"ואז הקיבוצניק ניגש אל הרב גורן" – תא"ל במיל' משה פלד

בס"דהוא כנראה איש מפלגת העבודה הכי ימני, והקיבוצניק החילוני הכי אמוני. תא"ל במיל' משה פלד בשיחה אישית ומרגשת במיוחד עם אורנה ישר בפודקאסט "זווית ישרה". אי אפשר להתעלם מהזכרונות הצלולים ומן השובבות שעדיין ניכרת בעיניו ובחיוכו של אדם בן 81 שעדיין משרת במילואים והשתתף בלחימה ב"חרבות ברזל".

מה אתה זוכר מהימים שלפני מלחמת ששת הימים?

"59 שנים לאחור. השתחררתי כחצי שנה לפני המלחמה, קראו לנו למילואים בפעם הראשונה לאימון הקמה של חטיבת צנחנים חדשה. זאת הייתה החטיבה של מוטה גור, חטיבה 55. כולנו צעירים, נחושים וגם מקצוענים, מבינים את משימתנו, משימת הדור. זו הייתה תקופה מאוד קשה של פעולות טרור. בעצם שום דבר לא השתנה. הטרור מזנב בנו למעלה מ־140 שנה ושום דבר לא השתנה. היינו באימון בבסיס האימונים של הנח"ל, כשסיימנו את האימון בגשם שוטף בתרגיל חטיבתי והשתחררנו – חזרנו הביתה לאספסת, איש לא העלה על דעתו שבעוד חמישה חודשים אנחנו נקראים למילואים. קיבלנו את משימת הדור, זה זיכרון שאי אפשר למחוק אותו, אי אפשר לברוח ממנו".

אתה זוכר את היום שבו שחררתם את ירושלים?

"היינו אמורים לצנוח ממערב לאל עריש, עיר המחוז של סיני, ולכבוש אותה בלילה. לא הבנו למה המטוסים לא עצרו ואז הודיעו לנו שהצניחה בוטלה, היו חבר'ה שתפסו את הראש והתחילו לייבב, התחילו לבכות, "איך אנחנו מפסידים את המלחמה?" אחרי זה אמרו לנו "אתם עולים לירושלים" ואנחנו נבהלנו, אמרנו "אוי ואבוי, אנחנו עולים לירושלים. צה"ל נלחם בסיני או ברמת הגולן ואנחנו עולים לירושלים". זכרנו את הקו הירושלמי שהיינו בו כמו כל חיילי צה"ל שעושים קווים בכל גבולות ישראל. פחדנו שהפסדנו את המלחמה".

פחדתם שמוותרים עליכם?

"את אל עריש כובשת חטיבת הצנחנים הסדירה ושריון סדיר ואנחנו עולים לירושלים כמילואימניקים צעירים ואמרנו "אוי ואבוי" ואז הבנו מה שקרה בירושלים. המלך חוסיין עשה את טעות חייו, כבש את ארמון הנציב, כבש את מוצב הפעמון על יד רמת רחל ובכך הביא את ממשלת ישראל לקחת את ההחלטה הדרמטית, המכוננת, החשובה, להכנס ולשחרר את ירושלים. אנחנו זכינו במשימה החשובה המכוננת הזו של שחרור ירושלים. המלחמה הזו גבתה מאיתנו מחיר יקר, 185 חללים משלוש חטיבות במערכה לשחרור ירושלים. אני מדבר גם על חטיבה 16 שכבשה בחזרה את מוצב הפעמון ואת ארמון הנציב אבל ירדה דרומה, נכנסה לירושלים לכיוון בית לחם – חברון וחטיבה 10 חטיבת הטנקים שבאה מצפון. עיקר האבדות היו שלנו, של הצנחנים במלחמה הזאת אבל ירושלים בידינו אנחנו הריבון בירושלים".

האם יש לך זכרון מרגש במיוחד?

"כשעלינו להר הבית הפלוגה של זמוש הלכה לכיוון הכותל ועסקה שם בתליית הדגל על הגדר, אנחנו המשכנו ישר לכיוון המסגד. ניגש אלינו השומר הזקן של הוואקף, איש נמוך שלבש גלימה חומה, הייתה לו שרשרת גדולה על הצוואר ועליה היה תלוי מפתח כזה גדול. אחד החבר'ה תפס אותו ככה בשרשרת, ניער לו את הראש ואמר לו "אפתח אל באב", "פתח את השער", לא ידענו על איזה שער מדובר. הוא פתח לנו את הפשפש של שער המוגרבים שבנוי משתי כנפיים כאלה גדולות עבות, בכנף הצפונית זו שמעל עזרת הנשים, זו שפונה צפונה לעזרת הנשים היה פשפש, בדיוק הפשפש שבו נכנסים היום הולכי הרגל להר הבית, הוא פתח לנו את הפשפש הזה, ממנו ירדו מדרגות שהיו מוטבעות על הכותל, ומשם ירדנו לכותל. סמטה של שניים וחצי מטר, לכלוך וטינופת של עזים, כבשים, יונים, חרפה גדולה. אחרינו נכנסה הדבוקה הראשונה של הגנרלים, היו שם שר הביטחון והרמטכ"ל רבין, אלוף פיקוד המרכז נרקיס, הרב גורן וגנדי. עוד לא הייתה התרגשות גדולה, ההתרגשות הגדולה הייתה כשנכנסו שני האזרחים הראשונים אל רחבת הכותל. הם הגיעו עם ג'יפ, העוזר של הרב גורן, הרב מנחם הכהן נסע להביא אותם. נכנסו הרב הנזיר והרב קוק, כשהם נכנסו פרצה ההתרגשות, כמו קפיץ דרוך הכל השתחרר. ההתרגשות, השמחה, הדמעות, הברכות. הרב גורן, אני הולך לשבור לך עכשיו מיתוס, לא הצליח לתקוע בשופר, הוא כולו רעד, השפתיים שלו רעדו, יצא לו מין צפצוף. ניגש אליו המג"ד שלנו רוטנברג, בן תל יוסף, שם לו את היד על הכתף ואמר לו "כבוד הרב, אני מנגן על חצוצרה בתזמורת הילדים של תל יוסף, תן לי את השופר" והוא תקע את התקיעה הראשונה בכותל אחרי 19 שנים שהכותל לא שמע תקיעת שופר. זה אירוע שמלווה אותי עד היום. הכותל הוא לא רק של הרב גורן או של הדתיים. גם השופר הוא לא רק של הדתיים או של הרב גורן. הוא של כולנו, של כל עם ישראל. זה שקיבוצניק בא אל רב גדול בישראל ואומר לו "תן לי את השופר, אני רוצה לתקוע בשופר, אני מנגן על חצוצרה בתזמורת הילדים של תל יוסף – זה מלווה אותי עד היום, היחד הזה, החיבור הזה, זה זיכרון מכונן בשבילי".

אתה בן קיבוץ בית השיטה, אתה זה שיזם את הקמת בית הכנסת בקיבוץ, מאיפה זה בא?

"בקיבוצים הוותיקים היו בתי כנסת, הם שירתו את ההורים של המייסדים שבאו מאוחר יותר לסיים את חייהם בקיבוץ על יד הבנים, על יד הנכדים. החינוך הקיבוצי לא דאג שנכיר את את סידור התפילה, את קדושת השבת, את חגי ישראל, את הדברים הכי בסיסיים, הכי פשוטים. עליה לתורה בבר מצווה – זה לא היה, זה היה אפילו אנטי. עם הליכתם לעולמם של הורי המייסדים, נסגרו בתי הכנסת. לא היו בתי כנסת בקיבוצים בשנות ה־70, ה־80 ו־ה90. אני חזרתי בשנת 2000 מהפרק הפוליטי של חיי, הייתי לאורך כל שנותיי בפוליטיקה קרוב מאוד לציונות הדתית, להתיישבות ביהודה ושומרון, לעשייה ההתיישבותית, קליטת עלייה, עשייה חינוכית, עשייה צבאית, הרתמות הצבאית – עד היום אני מחובר לציבור הזה בכל נימי נפשי. הייתי סגן שר החינוך של זבולון המר, חזרתי הביתה ואמרתי שלא יכול להיות שיש קיבוץ בארץ ישראל שאין בו בית כנסת. אמרתי "אני לוקח את זה על עצמי, אני מקים בית כנסת בקיבוץ. בתוך יממה תלויה פטיציה (עצומה) על לוח המודעות. 200 חתימות – לא יקום בית כנסת בבית השיטה. עזבתי את זה אבל זה שכב באיזו מגירה אחורית בראש, עברו חמש שש שנים ועוררתי את זה שוב. באתי למזכירות המשק ואמרתי להם "חבר'ה, יש לי פה רשימה של 12 מבנים שעומדים ריקים, לא צריך לבנות חדש". אמרו לי במזכירות "לא מעניין אותנו המבנים הריקים בקיבוץ, בית השיטה לא תממן שקל אחד לבית הכנסת, תביא כסף – נבנה בית כנסת". ישבתי עם שר הדתות והתחלתי לקדם את העניין – יש כסף. הסתובבתי עם המזכיר, קבענו מגרש והתחלנו לתכנן. בעצם לא צריך לעשות כלום כי יש פורמט קבוע במשרד הדתות. "המתנגדים" לא ויתרו ודרשו הצבעה חסויה בקלפי מאחורי פרגוד. אני ידעתי מה תהיה התוצאה ולכן אמרתי שאסור לנו ללכת על הצבעה, אסור שיהיה כתוב ברזומה של בית השיטה שאספת החברים החליטה נגד הקמת בית כנסת, זה כתם שחור עד סוף הדורות. היו45%  בעד, 55% נגד. אני אמרתי שזה נצחון, אין יותר ויכוח. לא יוכלו להגיד משה פלד המשוגע הזה, המתנחל הזה, הקיצוני, הפאשיסט. 45% מהציבור רוצה בית כנסת, לא יעזור לכם שום דבר".

מה עשית?

"ביום ראשון בבוקר הלכתי להסתובב בין הבתים הריקים, בחרתי בית, התחלתי לגרד אותו לבד עם שפכטל, עד הצהריים סיימתי לגרד את כל בית הכנסת, עד הערב בית הכנסת היה צבוע, ביום אחד עשיתי את כל העבודה הזאת. זה היה אולי היום הגדול בחיי. יום אחרי זה היה ארון קודש בבית השיטה ובמה לשליח ציבור".

איך היה לכם כבר ארון קודש ובמה?

"אדם בשם מוטק'ה פנחסוב, היה יבואן עץ, היה לו גם בית מלאכה קטן. היו בו אומנים שעוסקים בבניית ריהוט לבתי כנסת. אני רואה שהם עובדים עם המפסלת ועם הפטיש, הכל גילוף ביד. בצד עמדו ארון קודש ובמה, כאילו חיכו לי. 120,000 דולר תרומה הוא נתן לי. שבוע ימים אחרי ההצבעה בקיבוץ היה מניין ראשון, קבלת שבת ראשונה בקיבוץ ומאז בית הכנסת כבר 18 שנים לא נסגר. יש לנו יש לנו כבר רב בבית הכנסת. עמותה של צדיקים "איילת השחר" עם הרב רענן עוזרת לנו עד היום".

כיצד ידעתם לנהל תפילה?

"נכד של מייסדי הקיבוץ, אמו היא דוקטור למחשבת ישראל. הוא חזר בתשובה, חב"דניק, שירת כבר למעלה מ-700 ימי מילואים במלחמה הזאת. בשבוע הראשון כשפתחנו את בית הכנסת, היא אמרה לו, "אם תהיה מחיצה בבית הכנסת, לא תראה אותי בבית הכנסת". ענה לה "אם לא תהיה מחיצה בבית הכנסת, לא תראי אותי בבית הכנסת". היא כמובן שלא באה לבית הכנסת אבל הוא כל הזמן איתנו. התחתן, הקים בית, הילדים נולדו בבית השיטה והם חיים פה. בחגי תשרי, ביום כיפור, בתפילת "כל נדרי" נוכחים בבית הכנסת 200 אנשים. אנשים רוצים חזרה לבית סבא".

זכית להיות עד להקמת התנועה לארץ ישראל השלמה, ספר לי על כך.

"אחרי מלחמת ששת הימים, קיבלתי טלפון מצבי שילוח זכרונו לברכה, חבר תנועת העבודה. הוא הזמין אותי לאירוע ההקמה של התנועה לארץ ישראל השלמה בבית של אלתרמן. בארץ היתה אופוריה אחרי ההישגים של המלחמה. אני רוצה לומר שקרה לי נס, מייסדי בית השיטה צמחו בגימנסיה הרצליה בתל אביב, שבה נוסדה תנועת "המחנות העולים", שהייתה אז האוונגרד ההתיישבותי האקטיביסטי של תנועות הנוער. היא יסדה את קיבוץ בית השיטה – הקיבוץ הראשון של "המחנות העולים". הם היו חברי תנועת העבודה. אני ריכזתי את גידולי השדה ועסקתי גם בחינוך הבלתי פורמלי בבית השיטה. הייתי נער בן 22, ניגש אליי אחד ממייסדי הקיבוץ, שחיבר את החוברת "בבריתך", האדמ"ור החינוכי של בית השיטה והזמין אותי לצאת איתו לשטח פעם בשבוע. הוא חי את הדבר הזה של ארץ ישראל השלמה בכל נימי נפשו. היינו יוצאים כל שבוע למשך יום שלם לראות את הארץ שחזרנו אליה. הוא גרם לי לעשות את המהפך בראש ולהבין עד כמה חזרנו לארץ אבות, עד כמה חשוב לחזק את הדבר הזה,

להעמיק את הקשר הזה, הקשר להיסטוריה היהודית של העם היהודי בארץ ישראל. העם היהודי בארץ ישראל לא ישב בתל אביב, הוא ישב בגב ההר, בשילה, בעלי, בבית אל. אני זוכר שעמדנו על הגג של נבי סמואל, שנינו לבד, אנחנו מסתכלים צפונה והוא אומר "צריך לחזק את ירושלים, לעשות עוד טבעת ועוד טבעת, להרחיב את ירושלים. מסתכלים מזרחה לכיוון השומרוני הטוב – לחזק את ירושלים. מסתובבים דרומה לכיוון הר גילה – לחזק את ירושלים. זו הייתה הרוח של תנועת העבודה. זה הוביל אותי לבית של אלתרמן, לאירוע של הקמת התנועה לארץ ישראל השלמה".

מי היו האנשים שם?

"95% ממייסדי התנועה לארץ ישראל השלמה היו אנשי תנועת העבודה. אני לא חתמתי כי הייתי ילד מפוחד ומבוהל. היו שם מובילי דעת קהל כשהרעיון היה בעצם לשמר ולחזק את ההישגים של המלחמה. היה שם גם עזריה אלון שהקים את החברה להגנת הטבע. הוא לא חתם, לימים אזרתי אומץ ושאלתי אותו למה לא חתם, הוא ענה "ברגע שראיתי ש"שייב", ישראל אלדד, נכנס, אמרתי שאני עם המשוגעים האלה לא הולך".

התנועה לארץ ישראל השלמה הייתה אמורה להיות גוף פוליטי?

"היא לא הייתה אמורה להיות גוף פוליטי, אנחנו עסקנו בצורך הדחוף להתיישב ביהודה ושומרון. הסברתי לאורך כל הדרך כשעסקתי בפוליטיקה, שאנחנו עומדים על שתי רגליים יציבות – על הרגל ההיסטורית היהודית של מורשת ישראל, של עם ישראל שהתגבש שם על גב הרכס הזה, ועל הרגל הביטחונית. אני לא מאמין שיש היום משפחה בכפר סבא, ברעננה, בעפולה, בחדרה או בערד שחושבת שצריך לעזוב את ההתיישבות ביהודה ושומרון. זה בעצם מגן ישראל".

מה קרה לתנועת העבודה?

"אני אומר עד היום שאני איש תנועת העבודה, אני איש תנועת העבודה הישנה הטובה, האקטיביסטית, המיישבת, הבונה, לא התנועה שמתכנסת אל תוך עצמה. לאן היא הגיעה עם "הדמוקרטים" של יאיר גולן? זו לא דמוקרטיה, זו בדיחה. אני לא חשבתי לעזוב את קיבוץ בית השיטה אז ואני לא אעזוב, כאן אסיים כנראה את חיי. כל התנועות הפוליטיות שקמו אחרי מלחמת ששת הימים, יצאו בעצם מרחמה של תנועת העבודה. התנועה לארץ ישראל השלמה, חוג עין ורד שהייתי חלק ממנו, התחיה שהייתי חלק ממנה, צומת שהייתי חלק ממנה, כולם היו אנשי תנועת העבודה".

איך הגענו למרב מיכאלי, ליאיר גולן, ללזימי, לגלעד קריב?

"מתי קרה המשבר הגדול בחברה הישראלית? אשתי אומרת במלחמת יום הכיפורים – משבר של אמון הציבור במערכות הציבוריות, בממשלה, בצבא, בכוחות הביטחון. אני אומר שהמשבר הוא במלחמת ששת הימים – השבר האידאולוגי על ארץ ישראל. קרה פה נס בחברה הישראלית. תנועת העבודה התעייפה ונכנסה אל תוך עצמה ופתאום קם תיש צעיר. תנועת העבודה התעייפה אידאולוגית, התיש הצעיר הציל את מדינת ישראל. הדגל הלאומי הלך והתכופף, הגיע כבר כמעט לרצפה".

מי זה התיש הצעיר?

"התיש הצעיר זה גוש אמונים, הציבור של הציונות הדתית לקח את הדגל והתחיל לרוץ קדימה. מהר מאוד הם הבינו שפה יש מהלך. חילופי אליטות".

אתה מקבל כקיבוצניק שזו האליטה החדשה?

"הצחקת אותי, אני עם הציבור הזה, זה ברור לי. אני קורא לזה "תסמונת עשו", גניבת הבכורה. הם חשים שגנבו להם את המדינה. הם לא רק חשים, הם גם אומרים את זה כל יום. הם גנבו? הם הצילו את המדינה. התנועה שלנו התעייפה. המזל של מדינת ישראל שקם ציבור חדש ומתחיל להוביל בלי להתבייש, בלי להתנצל, מתיישב ותוקע עוד יתד ועוד יתד, עוד דגל. נס קרה למדינת ישראל שהתיש הצעיר הזה בלי להתבייש הרים את הדגל שנפל והתחיל לרוץ קדימה. הנס השני שקרה למדינת ישראל הוא הנס בצבא. הצבא הוא אחר. הצבא השתנה".

במה השתנה הצבא?

"בהסכם אוסלו הצבא עשה סיבוב של 180 מעלות. רבין לא סמך על אנשי פרס, הוא תיעב אותם. הוא נתן לאנשי הצבא להוביל את המשא ומתן. ואז מה קרה? בבוקר הצבא נלחם בפלסטינים כאנשי טרור, בלילה הוא היה יושב איתם במשרדים עם הניאון וסוגר איתם כאנשי שלום. איך אפשר לא להתבלבל? ואז הוקם האגף לחקר המערכה העתידית של צה"ל. הצבא התבלבל, כל הדור הזה של האלופים שמסתובבים עכשיו באולפנים בשנים האחרונות ומטיפים מוסר – גדלו על הבלבול הזה. בשנים האחרונות יש מהפך בצבא, הציבור של הציונות הדתית מתגייס בהמוניו, גם לפיקוד וגם לכל תפקידי הלחימה, מבלי להתבייש".