עצמאות אסטרטגית היא צו השעה

רבים בישראל אוהבים לדבר על עצמאות אסטרטגית. מדברים עליה בעיקר ברגעי משבר, כאשר מתברר שוב כי ידיד גדול, חשוב וחיוני ככל שיהיה, אינו תמיד מסוגל ואינו תמיד רוצה לספק לישראל את כל מה שהיא צריכה, בזמן שהיא צריכה, ובתנאים שהיא צריכה.

אבל עצמאות אסטרטגית אינה סיסמה נאה על ריבונות. עצמאות אסטרטגית פירושה מלאי תחמושת, מפעלים וקווי ייצור, גיוון ספקים ומערכי מחקר ופיתוח. עצמאות אסטרטגית אומרת שיש לנו יכולת לתקן, לשדרג, לייצר ולהחליף רכיבים, ושאנחנו במערכת בריתות רחבה מספיק כדי שגם כאשר ספק אחד מהסס, מאיים או מתעכב ישראל אינה נשארת חסרת אונים.

במשך שנים התרגלנו לחשוב שהמדף האמריקני תמיד יהיה שם. אם נצטרך פצצות, נקבל. אם נצטרך פגזים, נקבל. אם נצטרך חלפים, נקבל. אם נצטרך גיבוי מדיני, נקבל. ברוב המקרים אכן קיבלנו הרבה מאוד. צריך לומר זאת ביושר. ארצות הברית הייתה ועודנה בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל. אבל לנוחות יש מחיר. כאשר מדינה מתרגלת לכך שאת החימוש, את החלפים, את הפלטפורמות ואת חלק מן התחזוקה היא מקבלת מבחוץ היא מאבדת בהדרגה חלק מכושר התמרון שלה.

מי שכל התחמושת שלו תלויה במקור אחד מגלה ברגע האמת שהמקור הזה יכול להפוך גם למנוף לחץ. כאשר ממשל אמריקני מבקש מישראל שלא להיכנס לרפיח, או מאותת כי אספקת נשק מסוימת תלויה בהתנהגות ישראלית “מאוזנת” יותר, ישראל חייבת לשאול את עצמה שאלה פשוטה: כיצד הגענו למצב שבו פעולה צבאית הנראית לנו חיונית תלויה במידה רבה כל כך בהחלטות שמתקבלות בוושינגטון?

המלחמה באוקראינה סיפקה לעולם שיעור חשוב. במשך שנים דיברו צבאות מערביים על מלחמות מדויקות, קצרות, טכנולוגיות, כמעט סטריליות. ואז הגיעה מלחמה גדולה, ארוכה ושוחקת, והחזירה אל מרכז הבמה את הדבר הפשוט ביותר: תחמושת. עבור ישראל זה היה אמור להיות אות אזהרה ברור. אם ארצות הברית ואירופה מתקשות לספק תחמושת לאוקראינה, וגם לשמור על מלאים לעצמן, ישראל אינה יכולה להניח שבכל מלחמה עתידית יעמדו לרשותה מחסנים בלתי מוגבלים. במיוחד כאשר היא עצמה נמצאת בזירה פעילה, רב־חזיתית, מול אויבים שאינם נעלמים לאחר סבב קצר.

ישראל מצטיינת בטכנולוגיה. זו נקודת חוזק אדירה. מערכות ההגנה האווירית שלה, המודיעין, הסייבר, הרחפנים, הטילים המדויקים, אמצעי התצפית, מערכות ההגנה האקטיבית וטכנולוגיות לחימה נוספות הפכו אותה לשחקן מרכזי לא רק במזרח התיכון, אלא גם בשוק הביטחוני העולמי.

אבל טכנולוגיה אינה מבטלת את הצורך בכמות. הרי גם המערכת המתוחכמת ביותר צריכה תחמושת. זו נקודה שישראל נטתה להזניח. במשך שנים דיברו אצלנו על צבא קטן וחכם, על מערכות מדויקות, על “כיסוח הדשא”, על סבבים קצרים ועל ניהול סיכונים. אבל אויבי ישראל אינם משחקים לפי אותה תפיסה. הם בונים עומק, כמות, סבלנות ומערכי התשה. מול תפיסה כזאת אין די ביצירתיות. צריך גם יכולת תעשייתית רחבה. מדינה שאינה רוצה להיגרר למלחמות ארוכות חייבת להיערך אליהן. רק מי שמוכן למלחמה ארוכה יכול לקצר אותה.

אחד הסיפורים החשובים בתולדות העצמאות הביטחונית של ישראל הוא פרויקט הלביא. סביב הפרויקט הזה התקיים ויכוח אמיתי: האם מדינה קטנה יחסית יכולה להרשות לעצמה לפתח מטוס קרב עצמאי? האם זה כלכלי? האם זה מעשי? האם נכון להשקיע בכך כאשר אפשר לרכוש מטוסים אמריקניים טובים וזולים יותר? אלה שאלות לגיטימיות. אבל מעבר לשאלה הכלכלית עמד עניין עמוק יותר: האם ישראל רוצה להיות רק משתמשת מתוחכמת במערכות שאחרים מייצרים, או גם מדינה המסוגלת לבנות פלטפורמות מרכזיות בעצמה?

בשנות השמונים היה קל יותר לטעון שישראל קטנה מדי. כיום הטענה הזאת חלשה הרבה יותר. כדי להבין זאת, אפשר להעיף מבט בשבדיה. ישראל ושבדיה הן מדינות בסדר גודל דמוגרפי דומה. וגם מבחינה כלכלית הפער ביניהן כבר אינו דומה למה שהיה בעבר. לפי נתוני קרן המטבע הבינלאומית, התמ”ג הנומינלי של שבדיה ב־2026 הוא כ־760 מיליארד דולר, והתמ”ג לנפש כ־70.7 אלף דולר; בישראל התמ”ג הנומינלי הוא כ־720 מיליארד דולר, והתמ”ג לנפש כ־69.8 אלף דולר.

שבדיה אינה מייצרת רק מערכות נלוות. היא מחזיקה תעשיית מטוסי קרב עצמאית ופיתחה את מטוס הגריפן. אין צורך לטעון שהגריפן טוב יותר מכל מטוס אמריקני. זו אינה הנקודה. הנקודה היא שמדינה מערבית, שאוכלוסייתה אינה גדולה מזו של ישראל, שמרה בידיה יכולת פיתוח וייצור של פלטפורמה מרכזית. בכך היא שמרה לא רק על תעשייה, אלא גם על חופש פעולה מדיני וביטחוני.

גם הדיון הקנדי סביב מטוסי הקרב חשוב בהקשר זה. עצם העובדה שקנדה בוחנת מחדש את רכישת ה-35F  שלה ושוקלת אפשרות לשלב גם מטוסים אחרים, כולל גריפן שבדי, ממחישה כי גם מדינות מערביות הקרובות מאוד לארצות הברית מבינות את בעיית התלות במקור אחד.

אין צורך לחזור במדויק אל מודל הלביא. העולם השתנה, העלויות השתנו, והפלטפורמות השתנו. אבל אסור לוותר על הרעיון שהלביא ייצג: מדינה החיה בסביבה עוינת אינה יכולה להרשות לעצמה להיות רק קונה מן המדף. היא חייבת להיות גם מפתחת, יצרנית ושותפה מרכזית בפלטפורמות הקריטיות לביטחונה. סיפור ה־F-35 הישראלי מלמד זאת היטב. ישראל לא ויתרה על המטוס האמריקני. להפך, היא רכשה אותו והפכה אותו לאחד הכלים החשובים ביותר של חיל האוויר. אך ערכו המבצעי של ה”אדיר” נבע במידה רבה גם מן היכולת הישראלית לשלב בו מערכות, תוכנות, חימושים ותפיסות הפעלה ישראליות. כלומר, ישראל הוכיחה שוב את יתרונה: היא יודעת לקחת פלטפורמה קיימת ולהפוך אותה לכלי המתאים לצרכיה הייחודיים.

אבל מה קורה כאשר ישראל אינה מקבלת רשות לשלב, לשדרג, לתקן, למכור או לרכוש בזמן את מה שהיא צריכה? מה קורה כאשר הפלטפורמה קיימת, אך קווי האספקה, הרישיונות, החלפים, החימושים והאישורים נמצאים בידיים אחרות?

הדרך לעצמאות אסטרטגית מלאה אינה בהכרח ייצור של הכול בישראל. מדינה קטנה אינה צריכה ואינה יכולה לייצר כל רכיב וכל מערכת בעצמה. הפתרון הוא שילוב: ייצור מקומי בתחומים חיוניים, שיתופי פעולה עמוקים עם מדינות בעלות אינטרס משותף, וגיוון מקורות אספקה.

כאן הודו מקבלת חשיבות מיוחדת. להודו יש אוכלוסייה עצומה, תעשייה מתפתחת ושאיפה ברורה לעצמאות ביטחונית. היא נמצאת בעימות מתמשך עם פקיסטן ובתחרות גוברת מול סין. לישראל יש טכנולוגיה, ניסיון מבצעי, מודיעין, מערכות לחימה מוכחות ויכולת פיתוח מהירה. בין שתי המדינות קיימת חפיפה טבעית של אינטרסים ויכולות המשלימות זו את זו.

שיתוף הפעולה הישראלי־הודי אינו צריך להישאר רק בעסקאות של רכישת נשק. בנובמבר 2025 חתמו ישראל והודו על מזכר הבנות להעמקת שיתוף הפעולה הביטחוני, כולל דיאלוגים אסטרטגיים, אימונים, שיתוף פעולה תעשייתי, מחקר ופיתוח, חדשנות, בינה מלאכותית וסייבר. לפי הדיווח ההודי, המזכר נועד לקדם גם פיתוח משותף וייצור משותף.

ההתפתחות האחרונה בתחום הרדארים ממחישה את הכיוון הזה בצורה מעשית. לאחרונה הקימה מערכת הביטחון ההודית יחד עם חברת אלתא הישראלית מיזם משותף בתחומי הרדארים. במאי 2026 דווח בהודו כי המיזם המשותף החל בהקמת מתקן ייצור רדארים בטאמיל נאדו. המתקן מיועד לייצור, אינטגרציה ובדיקה של מערכות רדאר מתקדמות, וצפוי להשלים את בנייתו באפריל 2027. זהו בדיוק ההבדל בין מכירת מערכת לבין בניית שותפות. מכירה יוצרת לקוח. ייצור משותף יוצר תלות הדדית. תלות הדדית, כאשר היא בנויה נכון, מחזקת את שני הצדדים.

גם בתחום מטוסי הקרב הודו יכולה להיות אפשרות חדשה. הודו מקדמת את תוכנית AMCA, מטוס קרב מתקדם מדור חמישי, ובמאי 2025 אישר משרד ההגנה ההודי מודל ביצוע לפיתוח המטוס באמצעות שותפות עם התעשייה ההודית. אין פירוש הדבר שישראל כבר שותפה בתוכנית אבל אפשר וצריך לומר דבר אחר: כאשר הודו בונה מסגרת לפיתוח מטוס קרב מתקדם, וכאשר במקביל ישראל והודו מעמיקות שיתוף פעולה בתחומי רדארים, הגנה אווירית, בינה מלאכותית, סייבר, טילים וייצור משותף – נפתח מרחב אסטרטגי חדש. במרחב הזה ישראל יכולה להיות לא רק קונה ולא רק מוכרת, אלא שותפה טכנולוגית ותעשייתית.

זו אפשרות שישראל חייבת לבחון ברצינות. לא כתחליף לברית עם ארצות הברית, אלא כאיזון לה. לא כמרד בוושינגטון, אלא כהתבגרות אסטרטגית בירושלים. הודו עצמה מבינה היטב את משמעות העצמאות הביטחונית. היא אינה רוצה להיות תלויה לנצח ברוסיה, בארצות הברית, בצרפת או בישראל.

גם מסמכי חשיבה הודיים מצביעים על הכיוון הזה. ניתוח של מכון MP-IDSA ממרץ 2026 מתאר את שיתוף הפעולה הביטחוני בין הודו לישראל כחלק מ"שותפות אסטרטגית מיוחדת", ומציג את היכולות הישראליות בתחומי ההגנה האווירית, ההגנה מפני טילים, חימושים מדויקים, סייבר, בינה מלאכותית ויכולות התקפיות כגורם שיכול לסייע להודו בבניית תפיסת הגנה ואש רחבה יותר.

חשוב לומר זאת בבירור: בניית עצמאות ביטחונית ישראלית אינה פעולה נגד ארצות הברית. היא גם אינה ביטוי לכפיות טובה. להפך. שותף חזק הוא שותף טוב יותר. ישראל עצמאית יותר תהיה גם בעלת ברית טובה יותר לאמריקה, משום שהיא תוכל לתרום יותר, לפעול מהר יותר, ולהגן על אינטרסים משותפים גם כאשר וושינגטון מהססת.

ארצות הברית אינה זקוקה לישראל חלשה, מפוחדת ותלויה. היא זקוקה לישראל חזקה, יציבה, חדשנית ובעלת יכולת פעולה. במזרח התיכון אין לאמריקה תחליף אמיתי לישראל. אין לה עוד מדינה באזור המשלבת כוח צבאי, טכנולוגיה, מודיעין, יציבות פוליטית יחסית, קרבה תרבותית למערב ונכונות להילחם באויבים שגם מאיימים על הסדר האמריקני. ישראל אינה צריכה להתנצל על רצונה בעצמאות. היא צריכה להסביר לאמריקנים כי דווקא עצמאות כזאת תשרת גם אותם.