איך יכול להיות שהמאוימת העיקרית בידי איראן ושלוחיה מוצאת את עצמה מחוץ לדיון?
ההסכם המסתמן מול איראן הוא ביזיון מדיני וכישלון אסטרטגי חמור. לא רק בגלל מה שיש בו, אלא בעיקר בגלל מה שאין בו. אין בו ודאות ביחס לגרעין האיראני, אין בו הכרעה ברורה של הסוגיה המסוכנת ביותר במזרח התיכון, ואין בו מענה אמיתי לשאיפתה של איראן להפוך למדינת סף גרעינית תוך שימור מנופי הכוח שבנתה במשך עשרות שנים באמצעות שלוחותיה ברחבי האזור.
אלא שככל שהדיון הציבורי מתמקד בפרטי ההסכם, הוא מחמיץ את התמונה הרחבה יותר. ההסכם עצמו איננו הבעיה העיקרית. הוא הסימפטום. הכישלון האמיתי הוא העובדה שמדינת ישראל, שהגדירה במשך עשרות שנים את הגרעין האיראני כאיום הקיומי המרכזי עליה, מוצאת את עצמה מחוץ לחדר שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר הנוגעות לעתידה.
עצם העובדה שישראל מודרה כמעט לחלוטין מעיצוב המהלך היא אירוע אסטרטגי חמור. אין מדובר בשאלה של כבוד לאומי או של יחסים אישיים בין מנהיגים. מדובר בשאלה יסודית הרבה יותר. מדינה אינה נמדדת רק ביכולתה להפעיל כוח צבאי או לבצע פעולות נועזות. היא נבחנת גם ביכולתה לעצב את המציאות המדינית והאזורית כך שהאינטרסים החיוניים שלה יבואו לידי ביטוי.
בהקשר הזה קשה להתעלם מאמירתו של סגן נשיא ארצות הברית, ג'יי די ואנס, שניסה להצדיק את המהלך בטענה שגם מלחמות העולם הראשונה והשנייה הסתיימו בהסכמים. במובן הטכני זו אמירה נכונה. אך היא מחמיצה את הלקח ההיסטורי החשוב ביותר. מלחמות העולם לא הסתיימו בפשרה עם התוקפן ולא בשימור כוחו הצבאי והאסטרטגי. הן הסתיימו לאחר הכרעה ברורה ותבוסתם של הצדדים שפתחו במלחמה. גרמניה הקיסרית והאימפריה העות'מאנית במלחמת העולם הראשונה, וגרמניה הנאצית ויפן במלחמת העולם השנייה הובסו בצורה טוטאלית. רק לאחר מכן נבנה סדר מדיני חדש.
אם מבקשים ללמוד מן ההיסטוריה, הרי שהלקח המרכזי הוא שהסדרים בני קיימא אינם מחליפים הכרעה אלא נשענים עליה. דווקא משום כך, ההשוואה למצב הנוכחי מעוררת קושי עמוק. ישראל, שהתריעה במשך שנים מפני האיום האיראני, השקיעה משאבים עצומים במאבק נגדו ואף נשאה בחלק ניכר מהמחיר המודיעיני, המבצעי והמדיני, מוצאת את עצמה מחוץ למעגל מקבלי ההחלטות.
במובנים רבים מדובר במצב אבסורדי. משל בריטניה הייתה מגלה בשנת 1945 כי תנאי סיומה של מלחמת העולם השנייה ועתידה הביטחוני של אירופה נקבעים על ידי מעצמות אחרות מעל ראשה, בעוד היא מתבקשת להאמין שהאינטרסים שלה יישמרו. ישראל היא המדינה שספגה במשך שנים את איומי ההשמדה של המשטר האיראני, שנאלצה להתמודד עם חיזבאללה, חמאס, החות'ים ושאר שלוחיה של טהרן, ושביצעה חלק משמעותי מהמאבק במערך הגרעין האיראני. והנה דווקא ברגע שבו מתגבש הסדר חדש, היא נדרשת לעמוד מן הצד ולצפות באחרים מעצבים את המציאות שתשפיע יותר מכל על ביטחונה.
מבחן התוצאה פשוט. ארצות הברית פועלת על פי האינטרסים האמריקאיים. איראן פועלת על פי האינטרסים האיראניים. מדינות ערב פועלות על פי האינטרסים שלהן. רק ישראל נדמית לעיתים כמי שממתינה להכרעות של אחרים ומקווה שאלה יתחשבו בצרכיה.
זהו כשל עמוק הרבה יותר מההסכם הנוכחי. במשך שנים נדמה היה שהאסטרטגיה הישראלית התבססה על ההנחה שהברית ההדוקה עם ארצות הברית תבטיח שהעמדות הישראליות יאומצו בסופו של דבר. אלא שלכל מעצמה יש סדר עדיפויות משלה. כאשר אינטרסים מתנגשים, כל מדינה פועלת בראש ובראשונה למען עצמה. זו אינה בגידה ואינה הפתעה. זו דרכה של המערכת הבינלאומית מאז ומעולם.
דווקא משום כך, אין די בביקורת על ההסכם. זה הזמן להציע חלופה. ישראל זקוקה למשנה אסטרטגית רצינית, מהותית וסדורה. כזו שאינה בנויה על תגובה לאירועים אלא על עיצובם. כזו שאינה מסתפקת בניהול משברים אלא מבקשת ליצור מציאות חדשה.
המשנה הזו חייבת להיות מבוססת על עצמאות מחשבתית ומדינית, על חופש פעולה ביטחוני, על בניית בריתות אזוריות ובינלאומיות מגוונות ועל יצירת מרחב גמישות רחב המאפשר התאמה מהירה למציאות המשתנה. העולם של ימינו משתנה במהירות. בריתות נוצרות ומתפרקות, אינטרסים כלכליים מעצבים מדיניות ומעצמות משנות סדרי עדיפויות. במציאות כזו, מדינה המקובעת לתפיסות עבר הופכת בהכרח לשחקן מגיב. מדינה שיודעת לחשוב מהר, להשתנות, לזהות הזדמנויות ולפעול לפני שהן חולפות, היא זו שמעצבת את סביבתה.
הלקח העמוק של ההסכם המסתמן עם איראן איננו שהעולם נגד ישראל. הלקח הוא שמדינות פועלות על פי האינטרסים שלהן. השאלה היא האם גם ישראל פועלת כך, או שמא היא עדיין בונה את תפיסת עולמה על ההנחה שאחרים ישמרו על האינטרסים שלה במקומה.
מי שאינו מגיע עם תוכנית משלו, הופך לחלק מתוכנית של אחרים. זו אמת פשוטה בחיי אדם, והיא נכונה שבעתיים ביחסים בין מדינות.
ההסכם הזה איננו סוף פסוק. הוא קריאת השכמה. הוא מחייב את ישראל לחשב מסלול מחדש, לא רק ביחס לאיראן אלא ביחס לתפיסת הביטחון והמדיניות שלה כולה. הגיע הזמן לעבור ממדיניות של המתנה למדיניות של יוזמה, ממדיניות של הסתגלות למדיניות של עיצוב, ומגישה המבקשת להשפיע על המציאות לגישה המבקשת להוביל אותה.
מדינת ישראל הוכיחה לאורך תולדותיה שכאשר היא מציבה לעצמה יעד ברור, מגבשת אסטרטגיה ופועלת בנחישות, היא מסוגלת לשנות מציאות אזורית ואף עולמית. זה נכון היה במלחמת העצמאות, במלחמת ששת הימים, במבצעי העלייה הגדולים, בתקיפת הכור בעיראק ובמהלכים אסטרטגיים רבים אחרים. האתגר האיראני מחייב לחזור אל אותה רוח של יוזמה, יצירתיות ואחריות לאומית.
מדינת ישראל לא קמה כדי להפקיד את גורלה בידי אחרים. היא נוצרה כדי לעצב את גורלה בעצמה. דווקא ברגע הזה, מול ההסכם המסתמן עם איראן, הגיע הזמן לחזור אל העיקרון הפשוט והנצחי הזה.
