כשהבנתי שעתיד ההתיישבות לא תלוי רק בהחלטות מלמעלה, החלטתי לפעול: סיפור המאבק על בריכות שלמה
יש מקומות בארץ ישראל שאינם רק נקודה על המפה. הם צומת היסטורי ואסטרטגי, מקום שבו מוכרע עתידו של חבל ארץ שלם. בריכות שלמה והאגן המשולש של גבעת העיטם בגוש עציון (גבעת העיטם במזרח בואכה תקוע והגוש המזרחי, הכניסה הצפונית לאפרת וציר 60 ובתווך בריכות שלמה כקודקוד הצפוני) הם מקום מן הסוג הזה.
לפני כעשור נחשפתי לפרטי עומק הסיפור של המרחב הזה. התגוררתי באפרת עוד הרבה קודם וראיתי את ההרים מול העיניים מדי יום, אך רק כאשר ירדתי באמת אל השטח והתחלתי ללמוד את ההיסטוריה, הטופוגרפיה, הארכאולוגיה והמשמעות האסטרטגית של המקום, הבנתי את גודל העוול שנעשה כאן במסגרת הסכמי אוסלו. בשל טעות "טכנית" סומן בעיפרון השם "בריכות שלמה" מתחת לבריכות עצמן, וכך יצא שהבריכות הפכו להיות חלק משטח A ואילו המרחב הצמוד אליהן הוא שטח C בשליטה ישראלית.
לא מדובר בעוד גבעה או בעוד ואדי אלא בלב הפועם של המרחב הדרומי של ירושלים, במרחב שבו שוכנים אתרי מורשת מהחשובים בתולדות העם היהודי ובהיסטוריה של ירושלים עצמה (אמות המים המזרחית והמערבית, העליונה והתחתונה, כמו גם אתרי מורשת בהם הילכו פעלו דוד המלך ושמשון הגיבור). אבל מעל הכול מדובר בנקודת הכרעה גיאופוליטית. מקום שאם יאבד חלילה, יאבד יחד איתו גם עתידה של ירושלים רבתי. האגן הזה, המכונה E2, הוא עתודת הקרקע המשמעותית ביותר באזור יהודה. הוא יוצר את החיץ בין גוש בית לחם הערבי לבין חברון הערבית. הוא מאפשר רצף יהודי אסטרטגי מהשפלה, דרך הרי ירושלים וגוש עציון, ועד מדבר יהודה וים המלח. במובנים רבים מדובר במקבילה הדרומית של E1 שיוצרת את אותו חיבור בין מעלה אדומים וים המלח לירושלים. ובלב המרחב הזה נמצאות בריכות שלמה. מערכת המים האדירה שסיפקה מים לירושלים עוד מימי החשמונאים ובית שני, באמצעות אמות מים מהמרשימות בעולם העתיק. במשך מאות שנים הוזרמו מכאן החיים עצמם אל ירושלים (פעולה שפסקה רק ב 1967). לא במקרה בחרו אבותינו דווקא במקום הזה. מי ששולט במקורות המים ובמרחב ההררי הדרומי של ירושלים שולט בפועל גם ביכולת של ירושלים להתקיים.
מי שמבין את המפה מבין מיד גם את משמעות המאבק. אם האגן הזה יאבד, גוש עציון יהפוך בהדרגה למובלעת. ירושלים תאבד את העומק האסטרטגי הדרומי שלה. והרצף הפלסטיני מחברון ועד בית לחם יהפוך למציאות בלתי הפיכה.
ובעוד אנחנו שקענו במשך שנים בדיונים וקיימנו באדיקות את "הסכמי אוסלו", אחרים פעלו בשטח ללא הפסקה, בעוד דונם ובעוד עז ובאמצעות פלישות מתמידות ועל פי תכנית סדורה חתרו להקמה דה פקטו של המדינה הפלסטינית. ח'ירבת עלייה ואום רוכבה, שני כפרירי פולשים במערב האגן, החלו להתפשט. בנייה בלתי חוקית הלכה והעמיקה. מחצבות פיראטיות פצעו את ההר הצמוד לבריכות. השתלטות שיטתית על קרקעות בוצעה לעיני כולם. לא היה מדובר בתהליך מקרי אלא באסטרטגיה סבלנית ומתוכננת היטב שמטרתה ליצור רצף פלסטיני ולחנוק בהדרגה את אפרת ואת גוש עציון כולו, כחלק מתוכנית ההשתלטות של סאלם פיאצ' על כל מרחבי השטח ביו"ש ולהקמת מדינה פלסטינית דה פקטו.
לצערי, במשך שנים רבות מדי, חלקים גדולים מן ההנהגה המקומית של ההתיישבות התקשו להבין את עומק האירוע. לעיתים מתוך עייפות, לעיתים מתוך פחד מעימות, ולעיתים מתוך תפיסה שגויה שלפיה "המצב יסתדר מעצמו", או אף הבנה שגויה כי יחסי "שכנות טובה" עם הפולשים, גם במחיר עצימת עין מהרס חבלי מולדת והשתלטות רבתי על אדמות לאום, ייתנו שקט ליישובים ולתושבים. אבל במזרח התיכון דבר אינו מסתדר מעצמו וגם הכלל של "שקט יענה בשקט" התפורר לרסיסי טרור. מי שאיננו נאבק על הקרקע מאבד אותה. מי שלא מכניע את אויביו, מקבל אותם על גדרות ביתו.
על כן לא יכולנו עוד לעמוד מן הצד ולראות כיצד חבלי מולדת, אתרי תנ"ך ונכסי מורשת נמסרים בפועל לידי גורמים עוינים המבקשים למחוק כל זיקה יהודית למקום (פשוטו כמשמעו, שכן בהתאם ל"תכנית השורשים" של סאלם פיאצ', הושמד כל זכר לנוכחות יהודית במקום, וחלק מאמות המים פשוט נטחנו והפכו לאבק). הבננו שהמאבק על ארץ ישראל איננו מתרחש רק בדיוני ממשלה או באולפני טלוויזיה. הוא מתחולל בשטח עצמו. בשבילי העפר. במדרונות. באמות המים. במאבק היומיומי על כל דונם ובהכרת ההיסטוריה והניואנסים השונים (רק נזכיר שהאלמנט הנוצרי באזור חזק מאוד וכאשר עוררנו אותו בעיקר בחו"ל – היה בכך שינוי מרנין) .
מאותו יום ירדתי שוב ושוב אל המרחב השוכן למרגלות אפרת. הובלתי קבוצות רבות מן הארץ ומחו"ל. עיתונאים. פוליטיקאים. אנשי ציבור. קצינים. חוקרים. מנהיגים נוצרים אוהבי ישראל. משלחות בינלאומיות. וגם המוני בית ישראל שהגיעו מכל רחבי הארץ כדי לראות במו עיניהם את מה שמתרחש כאן. רציתי שאנשים יבינו שהמאבק על בריכות שלמה איננו מאבק מקומי של תושבי אפרת וגוש עציון. זהו מאבק על עתידה של ירושלים.
בן גוריון אמר בשנת 1948: "אם אין גוש עציון אין ירושלים". אנחנו לקחנו את דבריו צעד אחד קדימה והוספנו את מה שהמציאות מלמדת כיום באופן חד וברור: בלי בריכות שלמה ובלי האגן המשולש של גבעת העיטם לא תהיה ירושלים.
אלמלא קומץ אנשים עיקש שפעל בזירה הזו ובזירות נוספות ביהודה ושומרון, היינו מאבדים כבר מזמן חבלי מולדת שלמים. בלי הרעש הציבורי, בלי הסיורים, בלי הלחץ הבלתי פוסק על מקבלי ההחלטות ובלי הנוכחות המתמדת בשטח, המציאות הייתה מוכרעת מזמן לרעתנו.
הפעילות שלי במרחב "זיכתה" אותי בירי בכינון ישיר לעבר ביתי. יותר מפעם אחת. קליעים פגעו בביתי והסבו נזקים. האירועים חזרו ונשנו. בנס לא היו נפגעים. אבל ארץ ישראל מעולם לא נקנתה בקלות. מתל חי ועד ימינו, ההתיישבות היהודית נקנית במאבק, בהתמדה ולעיתים גם בסיכון אישי.
עם השנים הבנתי עוד דבר יסודי. המאבק על הארץ איננו יכול להיות מאבק מגזרי. הוא לא יכול להיות שייך רק למפלגה אחת, לציבור אחד או למחנה אחד. אם רוצים לנצח במערכה היסטורית צריך לרתום את כלל הכוחות הציוניים. לכן פעלנו מול שרים, חברי כנסת ובכירים מכל המפלגות והממשלות, כולל אנשי שמאל. דיברנו איתם שוב ושוב. הצגנו מפות. הובלנו סיורים. התרענו. הסברנו. אני עצמי חזרתי על הדברים כמו קטו הזקן עד שהמסר החל לחלחל.
ובתוך המציאות הזו צריך לומר ביושר גם דבר נוסף: השר בצלאל סמוטריץ׳ ראוי לקרדיט גדול ומשמעותי על שינוי הכיוון שמתחיל להתרחש כיום. לראשונה מזה שנים מוקמת בתוך משרד הביטחון תשתית מעשית לשינוי אמיתי בשטח. הקמת מנהלת ההתיישבות, הרחבת סמכויות האכיפה, ההבנה שהמערכה על יהודה ושומרון מוכרעת באמצעות שליטה בקרקע ולא רק באמצעות הצהרות מדיניות, כל אלו מייצרים שינוי תפיסתי עמוק.
החידוש הגדול איננו רק בדיבורים על ריבונות אלא בהבנה שיש צורך בכלים ביצועיים אמיתיים. באכיפה. בתכנון. בהשבת משילות. ביצירת רצף התיישבותי. במניעת השתלטות בלתי חוקית. ובהשבת מרחבים אסטרטגיים לידיים יהודיות בפועל.
והדבר נכון גם לעשרות זירות נוספות ברחבי יהודה ושומרון. שנים של נסיגה שקטה יצרו מציאות מסוכנת. כעת מתחיל, סוף סוף, ניסיון הפוך ליצור תנופה של התיישבות, ריבונות ומשילות. המאבק על בריכות שלמה הוא במידה רבה סיפורו של המאבק כולו. מאבק בין שכחה לזיכרון. בין נסיגה לאחיזה, בין מי שרואים בארץ ישראל נטל לבין מי שרואים בה ייעוד היסטורי.
מי שעומד היום על גבעת העיטם ומביט דרומה וצפונה, מזרחה ומערבה ומי שיורד לבריכות שלמה, מבין היטב: כאן יוכרע עתידה של ירושלים. אם נמשיך להיאבק, לבנות, להסביר ולהחזיק בשטח, עוד אפשר לתקן את טעויות אוסלו ולהבטיח את עתיד ירושלים לדורות. אבל אם נרפה, אפילו לרגע, לא נאבד רק קרקע. נאבד את הסיפור כולו.
