הוא היה מדען גאון וקצין מזהיר שראה למרחוק, אבל זאת בדיוק הייתה הסיבה לכישלונו
לקראת הסוף של "נאמן – גאון בשירות האומה", הביוגרפיה הנהדרת של אלעד נחשון על יובל נאמן (הוצאת סלע מאיר, 2026), ההיסטוריה הרחוקה מפנה את מקומה לרגעי מפתח בהווה הישראלי. הקורא, שליווה את נאמן מהילדות בפורט סעיד של תחילת שנות השלושים, דרך מלחמת העצמאות ותפקידיו בצה"ל של שנות החמישים, עולם הפיזיקה של שנות השישים, אוניברסיטת תל אביב של שנות השבעים והזירה הפוליטית של שנות השמונים, מצפה סוף סוף לעמדותיו של נאמן בנושאים שמכוננים את הדיון הציבורי בישראל של המאה העשרים ואחת: המתח בין בית המשפט לשלטון הנבחר, גיוס החרדים, מעמד הזהות היהודית, וכמובן, אחד בנימין נתניהו.
אך הספר ממלא פיו מים. בין אם נאמן פחות התעסק בנושאים אלו ובין אם נחשון סינן במכוון את התייחסויותיו המעטות, מדובר בבחירה אמיצה. בעולם שבו כמעט כל ספר ישראלי, ודאי ביוגרפיה פוליטית, מקדם נרטיב אידאולוגי מובהק, נחשון בחר להתמקד בהיסטוריה ובפרשנותה ולא בפרשנות ההווה. לא שהספר אינו רלוונטי לימינו. מי שיקרא על עבודתו של נאמן באגף התכנון הצה"לי בשנות החמישים יזהה בין השיטין את הולדת האסטרטגיה הישראלית במלחמת התקומה. מי שיתעמק בביקורתו על אמ"ן אחרי מלחמת יום הכיפורים יזהה את הקשר בין האסון ההוא לאסון השבעה באוקטובר. אבל נחשון אינו מאכיל את הקורא בכפית, והתוצאה היא מוצר נדיר: ספר שאפשר לחשוב עליו, ודמות שנשארת איתך הרבה אחרי הקריאה.
יובל נאמן נשכח. קשה לחשוב על ישראלי שהותיר חותם עמוק כל כך במספר כה רב של תחומים וזכה לאלמוניות דומה. כשהיה בן עשרים ושש כתב עליו בן-גוריון ביומנו כעל עילוי (ודאג לברר את קשריו למפ״ם). קצין מטה שעיצב את תוכניות המגננה של צה"ל בשנותיה הראשונות של המדינה. פיזיקאי שמאמרו המדעי הראשון הפך לאחד הגילויים החשובים בתולדות הפיזיקה של המאה העשרים, העמיד אותו צעד אחד מפרס נובל וזיכה אותו בפרס ישראל בגיל 44 בלבד. נשיא אוניברסיטת תל אביב. מוביל המאבק למען אסירי ציון. שר המדע הראשון, מקים סוכנות החלל הישראלית. מייסד התחייה, המפלגה שהפכה לדגם המכונן של הימין שמימין לימין, לטוב ולמוטב. האיש החליף דיסציפלינות כמו גרביים והותיר בכל אחת מהן חותם עמוק. נאמן הוא מאותם אנשים נדירים שעצם קיומם מרחיב את גבולות יכולת האדם. ובכל זאת, שאלו את האדם המשכיל הממוצע ברחוב מיהו יובל נאמן ותענו במשיכת כתפיים.
ההסבר שעולה מן הביוגרפיה של נחשון, גם אם המחבר מנסח אותו בעדינות מרובה, נוגע לתכונה אחת שליוותה את נאמן בכל תחנותיו: הרציונליזם שלו. דרך החשיבה של נאמן הייתה דרכו של איש תכנון. למפות את המשתנים, לכמת את הפוטנציאל, לבנות מודל, לגזור ממנו תחזית. במדע, השיטה הזו הניבה את הישגו הגדול ביותר. ב-1962 חזה נאמן, במקביל עם מארי גל-מן ובאופן בלתי תלוי בו, את הדרך בה מאורגנים החלקיקים התת-אטומיים בטבע. כהוכחה לשיטתו, חזה את קיומו של חלקיק שאיש מעולם לא ראה, האומגה-מינוס, וגזר את תכונותיו מתוך סימטריה מתמטית מופשטת. שנתיים אחר כך, במאיץ בברוקהייבן, אחרי סריקה של כ-97 אלף תצלומי תא בועות, החלקיק נמצא. בדיוק במקום שבו המודל אמר שיהיה. מעטים הרגעים בתולדות המדע שבהם המחשבה הטהורה כפתה את עצמה על הטבע בצורה מוחצת כל כך.
הצרה היא שנאמן ניגש לפוליטיקה באותו ארגז כלים בדיוק. והפוליטיקה אינה תא בועות. היא אינה נשמעת לסימטריות, והשחקנים בה אינם חלקיקים המצייתים לחוק שימור. יכולת התכנון של נאמן הפיזיקאי היוותה מעלה, ואילו אצל נאמן הפוליטיקאי הפכה למגרעת: הנטייה לתכנן מראש ולכמת פוטנציאל מייצרת רציונליות עודפת בהערכת אירועים, שמתחוללים בפועל בשדה של אגו, מקריות ותזמון. האיש שחזה חלקיק מתוך משוואה ציפה להפעיל את אותו היגיון על הכנסת, ומצא אחרת.
למעשה, הכתובת הייתה על הקיר. רגע השיא בשירותו הצבאי של נאמן, לצד גבורתו בקרבות מלחמת השחרור, היה תפקידו כאחד מאנשי הקשר הבכירים ביותר לצרפת בתחילת היווצרות הברית הצבאית הישראלית-צרפתית, והובלת מפקדת הקישור בין ישראל, בריטניה וצרפת במהלך מבצע קדש. התוכנית, בה היה מעורב נאמן, לשיתוף הפעולה הצבאי והמדיני בניסיון להשיב את תעלת סואץ לידיים מערביות, נכשלה. כמו רוב התוכניות ה׳טובות מדי׳, היא נתקלה בקרקע המציאות, באגו של מדינאים, בלחץ ציבורי ובדינמיקות שלא ניתן היה לתכנן.
נאמן נכנס לעולם הפוליטי לא כשר בכיר, הצעה שהוצעה לו על ידי מנחם בגין, אלא כמבקר מן החוץ. הוא התנגד להסכם השלום עם מצרים בשל הערכתו כי יופר במהירות על ידי המצרים. נאמן נכנס לראשונה לממשלה רק לאחר תום הנסיגה, כאשר הטעם להישארות באופוזיציה אבד. בשנים 1983-84 שימש שר המדע ויושב ראש ועדת השרים להתיישבות ורשם שנה עתירת הישגים, אולי השנה הפוליטית הטובה בחייו. נאמן הראה כי הוא שר ופרלמנטר אפקטיבי יותר, יעיל יותר וחכם יותר מכל אלו שהקיפוהו, מהקואליציה ומן האופוזיציה.
בבחירות 1984 הגיעה מפלגת התחייה בראשות נאמן להישג האלקטורלי הגבוה בתולדותיה (5 מנדטים). ממשלת האחדות של פרס ושמיר הזמינה אותה לקואליציה ולממשלה אולם נאמן סרב. החישוב היה רציונלי לעילא: ממשלה הכוללת את המערך תקפיא את ההתיישבות, ומפלגה אידאולוגית אינה יכולה לתת יד לכך. נאמן העריך שהשהות באופוזיציה תועיל ל׳התחייה׳ מבחינה אלקטורלית. הוא טעה. בינתיים, החישוב הזה החזיק את נאמן מחוץ לחדרי ההחלטות כשש שנים, עד יוני 1990, שנים בהן יכול היה לקדם מבפנים בדיוק את האינטרסים שלשמם קמה מפלגתו. נאמן עצמו הודה בדיעבד שזו הייתה טעות. זו אינה טעות מקרית אלא טעות אופיינית: התוכנית ברורה, ההיגיון צרוף, והמציאות הפוליטית פשוט לא צייתה.
משעזב נאמן את שולחן הממשלה, נותרו לו מאבקי הסרק: היציאה נגד ועידת מדריד, הניסיון לרקום בלוק ימני עם מולדת וצומת, מהלכים שהיו עקביים אידאולוגית וחסרי תוחלת פוליטית. כשקוראים את נחשון מרגישים את הצניחה מאוויר הפסגות של קל-טק ושל המאבק למען יהדות ברית המועצות, אל מריבות האגו של רפאל איתן וגאולה כהן. הקורא, כמו נאמן עצמו, חש קצת חנוק.
ההשוואה המתבקשת היא לאריאל שרון, דמות בעלת היסטוריה צבאית לא פחות מרשימה, שפעלה לפי פילוסופיה הפוכה בתכלית: להישאר תמיד על הגלגל. שרון, דמות עם עמדות ניציות לא פחות מאלו של נאמן, בחר להישאר תמיד בזירה אף שהיה מוקצה ולא רצוי לאחר מלחמת שלום הגליל. הוא ידע להחליף עמדות, בריתות (ובסוף גם השקפת עולם שלמה), ובלבד שיישאר בעמדת השפעה. אפשר לבקר את הדרך הזו, ויש מה לבקר, אבל אי אפשר להתווכח עם התוצאה: שרון עיצב את פני המדינה עד נפילתו למשכב, ונאמן צפה בו מהיציע. ההבדל בין השניים הוא ההבדל בין אינטליגנציה אנליטית לאינסטינקט פוליטי.
נוקשותו האידאולוגית של נאמן, סירובו לקבל ׳טוב׳ במקום שבו ראה אפשרות להגשמה מלאה, בחירתו שלא להבדיל בין ממשלת ימין מתון ובין ממשלת שמאל, נותרו כולם חלק מהדנ"א של מפלגות הימין שמימין לימין. נאמן החל בקריירה הפוליטית שלו בקביעה לפיה ממשלת הליכוד גרועה לארץ ישראל לא פחות מאשר ממשלת רבין שקדמה לו. הוא גמר את הקריירה הפוליטית כגורם מכריע בבזבוז הקולות הימניים, בזבוז שהעלה את רבין בשנית לראשות הממשלה והוכיח הוכיחה ניצחת שיש הבדל מהותי בין מדריד ובין אוסלו.
מדינת ישראל של היום יכולה רק להתפלל לנבחר ציבור עם מחצית מיכולותיוֿ, אבל השאלה שהספר מותיר אצל הקורא אינה אם נאמן צדק, אלא אם הכישורים הספציפיים שלו, אלה שהפכו אותו לגאון במדע ולקצין מטה למופת, הם הכישורים שמשיגים הישגים במגרש הפוליטי. כדרכו של נחשון לאורך הספר כולו, אין תשובה חד משמעית: העובדות מונחות, והקורא שופט.
החיסרון הממשי היחיד שמצאתי בספר הוא הטיפול הדל בחילוניותו של נאמן ובזיקתה האפשרית לרוח הכנענית. שמות הילדים שבחר, תדעל וענת, מרמזים על קרבה רעיונית לזרם הזה, ונחשון אינו מתעכב על כך. בביוגרפיה שמיטיבה כל כך לחדור לאופן המחשבה של גיבורה, ההימנעות מהשאלה מה היה מקומה של היהדות או היעדרה בעולמו של נאמן מורגשת.
אבל זו הערה שולית מול ההישג. "נאמן – גאון בשירות האומה" הוא ספר קולח ומרתק, שאי אפשר להוריד ממנו את העיניים, וחשוב מזה, ספר שמכבד את קוראיו. הוא אינו מגייס את נאמן לוויכוחי ההווה ואינו מצמיד לו מוסר השכל. הוא מניח על השולחן חיים יוצאי דופן, על שיאיהם ועל כישלונותיהם, ומשאיר לקורא את העבודה. יובל נאמן, האיש שתכנן הכול מראש, זוכה כאן לחסד שאולי לא תכנן: הזדמנות שנייה להיזכר.
