"תכלית המלחמה היא השלום, ותכלית חוסר הפנאי היא הפנאי"

ספרים ז-ח מתוך החיבור "פוליטיקה" של אריסטו בתרגום ד"ר עמית ברץ יצאו לאור בהוצאת מאגנס וזמינים לרכישה בקישור.

החיבור "פוליטיקה" לאריסטו הוא מאבני היסוד של ההגות המדינית המערבית. זהו מחקר העוסק בעיר-המדינה, ומטרתו לברר כיצד תיבנה עיר מעולה ומאושרת. הספרים ז-ח הם החטיבה המסכמת של החיבור, שבה אריסטו משרטט את דמותה של עיר כזאת.

בפוליטיקה ח', שממנה מובאים כאן שלושת הפרקים הראשונים, אריסטו דן ביסודות החינוך, שהוא על פי תפיסתו הגורם העיקרי המעצב את אופיו של האדם והאזרח.
בפרק 1 אריסטו קובע מוסכמה, שתפקידו של המחוקק הוא בראש ובראשונה "לדאוג לחינוכם של הצעירים", ומצדיק קביעה זו בטעמים אתיים ופוליטיים.
בפרק 2 אריסטו דן במחלוקות החינוך בימיו: האם החינוך צריך להתמקד במקצועות שיש בהם תועלת, בהקניית ידע, או בטיפוח המידות הטובות (ואילו מידות טובות?). אריסטו נוקט עמדה משלבת ומוצא איזון בין הגישות.
פרק 3 מתמקד בארבעה מקצועות לימוד: קריאה וכתיבה, אימון גופני, ציור ומוסיקה. בפרק זה נדונים גם שלושת מושגי היסוד המארגנים את חיי האדם – עמל, שעשוע ופנאי.
פרק ג' מתייחד גם בכך, שמופיע בו ניסוח בהיר של רציונל "החינוך הליברלי":
"ובכן, ברור שקיים סוג מסוים של חינוך אשר ראוי להקנותו לצעירים, לא משום ערכו השימושי ולא משום הצורך ההכרחי בו, אלא בשל שייכותו לרוח החופשית וליופי."
כך במשפט אחד אריסטו קובע רציונל חינוכי לדורות. בחינוך הילדים והנוער כלולים מקצועות שיש ללמוד לא בגלל ערכם השימושי אלא לשם פיתוח הרוח החופשית של האדם. בין מקצועות אלה כלולים, בין היתר, הומניסטיקה, מוסיקה, וציור. "החיפוש אחר המועיל בכל דבר הולם פחות מכל אנשים חופשיים", פוסק אריסטו. ערים שמגבילות את החינוך למקצועות כאלה, יוצרות אנשים וולגריים, והן נידונות לכישלון.
בפרק 15, המצורף גם הוא כאן, אריסטו דן במלחמה ושלום. לטענתו, האתגר האמתי של עיר טמון בעתות שלום דווקא: המלחמה כופה יושר ומתינות, ואילו השלום והפנאי הנלווה לו מולידים אצל האזרחים עזות פנים. מכאן הצורך לטפח מתינות, יושרה ואהבת חוכמה אצל אזרחי העיר — ולא רק אומץ לב כבספרטה — ולקבוע סדרי חינוך שיאפשרו לאזרחים לנצל את עת השלום והפנאי להיבטים חיוניים לקידום ענייני הפרט והכלל.

פרק 1 – החינוך כחובתו העליונה של המחוקק

על כך שהמחוקק צריך לדאוג בראש ובראשונה לחינוכם של הצעירים,לא יוכל איש לחלוק. ואמנם בערים שבהן אין הדבר כן, ניזקו החוקות. הרי כל חוקה וחוקה דורשת חינוך, שכן האופי המתאים לכל חוקה נוטה לשמר אותה ואף מכונן אותה מלכתחילה. למשל ,האופי הדמוקרטי את הדמוקרטיה, האופי האוליגרכי את האוליגרכיה, ואופי משופר הוא תמיד סיבה לחוקה משופרת. ואף זאת, כל יכולת וכל מיומנות מחייבות, כתנאים להגשמתן, לימוד מראש של יסודות מסוימים וקנייה מראש של הרגלים, על כן ברור שגם פעולות מתוך מידות טובות [מחייבות זאת].

ומאחר שתכליתה של העיר בכללותה היא אחת, ברור שהחינוך מוכרח להיות אחד וזהה לכולם, וכן שהעיסוק בו צריך להיות ממלכתי ולא פרטי (זאת בניגוד למצב כיום, כשכל אחר דואג באופן פרטי לילדיו ומקנה להם ידע אישי במה שהוא מוצא לנכון). הכשרה לקראת מטרות משותפות צריכה אף היא להיות משותפת. גם אין לחשוב שמי מבין האזרחים עומד ברשות עצמו, אלא כולם שייכים לעיר, שכן כל אחד מהם הוא חלק מהעיר, וטבעי שדאגה לכל אחד מהחלקים תעמיד לנגד עיניה את הדאגה לשלם. מבחינה זו אפשר לציין לשבח את הספרטנים, כי הם משקיעים את מירב המאמצים בילדים, וחינוכם ממלכתי.

פרק 2 – מה צריך ללמד

ברור אפוא שסדרי החינוך צריכים להיקבע במסגרת חוק ושהחינוך הוא תחום עיסוק ממלכתי. אך מה יהא החינוך? וכיצד יש לחנך? אל לנו להזניח שאלות אלה. כי בימינו ישנם חילוקי דעות בנושאים הקשורים לחינוך: לא הכול סבורים שהילדים צריכים ללמוד אותם הדברים כדי לפתח סגולה טובה וכדי לחיות באופן הטוב ביותר. גם לא ברור אם עדיף לכוון את החינוך בעיקר אל רכישת דעת או אל פיתוח אופי הנפש. גם בחינת דרכי החינוך הנוהגות כיום מטרידה: כלל לא ברור אם נדרשת הכשרה בנושאים שיש בהם תועלת לחיים, בנושאים התורמים לפיתוח המידה הטובה, או בדברים החורגים מכך (כל אחת מהדרכים הללו זכתה לתומכים כלשהם). גם בנוגע למידה טובה דבר אינו מוסכם, כי מלכתחילה לא כולם מוקירים את אותה מידה טובה, ועל כן, כפי שניתן לצפות, אנשים נחלקים גם לגבי ההכשרה הנדרשת לפיתוחה.

אמנם ברור שחלק מן המקצועות המועילים — אלה שיש בהם משום הכרח לחיים — צריכים להיות חלק מן החינוך. כמובן אין פירוש הדבר שיש ללמוד את כל המקצועות, שכן חלקם מתאימים לבני חורין וחלקם אינם מתאימים להם, וברור שצריך להקדיש לימוד לעיסוקים מועילים רק כל עוד אינם הופכים את התלמיד להמוני. להמוני ייחשב כל עיסוק, אומנות או לימוד אשר הופכים את גופם, [נפשם] או מחשבתם של אנשים חופשיים לבלתי מתאימים לפעול מתוך סגולה טובה ולהגשימה. לפיכך אנו מכנים המוניות את האומנויות המרעות את מצב הגוף, וכן את העבודות בשכר, שכן אלה יוצרות מחשבה חסרת פנאי ונמוכה.

אף שאין יסוד בלתי חופשי בלימוד של כמה מענפי הידע המתאימים לאנשים חופשיים עד דרגה מסוימת, הרי שעיסוק מופרז בהם, מתוך שאיפה לדיוק, עלול לגרום לאותם נזקים שהזכרנו.  יש הבדל גדול בתכלית שלשמה פלוני פועל או לומד: מה שאדם עושה לטובת עצמו, למען חבריו או מתוך מעלה טובה – אינו בלתי חופשי; אך מי שחוזר ועושה את אותו מעשה לפי מצוות אחרים, עשוי להיראות כמי שמעשהו מעשה פועל שכיר או עבד.

פרק 3 – מקצועות החינוך והמוסיקה

כפי שנאמר קודם, ניתן לחלק לשניים את מקצועות החינוך הנהוגים כיום. בדרך כלל נהוג ללמד ארבעה מקצועות: קריאה וכתיבה, התעמלות, מוסיקה, ויש המוסיפים מקצוע רביעי — ציור. זאת על סמך ההנחה שקריאה וכתיבה, כמו גם הציור, הם מקצועות מועילים לחיים ושימושיים למטרות רבות, בעוד ההתעמלות מטפחת אומץ לב.

אמנם אפשר לתהות על הכללת המוסיקה, כי בימינו המוסיקה נלמדת לרוב לשם הנאה, אבל אלה ששילבו אותה לראשונה בחינוך עשו זאת [מסיבה נעלה יותר]: כי טבע [האדם] עצמו שואף, כפי שנטען לעתים קרובות, לא רק לעמול כראוי אלא גם להיות מסוגל למלא את הפנאי בצורה ראויה. זו היא הרי הראשית לכל דבר. נשוב אפוא לדון בה. אם [עבודה ופנאי] הכרחיים שניהם, אך פנאי רצוי יותר מעבודה והוא תכליתה, עלינו לתור אחר העיסוק ההולם את הפנאי. הן מובן שאין למלא את הפנאי בשעשועים, כי אז היה בהכרח השעשוע תכלית חיינו. ואם זה מן הנמנע, ודווקא לעמלים צריך לספק מידה רבה יותר של שעשועים (כי חיי עבודה מלווים בעמל ומתח, והעמֵל הוא הזקוק למרגוע, ותכלית השעשוע היא המרגוע) — מכאן נובע שאנו חייבים להנהיג את השעשועים אגב הקפדה על מועדים המתאימים לתכלית השעשוע, כפי שאנו נוהגים בתרופות. כי סוג זה של תנועת הנשמה מרפה את המתח, והעונג הנוצר בשל כך יוצר מרגוע.

לעומת זאת, נראה שהפנאי כולל, מעצם טיבו, הנאה ואושר וחיים מבורכים, וזו אינה מנת חלקם של העמלים אלא של הפנויים. כי העמֵל מתייגע למען תכלית מסוימת, שהוא סבור שאינה ברשותו, בעוד האושר הוא תכלית שלדעת כול אינה כרוכה בכאב אלא בהנאה. אמנם לא הכול מסכימים על הגדרת ההנאה, אלא כל איש ואיש קובע אותה לעצמו על סמך אופיו ושגרת הרגליו. אך האדם הנעלה יבחר ממילא בהנאה הטובה מכולן, הנובעת מן המקורות הנעלים ביותר. ברור אפוא שיש ענפי לימוד מסוימים שיש ללמוד ולהתחנך באמצעותם למען הקיום הראוי בעתות פנאי. כמו כן, מובן שענפים אלה והלימודים הנלווים להם הם תכלית בפני עצמם, בהבדל מן המקצועות הנדרשים לחיי עבודה, הנלמדים כאמצעי לדברים אחרים.

מטעם זה שילבו הקדמונים את המוסיקה בחינוך. לא מפני שהיא חיונית (היא אינה כזאת משום בחינה), ולא בהיותה מועילה (בדומה למשל לקריאה וכתיבה המסייעות למסחר, לניהול משק הבית, ללימוד ולפעילויות פוליטיות רבות; או בדומה לציור הנחשב מועיל להערכה נכונה יותר של מוצרי מלאכה), גם לא בדומה לגימנסטיקה [המועילה] לטיפוח בריאות וכוח (הן אנחנו רואים שלא זה ולא זה מתהווים מכוח המוסיקה). נותר אפוא ערכה לבילוי הזמן בעת פנאי. ונראה שבדיוק למטרה זו מכוונים אלה שכוללים אותה [בחינוך]: הם חושבים שהיא דרך של בילוי זמן לאנשים חופשיים, ובמסגרת זו הם קובעים את מקומה.

הן כך שורר הומרוס: "אותו בלבד נזמן לסעודה העשירה". ולאחר שמנה אי אלה אורחים, הוסיף: "את הזמר הם מזמנים, המשמח לב כולם". גם במקומות אחרים אומר אודיסאוס כי כאשר רוח אנשים טובה עליהם, טוב מכול לבלות את הזמן כך: "יאזינו המסובים לזמר ביושבם בסדר בהיכל".

ובכן, ברור שקיים סוג מסוים של חינוך אשר ראוי להקנותו לצעירים, לא משום ערכו השימושי ולא משום הצורך ההכרחי בו, אלא בשל שייכותו לרוח החופשית וליופי. אם חינוך זה אחד הוא במספר או רבים, אילו תחומים כלולים בו, וכיצד [יש ללמדו], בשאלות אלה עלינו לדון אחר כך. מכל מקום, הדרך שצעדנו בה עד עתה הביאה אותנו לנקודה שבה אפשר לשאוב עדות מה גם מן העתיקים וממקצועות הלימוד שהנהיגו בחינוך. מבהירה זאת המוסיקה.

כמו כן, ברור שגם בין המקצועות המועילים יש כאלה, כמו קריאה וכתיבה, שהחובה ללמדם לילדים נובעת לא רק מן התועלת הצומחת מן הלימוד אלא גם כי הם מאפשרים רכישת ידיעות רבות אחרות. גם מטרת הוראת הציור אינה רק למנוע טעות במשא ומתן של הפרט ורמייה בקנייה וממכר של חפצים, אלא היא נועדה לתכלית גבוהה מזו: עיצוב אדם בעל יכולת הבחנה ביופיים של גופים. החיפוש אחר המועיל בכל דבר הולם פחות מכול אדם גדל־נפש ואנשים בעלי רוח חופשית.

מאחר שברור שצריך להקדים הקניית הרגלים ללימוד על יסוד היגיון, ואת אימון הגוף לטיפוח המחשבה, מובן שיש להפקיד את הילדים בידי מאמן ספורט ומדריך מקצועי. הראשון יקנה לגוף איכות כללית מסוימת, והאחרון מיומנויות.

פרק 15 – אילו סגולות נדרש החינוך להנחיל

הואיל והתכלית העליונה של בני אדם, הן כפרטים הן כקהילות, היא כפי שמסתבר אותה תכלית, ומשום כך בהכרח זהה המטרה של האדם המעולה והחוקה המעולה, ברור שחייבות להימצא [בעיר ובפרט] הסגולות הטובות הכרוכות בקיום חיי פנאי. הן כפי שחזרנו ואמרנו: תכלית המלחמה היא השלום, ותכלית חוסר הפנאי היא הפנאי. עם זאת, הסגולות הטובות המועילות לחיי פנאי ולבילוי זמן כראוי אינן רק אלה הפועלות בחיי פנאי, אלא גם אלה הפועלות בחוסר פנאי, לפי שהאפשרות לחיות חיי פנאי תלויה בהימצאותם של תנאים הכרחיים רבים. מכאן שאת העיר הולמת המתינות, וכן אומץ הלב וכושר העמידה, כי כמאמר הפתגם "אין פנאי לעבדים", מי שאינם מסוגלים לעמוד באומץ מול הסכנה הם עבדיהם של התוקפים. ובכן אומץ לב וכושר עמידה נדרשים למען חיים ללא פנאי, אהבת החוכמה למען חיי פנאי, ומתינות ויושרה למען שתי התקופות, ובמיוחד לעתות שלום ופנאי. כי עת מלחמה כופה על בני אדם לנהוג ביושר ובמתינות, בעוד הנאה ממזל משופר ופנאי הנלווה לשלום מגבירים בבני אדם את עזות הפנים. ליושרה רבה ולמתינות רבה זקוקים אלה שנראה כי דרכם צולחת, הנהנים מכל ברכות החיים, ככל שקיימים אנשים כאלה, בדומה לאלה באיי המבורכים בתיאורי המשוררים וככל שירבה הפנאי הזמין להם בתוך שלל הטובות האופף אותם, כך יזדקקו יותר מכול לאהבת חוכמה, למתינות וליושרה. ברור אפוא מדוע עיר השואפת להיות מאושרת ומצוינת חייבת לכלול בחזקתה סגולות טובות אלה. הן לחרפה ייחשב העדר יכולת לנצל את מתנות החיים הטובות, ועל אחת כמה וכמה מביש לא לנצלן בעתות פנאי, וכעין זאת להיראות טובים כל עוד עמלים ונלחמים, ובהגיע עת שלום ופנאי לרדת למדרגת עבדים.

מטעם זה אין לטפח בעיר מצוינות באופן הנהוג אצל הספרטנים; שכן הללו אינם שונים מן האחרים בהערכתם מהם הדברים הטובים ביותר, אלא בכך שהם סבורים שדברים אלה מושגים בעיקר בזכות סגולה טובה מסוימת [אומץ הלב]. והואיל והדברים הטובים הללו וההנאה המופקת מהם עולים לדעתם בחשיבותם על הסגולות הטובות… ולמען עצמה, ברור מדברים אלה. כעת יש לבחון כיצד ובאילו אמצעים יקומו הדברים ויהיו.

כבר קבענו שדרושים לשם כך טבע, הרגלים והיגיון, ואשר לטבע הנמנה כאן כבר הגדרנו את התכונות הנצרכות. נותר לנו לבחון אם יש לחנך תחילה לפיתוח ההיגיון או לרכישת הרגלים כי תיאום מושלם בין שני יסודות אלה נחוץ. שאם לא כן עלול ההיגיון להחטיא

כליל גם את הנחת היסוד העליונה, וגם להיגרר אחר ההרגלים. ראשית, מובן ש[אצל האדם], בדומה לשאר [בעלי החיים], קודמת ללידה ראשית [זיווג], אך התכלית [צאצא] של ראשית כלשהי היא ראשית לתכלית אחרת [האדם הבוגר]. ומפני שההיגיון והתבונה הם התכלית של טבענו, שומה עלינו להסדיר למענם גם את סדרי ההולדה [בעיר] וגם את הקניית ההרגלים. ושנית, כשם שהנפש והגוף הם שניים, כך אנו מבחינים בשני חלקים בנפש: האחד חסר היגיון, והאחר בעל היגיון. גם היכולות של שני חלקי הנפש הן שתיים: של הראשון — רצון, של האחר — מחשבה. וכשם שהגוף קודם בהתפתחותו לנפש, כך החלק מחוסר ההיגיון קודם לחלק בעל ההיגיון. ברור שכך הוא, שהרי הכעס, הרצון הנכון וההשתוקקות כבר קיימים ביילודים. אך על פי הטבע, שיקול דעת הגיוני ותבונה צומחים בבגרות. לפיכך מן ההכרח לדאוג לגוף לפני הנפש, ואחר כך לטפח את היסוד המשתוקק, אלא שאת היסוד המשתוקק יש לטפח למען התבונה, ואת הגוף למען הנפש.