחאה נגד החוקים המושלים בצנזורה או במוסר האישי, בתור הפרות בלתי נסבלות של החירות האישית, מניחה מראש אמונה בכך שהפעולות שחוקים כאלה אוסרים הן צרכים יסודיים של בני האדם באשר הם בני אדם, בתוך חברה מתוקנת (ובעצם כל חברה). להגן על חוקים כאלה פירושו לסבור שהצרכים הללו אינם מהותיים, או שאי־אפשר להשביע אותם בלי להקריב ערכים אחרים שהם נעלים יותר — משביעים צרכים עמוקים יותר — מאשר החופש האינדיבידואלי, על פי אמת מידה כלשהי שאיננה סובייקטיבית גרידא, אמת מידה שמייחסים לה מעמד כלשהו, אמפירי או א־פריורי.

שיעור החירות של אדם, או של אנשים, לבחור לחיות כפי שהוא רוצה או הם רוצים חייב להימדד מול תביעותיהם של ערכים רבים אחרים:שוויון, או צדק, או אושר, או ביטחון, או סדר ציבורי הם אולי הדוגמאות המתבקשות ביותר. מסיבה זו, הוא לא יכול להיות בלתי מוגבל. ר"ה טוני מזכיר לנו בצדק שחירותם של החזקים, בין שחוזקם פיזי בין שהוא כלכלי,חייבת להיות מרוסנת. העיקרון הזה ראוי לכבוד, לא כתוצאה של איזה כל לא־פריורי, שבו הכבוד לחירותו של אדם אחד כרוך לוגית בכבוד לחירותם של אחרים כמוהו; אלא פשוט משום שכבוד לעקרונות הצדק, או בושה לנוכח אי־שוויון משווע בהתייחסות לאנשים, הם בסיסיים בבני האדם לא פחות מן השאיפה לחירות. העובדה שאי־אפשר לקבל הכול היא אמת הכרחית, לא מותנית. תמיכתו של בֶּרק בצורך הקבוע לפצות, לפייס, לאזן; קריאתו של מיל ל"ניסויים חדשים ומקוריים בדרכי החיים", שתמיד צפונה בהם אפשרות השגיאה — הידיעה שלא רק הלכה למעשה אלא גם בעיקרון אי־אפשר להגיע לתשובות חדות וחלקות, אפילו בעולם אידיאלי של בני אדם טובים ורציונליים לחלוטין ורעיונות בהירים לחלוטין — עשויות להטריף את דעתם של אלו המחפשים פתרונות סופיים ושיטות יחידות, חובקות־כול, שמובטח כי תהיינה נצחיות. ואף על פי כן, זו מסקנה שאין מנוס ממנה עבור אלו אשר למדו, עם קאנט, את האמת שלפיה "מעץ כה עקום שממנו עשוי האדם אי־אפשר לעצב שום דבר ישר".

אין צורך כמעט להדגיש את העובדה שמוֹניזם, ואמונה בקריטריון יחיד, היו מאז ומעולם מקור לסיפוק עמוק גם של השכל וגם של הרגשות. בין שאמַת המידה לשיפוט נגזרת מן החזון של שלמות עתידית כלשהי, כמו שחשבו הפילוסופים הצרפתים של הנאורות במאה השמונה־עשרה ויורשיהם הטכנוקרטים בימינו אנו, ובין ששורשיה נעוצים בעבר —  la terre et les morts [האדמה והמתים] — כפי שסברו ההיסטוריציסטים הגרמנים או התיאוקרטים הצרפתים, או הניאו־שמרנים בארצות הדוברות אנגלית, הרי שבהכרח, אם היא מספיק קישחת, היא תיתקל בהתפתחות אנושית בלתי צפויה ובלתי ניתנת לצפייה, שהיא לא תתאים לה; ואז היא תשמש כדי להצדיק את מידת־סדום הא־פריורית של פְּרוֹקְרוּסְטס — החיתוך בבשרן החישל חברות אנושיות אמיתיות כך שיתאימו לאיזו תבנית מקובעת המוכתבת על ידי האופן, המוּעד לטעות, שבו אנו מבינים עָבָר דמיוני במידה רבה או עתיד דמיוני לגמרי. שימור הקטגוריות או האידיאלים המוחלטים שלנו על חשבון חיי אדם מחלל במידה שווה את עקרונות המדע וההיסטוריה; זו גישה המצויה בשיעורים שווים בימין ובשמאל בימינו, ואין ליישבה עם העקרונות המקובלים על אלו הרוחשים כבוד לעובדות.

פלורליזם, עם מידת החירות ה"שלילית" הכרוכה בו, נראה בעיניי אידיאל אמיתי והומני יותר מאשר המטרות של אלו המבקשים לגלות במבנים הממושטרים והסמכותניים הגדולים את האידיאל של אדנוּת־עצמית" חיובית" על ידי מעמדות, או עמים, או המין האנושי כולו. הוא אמיתי יותר, משום שלפחות הוא מכיר בעובדה שרבות הן מטרותיהם של בני האדם,לא כולן מתיישבות זו עם זו, ושוררת ביניהן תחרות מתמדת. ההנחה שכל הערכים ניתנים לדירוג על סקאלה אחת, כך שדי בהתבוננות פשוטה כדי לקבוע מי העליון, סותרת בעיניי את הידיעה שלנו כי בני האדם הם כוחות־פועלים חופשיים, ומציגה הכרעות מוסריות כפעולה שאותה, בעיקרון, סרגל לוגריתמי יכול לבצע. לומר שבאיזו סינתזה סופית ומיישבת־כול, אך ניתנת להגשמה, חובה היא אינטרס, או שחופש אינדיבידואלי הוא דמוקרטיה טהורה או מדינה סמכותנית, פירושו לפרושׂ לוט מטפיזי על הונאה עצמית או על צביעות מכוונת. הוא הומני יותר משום שאיננו שולל מבני האדם)כפי שעושים בוני השיטות), בשמו של איזה אידיאל מרוחק או לא־קוהרנטי, חלק גדול ממה שהם גילו כי הוא חיוני לחייהם כבני־אנוש, המחוללים תמורות בעצמם באורח שאינו ניתן לחיזוי. בסופו של דבר, בני האדם בוחרים בין ערכים עליונים; הם בוחרים כפי שהם בוחרים משום שחייהם ומחשבתם נקבעים על ידי קטגוריות ומושגים מוסריים ויסודיים שהם — לפחות בטווחים ארוכים של זמן ומרחב, ובלי קשר למקורותיהם הקדומים — חלק מהווייתם וממחשבתם ומתחושת הזהות שלהם; חלק ממה שהופך אותם לאנושיים.

יכול להיות שאידיאל החופש לבחור מטרות גם בלי להציג אותן כבעלות תוקף נצחי, ופלורליזם הערכים הנלווה אליו, הוא רק פרייה המאוחר של הציביליזציה הקפיטליסטית השוקעת שלנו: אידיאל שימי קדם וחברות פרימיטיביות לא הכירו בו, והדורות הבאים יביטו בו בסקרנות, אפילו באהדה, אך בלי להבינו אל נכון. זה ייתכן; אבל לא נראה לי שנובעות מכך מסקנות ספקניות. עקרונות אינם מקודשים פחות רק משום שלא ניתן לערוב למשך קיומם. אדרבה, עצם הכמיהה לערובות לכך שערכינו נצחיים ובטוחים באיזה שהוא רקיע אובייקטיבי היא אולי רק השתוקקות אל ודאויות הילדות או אל הערכים המוחלטים של עברנו הפרימיטיבי. "היכולת להבין שתוקפן של האמונות שבהן אדם מאמין הוא יחסי", אמר הוגה דעות נערץ בן־זמננו," ולמרות זאת להגן עליהן ללא חשש, היא המבדילה בין האדם המתורבת לאדם הברברי". לדרוש יותר מכך — זהו אולי צורך מטפיזי עמוק וחשׂוּך מרפא; אבל להניח לצורך כזה לקבוע את ההתנהלות המעשית של בעליו הוא תסמין של בוסריות מוסרית ופוליטית עמוקה לא פחות, ומסוכנת אף יותר.

הספר "שישה אויבים של חירות" בתרגום אביעד שטיר יצא לאור בהוצאת מרכז שלם וזמין לרכישה בקישור.