האחרון שיכבה בטהרן את האור

תארו לעצמכם שהחשמל בביתכם נפל. לאחר שתוודאו שמפסק הפחת לא קפץ, תבדקו אם גם אצל השכנים אין חשמל. כשתראו שכל הרחוב חשוך, תתקשרו למוקד העירוני. שם ירגיעו אתכם שמדובר בתקלה בשנאי השכונתי, ותוך שלוש שעות הכול יחזור לקדמותו. עד כאן הכול בסדר. אבל מה יקרה אם לא תצליחו להתקשר למוקד, משום שרשת הסלולר והאינטרנט קרסו. והטלפון הקוי, שמזמן לא השתמשתם בוף, מנותק… מהטלויזיה והרדיו אין קול ואין עונה. אחרי שתטפסו מתנשפים, לדירה של הדיירת בפנטהאוס, תגלו חושך מצרים מסביב. השכן בקומה השניה, בכיר מאוד במשרד הביטחון לשעבר ילחש שמדובר במשהו חריג, והוא ממליץ למלא סירים במים, לפני שהברזים יתרוקנו ולהשאיר את המקרר סגור. בחצי חיוך הוא ישאל אם נשאר קצת גז בגזיה של הפיקניקים. ואז יגיעו יללות הצופרים של מכבי האש, המשטרה, ומד"א, מבשרות על אלפי הלכודים במעליות, בחניונים התת-קרקעיים, בקרונות הרכבת. בשלב הזה תבינו שאין מדובר בעוד הפסקת חשמל, אלא בקריסה מערכתית, שאם לא ימצא לה  מענה מהיר, השאלה כבר לא תהיה איך תחיו… אלא אם תחיו…

במאה ה-21 אספקת חשמל סדירה אינה רק שירות ציבורי חשוב אלא תנאי הכרחי למילוי חובותיה של מדינה כלפי אזרחיה וליכולתה לקיים את עצמה. ללא רשת חשמל מתפקדת, כאשר תחנות הדלק מושבתות, הביוב עולה על גדותיו ואנשים מתרוצצים ברחובות עם דליים לחפש מים לשתות, המדינה מפסיקה לתפקד, וריבונותה מתאיינת, יהיו מנגנוני הדיכוי שבידיה חזקים ככל שיהיו. אירן – כפי שנבהיר מיד – עשויה לשמש דוגמה מצוינת לכך. לפי דיווחי חברת ייצור והולכת החשמל הממשלתית (TAVANIR) טאבאניר, אירן סובלת למעלה מעשור ממחסור כרוני בחשמל. כושר ייצור החשמל הכולל עוד לפני סבבי הלחימה האחרונים, עמד על כ-390 טרה-וואט שעה. רבע מתוכו מופנה למחוז טהרן, הגדול והחשוב במחוזות המדינה. משרד האנרגיה האירני ניסה להתגבר על מה שהוא מכנה, 'חוסר איזון אנרגטי' של מעל 12 ג'יגה-וואט, באמצעות כל גורם אפשרי, החל מהעמסת יתר על תחנות הכוח הקיימות, הגברת הזרימה בתחנות ההידרואלקטריות, בניית טורבינות גז, הרחבת השימוש באנרגיה ירוקה, וחיוב מפעלים גדולים להפעיל גנרטורים עצמאיים. אבל כל אלה לא הצליחו למנוע את החרפת המשבר. שרק העמיק בעקבות המערכה האחרונה.

בתנאים הקיימים, די ב"דרדלה" קטנה כדי למוטט את רשת החשמל האיראנית המקרטעת. העיר טהרן כאמור היא צרכנית החשמל העיקרית במדינה. מתגוררים בה כ־10 מיליון תושבים ועוד כ־6 מיליון בסביבותיה. את אספקת החשמל הם מקבלים מחמש תחנות כח אזוריות, ומרשת הולכה ארצית, השולחת חשמל דרך קווים עיליים במתח של 230 ו- 400 קילו־וולט, המתועלת לכ-50 תחנות טרנספורמציה ראשיות סביב טהרן שמורידות את המתח לרמות ביניים של 132 ו־63 קילו־וולט ומנתבות אותו ל- 350 תחנות טרנספורמציה קטנות יותר, ומהן לקרוב לעשרות אלפי שנאים קטנים הפרוסים בכל שכונה במטרופולין. פגיעה ממוקדת ב-50 תחנות הטרנפורמציה בראש הפירדמידה השנאית תנתק את טהרן כמעט לחלוטין מאספקת החשמל חיצונית ותהפוך את המחוז ל'בלתי-אנרגטי' למשך חודשים רבים ואפילו שנים, שכן שנאי מתח עליון הם רכיבים רגישים ויקרים וזמן הייצור וההחלפה שלהם ארוך מאוד. כאשר זה יקרה, לא רק שהבתים בטהרן יוארו בנרות, כפי שטען לאחרונה מקור בטחוני בישראל, אלא שהמדינה כולה תידרדר למשבר קיומי.

בארבעים ימי המערכה המשותפת של צה"ל וצבא ארה"ב נגד איראן הושגו, לפי הפרסומים הגלויים, הישגים חסרי תקדים שאין צורך לשוב ולמנותם. ניכר כי מתכנני המערכה מיקדו את מאמציהם במרכזי הכובד האסטרטגיים של המשטר אך נמנעו מפגיעה בשדות הנפט וברשת החשמל האיראנית. אף שהודות לעליונות האווירית המוחלטת בשמי איראן היה בכוחם היה לעשות זאת. ומה שהיה נכון אז, עודו רלוונטי להיום, כפי שהוכיחה תקיפת חיל האויר שלנו ב־8 ביוני 2026, שבאה בתגובה לשיגור הטילים האחרון מאירן. ההחלטה להימנע מפגיעה בשדות הנפט והגז, נבעה מן הרצון שלא להגדיל את הטלטלה שהעלתה את מחיר הנפט בשווקי העולם לשיאים שלא נודעו כמותם בדור האחרון. ההימנעות מפגיעה שיטתית בתשתית החשמל האיראנית אינה מקרית גם היא אלא ככל הנראאה משקפת החלטה להותיר בידי המשטר האירני את היכולת להמשיך לספק את השירותים החיוניים לאוכלוסייה ולהימנע מאסון הומניטרי רחב היקף. אבל ראוי לשאול מה היה קורה אילו התקבלה החלטה אחרת. או מה יקרה, אם החלטה כזו תתקבל בעתיד, על ידי ממשלת ישראל, והתשובה היא פשוטה. אירן תחדל להתקיים כמדינה.       

אבי הלוחמה האוירית הגנרל והוגה הדיעות האיטלקי גוליו דואה (Douhet) טען בספרו 'השליטה באויר' (1921) כי מדינה שתצליח לשלוט בשמי יריבתה, תוכל להכניע אותה גם בלי להזדקק לתמרון יבשתי, אם תחליט לתקוף את מרכזי החיים שלה. הדוגמה המובהקת ביותר למרכז חיים כזה בעידן הנוכחי היא רשת החשמל. הוצאתה מכלל פעולה משתקת בעת ובעונה אחת, את כל המערכות המאפשרות למדינה לקיים את עצמה ולבטא את ריבונותה. תמונת המצב הנוכחית של המלחמה באוקראינה, מחזקת את הטיעון הנוכחי. רוסיה ואוקראינה מנהלות ביניהן בשנתיים האחרונות, מעין דו־קרב מתמשך של טילים ורחפני נפץ, המכוונים אל תחנות כוח ותשתיות אנרגיה, מתוך הערכה ששיתוקן יכריע את היריב ויאלץ אותו להכנע. העובדה שהמלחמה הידרדרה למלחמת התשה, המתנהלת באמצעות אש מנגד, נובעת מכך שאף אחת מהן לא הצליחה להשיג עליונות אווירית מעל שדה המערכה. רכישת עליונות אווירית מוחלטת כמו זו שחיל האוויר שלנו השיג בשמי איראן, הייתה מאפשרת לשתק את משק האנרגיה של היריב, ולפגוע אנושות ביכולתו להמשיך להילחם.

כדי לנתח החלטות אסטרטגיות, לא די לבחון את מה שנעשה, חשוב לא פחות לבחון את מה שלא נעשה. מה שקרוי בפילוסופיה ‘חשיבה נוגדת־מציאות’ (Counterfactual Thinking). ולכן השאלה המעניינת, אינה רק מדוע הותקפו יעדים מסוימים באיראן, אלא גם מדוע רשת החשמל, נותרה מחוץ לבנק המטרות. די ברור כי השמדת 50 תחנות הטרנספורמציה הראשיות המקיפות את טהרן, ומאפשרות למשטר לקיים את שליטתו במדינה, הייתה מחייבת לכל היותר כמה ימי עבודה של חיל האוויר. קשה להניח שמשמרות המהפכה לא היו מודעים לכך. ובכל זאת, הם לא חששו שמאות הטילים ששיגרו לעבר ישראל, יובילו לתגובה כזו. ייתכן שסמכו על טראמפ שיבלום את ישראל. אולי העריכו כי המשפטנים הצבאיים בקריה, יראו בתקיפה כזו הפרה של הפרוטוקול הראשון לאמנת ז'נבה משנת 1977, הקובע אגב, שהעובדה שהאירנים מפרים את החוק אינה משחררת אותנו מלקיים אותו. מן הסתם בנו על החשש שמהלך כזה יוביל אותם להבעיר את תשתיות הנפט במפרץ בתגובה. אבל האירנים טעו. טראמפ משנה את החלטותיו בהתאם לנסיבות, פגיעה בתשתיות הנפט, עלולה לעמת את איראן גם עם סין והודו, ומשפטנים רבים סבורים כיום, כי תחנות הכוח הרוסיות האזרחיות, המספקות חשמל גם למפקדות, למפעלי תעשייה צבאית, למכ"מים ולבסיסי צבא הן יעד צבאי לגיטימי.

מיותר לציין, כי כדי לעזור למשמרות המהפכה להבין את עומק הבור שכרו לעצמם כשהחליטו באפריל 2024 לפתוח במלחמה גלויה נגד ישראל אין צורך לשתק במכה אחת את כל משק החשמל האיראני. די בפגיעה בכמה צמתים חיוניים באזור טהרן, על מנת להעביר למשטר הדכאני את המסר, כי חרף כל הצהרותיו הרברבניות, אין בידו דרך ממשית להגן על נכסיו האיסטרטגיים ועל ריבונותו  מפני צה״ל. ויעיד כל כך הנסיון הפתטי של שר האנרגיה האירני עבאס אליאבדי ((Aliabadi, שקרא במרץ השנה, לעובדי תחנות הכח באירן, ולמאות אלפי אזרחים, להתנדב ולהגן בגופם על התחנות מהפצצות אמריקאיות וישראליות.

הודות לחסימת מיצר הורמוז, הצליחו האירנים לסחוט מטרמפ ויתורים מפליגים. אך ספק אם ערכם יעמוד בעינו גם לאחר בחירות האמצע בארצות הברית. קשה להאמין שטראמפ, עם האגו העצום שלו, יעבור לסדר היום על מסכת ההשפלות שהאיראנים מעבירים אותו. אבל כל זה נוגע למשא ומתן המדיני והתודעתי – במלחמה עצמה איראן הובסה. מדינה שיכולתה להבטיח את עצם קיומה נתונה לחסדיו של היריב, היא מדינה מובסת, גם אם הנהגתה אינה מעיזה להודות בכך, מחשש לאיבוד שלטונה. לכן הכחשת התבוסה הפיזית, אינה משנה את המציאות שנוצרה. השאלה אינה אם איראן הובסה, אלא על מה היא תהיה מוכנה לוותר כדי להמשיך להכחיש זאת, היה והחרב תונח על צווארה. הקינוח התפל שהגיש לנו טראמפ אחר הארוחה הדשנה שסעדנו עימו במהלך המלחמה מקשה עלינו להכיר בהשגיה המדהימים. טראמפ וככל הנראה גם נתניהו, מאמינים שויתור על החתירה לגרעין, מהווה חלק מהתשלום, שמשטר האייתולות מוכן לשלם, עבור אי הודאה בתבוסתו. ימים יגידו אם כך יהיה. אך גם אם יתברר אחרת, והאירנים יחליטו לחזור לסורם, לישראל עומדים כיום הכלים להפוך את הכחשת התבוסה לבלתי־אפשרית, היה והיא תחליט לעשות זאת. וייתכן שזה ההישג החשוב ביותר של מלחמת התקומה.

אל"מ (מיל') משה (בנדה) בן דוד הוא ד"ר להיסטוריה ופילוסופיה של הרעיונות, איש הייטק וסמנכ"ל לשעבר בחברת אמדוקס. מילא מגוון תפקידי פיקוד ומטה במערך החי"ר, ומייסד פו"ם 'אפק' להכשרה בינזרועית בצה"ל.