בזמן שגירוש מסתננים הופך לנוהל מקובל במדינות המערב, כאן בית המשפט ממשיך לתקוע מקלות בגלגלים
העולם המערבי נלחם ללא לאות בהגירה ממדינות איסלמיסטיות או נכשלות, ובפרט בהגירה בלתי חוקית. מאוסטרליה ועד ארה"ב מדינות מרחיקות מהגרים מאוכלוסיות מוחלשות ואף מגרשות את מי שהסתנן לגבולותיה, גם אם הגיע ממדינות עם משטרים טוטליטריים כמו אריתריאה או מאזורי מלחמה מדממים כמו סודן, כך שלא ניתן להחזירו לארץ מוצאם עקב חשש לרדיפה. מיקומה הגיאוגרפי של ישראל כמדינת רווחה עשירה על סיפה של אפריקה הרעבה והמדממת הפכו אותה ליעד קרוב ונחשק להסתננות. בנסיבות אלו, מצופה היה מביהמ"ש הישראלי לאמץ גישה נוקשה כלפי הגירה בלתי חוקית, יותר מעמיתיהם שמעבר לים. אך ההפך הוא הנכון. בשורה של החלטות החליט בית המשפט, לחשוף אוכלוסיות מוחלשות למסתננים מסוכנים בעיקר מסודן ואריתריאה, ולגזול מהאוכלוסיות מקומיות המוחלשות תקציבים לצורך רווחת המסתננים. השיא, כזכור, היה פסילת בית המשפט את המתווה של הממשלה לגרש מסתננים למדינות אוגנדה והרחקתם למתקן חולות, בטענה מופרכת כי הגירוש צריך להיות מרצון חופשי.
כאשר הגיעה הסוגייה הזו לפתחו של בית המשפט העליון של ארה"ב, אישר בית המשפט הרחקתם של מסתננים מאפריקה למדינות שלישיות באפריקה כמו אוגנדה. לאחרונה בית המשפט העליון של ארה"ב אף אישר לממשל טראמפ לבטל את מעמד ההגנה של כ-350,000 מהגרים מהאיטי ו-6,000 מסוריה. בית המשפט קבע שהחוק אינו מאפשר לערער בבתי משפט על החלטת הממשל להסיר את ההגנה, מה שסולל את הדרך לגירושם.
ארה"ב וממשלה הימני לא לבד. באוסטרליה השמאל בשלטון וקיבל החלטות דומות. לאחרונה אישר בית המשפט העליון של אוסטרליה את גירושם של מסתננים לא חוקיים לאי מבודד באוקיינוס השקט וקבע שלממשלה סמכות חוקית לגרש מסתננים שאינם יכולים לחזור למדינות מוצאם לאי נאורו.
גם באיחוד האירופי, במסגרת אמנת ההגירה והמקלט החדשה של שנכנסה לתוקף לאחרונה, אירופה החלה ליישם כללים המאפשרים למדינות החברות להעביר מבקשי מקלט למדינות שלישיות בטוחות, גם אם למבקש אין כל קשר קודם או זיקה לאותה מדינה שלישית (אמנם, חקיקה זו עוד צריכה להיבחן בבתי הדין האירופאים בפועל). מהליכי ההרתעה נגד הגירה ממדינות אסלאם כוללות גם איסורים דתיים הקשורים לאיסלם. שורה של מדינות באירופה אוסרות על לבישת בורקה וניקאב, במרחבים ציבוריים, בין היתר כדי להרחיק מהגרים איסלמיסטים. במקביל מדינות אירופאיות המשקיעות תקציבים בארגונים ועמותות שעותרות לבתי המשפט כדי לקלוט את המסתננים בישראל, פן ינחתו על חופי אירופה.
ובארץ? המגמה הפוכה – שופטת המחוזי, מיכל אגמון גונן, מרחיבה פעם אחר פעם את מתן האשרות למסתננים ודוחה את עמדת רשויות ההגירה. לאחרונה הפצירה בכנס פומבי מרשויות המדינה להכיל את המהגר. ומי משלם עבור חמלתה של השופטת ובג"ץ? האוכלוסיות המוחלשות ביותר של מדינת ישראל, הסובלים מעבירות אלימות ומין מצד המסתננים, שעלול להתפתח בעתיד גם לסיכון ביטחוני על רקע לאומני. האם האקלים השיפוטי בעולם החופשי ישפיע על עמדתה העיקשת של הרשות השופטת לעניין המסתננים? כל עוד לא יחול שינוי משמעותי במנגנון בחירת השופטים – אני בספק רב, בלשון המעטה. כל יוזמה של הממשלה להרחקת המסתננים למדינה שלישית צפויה להיפסל בידי היושבים בבג"ץ, שדורשים רצון חופשי של המהגרים כתנאי להעברתם למדינה שלישית. רק על ידי החלפת משמעותית של השופטים בשופטים חדשים, שאוזנם כרויה לסבל שנגרם לאוכלוסייה החשופה למסתננים, יתאפשר לממשלה לבצע רפורמות מבלי שיפסלו
הכותב הוא עו"ד וחבר ליכוד פעיל, יו"ר ישראל צומחת.
בתי המשפט אצלנו מטורפים, אנטי-ציוניים ומטורללים. מכבדים את החוק לעתים רחוקות. השאלה האמיתית היא למה נשמעים להם.
"שופטים שאוזנם כרויה ,,,"
הצחקתני…
הפיתרון : המהגרים יחד עם השופטים הנ"ל להרחיק לצמיתות ממדינת ישראל.
… לא מהגר, נא לא לכבס את העיברית ! אלא מבריח-גבול ואינו זכאי לבית משפט!
דברים מדויקים. אוסיף רק שגב' אגמון גונן,
היא באמת, ה-poster child בכל מה שרע (אף ברמה התיאורטית, דהיינו היא ופסיקותיה הן ממש דוגמא, לספר במשפט קונסטיטוציוני) – לכל מה שרע, ברשות שופטת אשר פועלת לא עפ"י רוח החוק אלא עפ"י רוחה הפרטי.
זאת אגב, ההגדרה לשופט/ת אקטיביסטי. למארג החוקים בחברה – מטרה ברורה. אך במשטר דמוקרטי מערבי, לא ניתן להפוך "מטרה", לחוק. החוק חייב לכלול אך ורק איסורים מפורשים ומה שלא סור, מותר. אך המקור לכל חוק (משפטים/מדעי המדינה, שנה א) – היא נורמה חברתית. רק שכאמור, לא ניתן להפוך נורמה, לחוק – במשטר דמוקרטי מערבי.
זו הסיבה לכך, שחוקים תמיד נוצרים כמארג.
יש חוק לאיסור תקיפה ויש חוק לאיסור תקיפה בנסיבות מחמירות. יש חוק לאיסור סחיטה ויש חוק לאיסור הצתה. לחוק העונשים הישראלי, הקודקס הפלילי של מדינת ישראל, קצת מעל 500 סעיפים (ורובם כוללים סעיפי משנה). בכולם נסקרות עבירות שונות ומשונות (כמו ס' 489, סירוב לקבל מטבע או שטר שהם הילך חוקי בישראל) וכדברי הסעיף הראשון (!) לחוק: אין עבירה ואין עונש עליה אלא אם כן נקבעו בחוק או על-פיו.
אך הנורמה ברורה. היא אמנם כללית ואיננה חוק (בוודא שלא במובן הפלילי של המילה) אך גם היא ברורה: למנוע התנהגות אנטי חברתית! כמו גניבה, אלימות, הונאה וכך הלאה. אז זה נכון, שצריך להיות סעיף מתאים לכל עבירה, אבל מה שרלוונטי לעניינו זה:
אם לתפיסתנו, תפקידה של הרשות השופטת היא לוודא את החלתו האובייקטיבית והנייטרלית של החוק (+עמידה בעוד כמה דרישות כלליות של צדק, לא נכנס אליהן כאן) – אם לתפיסתנו, תפקידה של הרשות השופטת היא בכלל לשלוט על המוסר במדינה ומ"כוח" זאת, לקבוע לכולם מה לעשות, אז זו כבר בעיה אחרת – אז בחזרה למקרה התקין: זו חובה על השופט (לא רשות או המלצה, חובה) להכנס לרוחו של החוק ורק לוודא, שהוא מוחל באופן שוויוני, נייטרלי ואובקייטיבי (ועוד כמה מילים נשגבות, אותן הזכרנו למעלה) – ולא להיפך!
מה זה להיפך? להיפך, זה כאשר השופט/ת חושב שהוא/היא "אבי המוסר" ועכשיו הוא יראה לכל המני תמותה הלא נבונים אלה, מאיפה המוסר משתין.
ועכשיו רק נמצא את רצף החוקים, שבסופו מתקבלת התוצאה שאני רוצה.
דהיינו, משפט – אינה פעולה מכאנית, של זכרון בע"פ של כמות אדירה של כללים אלא (והרבה יותר בתפקיד שופט), ההבנה של הנורמה, אליה מנסים להגיע והחלה של החוקים – בדרך זו. דהיינו, במשטר דמוקרטי – המחוקקים קובעים את הנורמה ועל השופטים מוטלת החובה, לא רק לממש אותה – אלא גם לפעול ברוחה.
במובן זה, שופטים, הם קצת כמו שחקנים טובים – פעם אתה משחק "כריש בורסה תל אביבי" ופעם מנקה רחובות מופנם. שחקן לא מוכשר, ישחק את 2 התפקידים זהה. הטקסט, הדיאלוגים יהיו שונים אבל ההתנהגות (שפת הגוף, למשל!) תהיה זהה. זה מה שהופך שחקן מוכשר לכזה – הכריש ישב (לדוגמא) עם רגליים פסוקות. כאשר שתי ידיו, מחבקות את הכסאות סביב, כמה רחוק שהן רק יכולות להגיע (ישטלת על המרחב). המנקה המופנם לעומת זה, יעדיף לשבת בפינה ולהמנע ככל הניתן, מקשר עין (עוד הבדל בהתנהגות, חשבו לבד, איזה כללים "חלים" על מבטיו של הכריש).
אז השופט, אחראי לממש נורמה שהמחוקקים קבעו. לא את המוסר הפרטי שלו – זה לא שיש *התנגשות* בין השניים (זה מאוד חשוב, כי זהו טריק רטורי, שנוכלי הסמול מנסים הרבה להשתמש בו). בד"כ, המוסר של כל האנשים השפויים ממש זהה. ההבדלים הם בד"כ, דווקא בפתרונות.
וזהו המקום, בו (בחזרה לגב' אגמון גונן) גב' אגמון גונן, חוזרת לסיפורנו. על פי עמדותיה במגוון פרסומים (החל מספקי דינה ועד להתבטאויותיה הציבוריות), ניכר שהיא "לקחה על עצמה" "להגן על מי שלהגדרתה האישית: אינו גנב גבול אלא מבקש מקלט (נכון שם יפה קליט ומוסרי כזה?)".
אך זהו לא תפקידה. זוהי הפרה בוטה מאוד של תפקיד השופט וניצולו.
אם (נניח), אינה יכולה לקיים את חוקיה של מדינת ישראל, היא מוזמנת להתפטר מתפקיד השיפוט (!) ולפעול במגוון הדרכים הקיימות במשטר דמוקרטי, לשינוי החקיקה. אך האם שמתם לב, ל-מה הבעיה במשפט הקודם?
נכון, אנחנו סומכים על "טוב ליבה" של גב' אגמון גונן (או כל שופט "אקטיביסט" אחר, לצורך הדיון) ואתם יודעים מה הבעיה בכך? מהו בעצם הדבר, מפניו מנסה דמוקרטיה להגן? אני לא מדבר על שיטת משטר אחרת (אז לא, לא מאיומי הסרק לדיקטטורה, סמולנים לא יקרים). דרך אחרת לשאות, את השאלה הקודמת היא: לשם מה נועדה, החלוקה ל-3 רשויות השלטון? (נכון, פער זה בא לידי ביטוי גם בשיטת משטר אחרת, אך הוא חשוב לענייננו כאן).
אז התשובה היא אלמנטרית: הכוח משחית.
דהיינו, אחת מסכנות הבסיס (לא המונח בספרות, אבל אתם לא באמת רוצים עכשיו ציטוטים מספרי משפטים או מדעי המדינה, נכון?) אם אפשר לקרוא לה ככה, שהדמוקרטיה מנסה להגן מפניה – זו העובדה, שכוח משחית את נפש האדם. רוצה לומר (וזה הסיכום החשוב מאוד לעניינו): גם מי שבא באמת בכוונות טהורות, לבצע את תפקידו – ואינני מדבר אפילו, על מצבים כמו: הדרך לגהינום, רצופה בכוונות טובות אלא על מי שבאמת, עושה דברים טובים – בסבירות גובהה מאוד של כנראה וודאות, הכוח יקלקל עם הזמן גם אדם זה ויגרום לו … אתם כבר יכולים להשלים, בעצמם (אני בטוח).
אז מה שאנו רואים, במינוי שופטים לכל החיים וללא שום יכולת לקבל משוב אמיתי על תוצאות מעשיך ו/או (חשוב לא פחות) "להיות מפוטר" ע"י אזרחי מדינתך – איך בדיוק לא ישחית הכוח, את שופטי ישראל? האלים הנשגבים, אני יודע.
וגב' אגמון גונן, היא כאמור ה-poster child, של כל מה שרע באקטיביזם השיפוטי. במצב, בו השופט גונב את ההכרעה בשאלות הציבוריות מהרשות המחוקקת, ומנצל את יכולתו לקבוע במקרה הממשי שלפניו (מחוקקים יכולים רק לפרסם ניירות עם חוק) – מה *****עושים*****.
ועכשיו, נסו לנמק לי – שאקטיביזם שיפוטי, זוהי אינה דיקטטורה?! מקסימום, של יותר מאדם אחד. אבל זה לא משנה לעניינו. קצת צפונה מכאן, שלטו תקופה ארוכה כמה עלווים. דהיינו, לא אחד.
נב. תודה על המאמר! אכן שאלה ציבורית חשובה, אשר חייבת לחזור לדיון ציבורי ולזכות בחשיבות המגיעה לה.
החלטה על הגירה – זו החלטה פוליטית, במדינה דמוקרטית יש גוף שאחראי על כניסות ויציאות של חסרי אזרחות למדינה וזה ממש לא ביהמ"ש
———————————————————————–
א) בשוויץ לפני כמה ימים עלתה שאלה למשאל עם האם להגביל או לאו הגירה לשוויץ.
ב) במדינה מסודרת ודמוקרטית כמו שוויץ השאלה מספיק חשובה על מנת שאת ההחלטה יקבלו מיליוני אזרחי שוויץ.
ג) אין כאן החלטה נכונה או לא נכונה, לכל אזרח יש את הדעה הפרטית שלו לגבי הגירה, את ההחלטה מקבלים ברב דעות.
ד) במדינת ישראל, שליחי הצבור הנבחרים אמורים לקבל החלטות מסוג זה, או במילים יותר פשוטות זו בדיוק הסיבה שהכנסת נותנת את אמונה בשר הפנים, על מנת שיגבש מדיניות הגירה לישראל. אם שר הפנים יהיה ממפלגת מר"ץ מצופה שיקבל החלטות שונות מאשר אם שר הפנים יהיה ממפלגת ש"ס.
ה) אם כל הכבוד לפקידה הממונה מיכל אגמון גונן, היא לא שליחת צבור ולא נהנית מאמון הצבור, תפקידה היחיד הוא לפעול ע"פ חוקי הכנסת. אם הכנסת החליטה לחוקק חוקים שיקשו על כניסת מהגרי עבודה לישראל מי זה ביהמ"ש שיהפוך את ההחלטה?
ו) מי שהתרשל כאן, להבנתי, היא הכנסת, היא יכולה להעלות להצבעה סעיף חוק עם הפניה מפורשת לפס"ד של השופטת מיכל אגמון גונן ולכתוב שהתקבל בחוסר סמכות ובניגוד לחוק הכנסת. לציין מפורשות כי כנסת ישראל מורה לשר הפנים לפעול ע"פ חוק הכנסת החדש וגם הפניה אל חוק הכנסת או החלטת ממשלה קודמת אל מול פס"ד שהוא בטל. ומה? השופטת מיכל אגמון גונן תשלח את משמר הכנסת לאסור בשלשלאות את שר הפנים?
ז) חשוב להפנים, תשובי אריתראה וסודן הגיעו לישראל דרך מצרים. גם אם היו פליטים בארצם המקורית הם מפסיקים להיות פליטים בשניה שדרכו במצרים או במדינה שדרכה נכנסו למצרים. מדינת ישראל חייבת לראות בהם מהגרי עבודה לא חוקיים.
ח) האם מחר בבוקר יכול פלוני לעבור לעבוד בארה"ב, שוויץ או יפאן על סמך החלטה שלו? ברור שלא, רשויות אותן המדינות יעצרו אותו וישימו אותו שלב ראשון בתא מעצר ולאחר מכן כלא שלאחריו כנראה גירוש עם איסור קבוע לדרוך פעם נוספת באותה המדינה. שום סיבה שמה שמותר לארה"ב, שוויץי יפאן יהיה אסור על ישראל. גם אם יספר שנמלט כפליט, כל מעבר גבול בדרך אל היעד מסיר מהמהגר כל אצטלה של פליטות.
ט) ההחלטה היא לא משפטית מהטעם הפשוט שלהגירה יש השפעות רוחב שלא נוגעות למהגר בלבד. יש השפעות כלכליות, יש השפעות של בטחון פנים, יש השפעות על שוק התעסוקה, יש השפעות על שירותי בריאות, רווחה השכלה, די לראות את הפראות בצרפת בידי מהגרים (עד כדי שריפת חנויות ומכוניות ) על מנת להבין כי הסוגיה של מבקשי עבודה זרים זה לא סוגיה סוציאלית אלא החלטה עם השפעות רוחב עצומות שמי שמוסמך לקבל אותה הוא נציג הריבון ונציג הריבון בלבד. לביהמ"ש אסור שיהיה ארנק – ביהמ"ש לא יכול לקבל החלטות עם השפעות תקציביות ובטחוניות ולהשאיר את התקצוב על הממשלה.
י) אז מה עושים? להבנתי, חובה לשנות את הוועדה למנוי והדחת שופטים, וכמו בכל העולם לתת את הסמכות בידי הממשלה והפרלמנט.
טקסט שמטרתו לעורר מירמור וזעם והרמת ידיים להשארת המצב הנוכחי לנוכח התקדמותו הידועה מראש לפגיעה חמורה בחיים שלמות הגוף והרכוש של היהודי במדינה היהודית. הנה כמה עובדות שלא מוזכרות בטקסט: 1. המסתננים הובאו לארץ ביוזמת אנשי אותה קרן צפון אמריקנית ידועה ששכנעו סודנים [ושאר מרעין בישין] במצרים לחצות את סיני ולהגיע לישראל, תוך הסתמכות על העזרה של מקום-המשפח בעיוות וביזוי החוק הקיים. 2. המסתננים שוהים בישראל רק משום ש-והיכן ש-ישראלים משכירים להם דירות. בבנין דירתו של עוזי פוגלמן-החתום על ההחלטה האומרת שהחזקת מסתננים במתקן מחוץ לגבולות המדינה פוגעת בזכותו לפתח תחביבים-ברמת אביב לא משכירים דירות למסתננים. בכל צפון תל אביב לא משכירים דירות למסתננים. גם הערבים לא משכירים דירות למסתננים ולמעשה גרשו את המסתננים שניסו לגור בכפר מנדא. גם הקיבוצים, שבעשור הקודם הודיעו על נכונותם לספק מקלט למסתננים בסיסמה האומרת שגירושם זהה לגורל יהדות אירופה בזמנו, לא משכירים דירות למסתננים. 3. הצעה פרקטית: במדינה היהודית ישראל קיים חוק השוהים הבלתי חוקיים (שב"חים) המעוגן בעיקרו ב-חוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952 האוסר באופן מוחלט על העסקת שוהים בלתי חוקיים ומעסיקים צפויים לעונשי מאסר (של עד מספר שנים) ולקנסות מנהליים או פליליים גבוהים [-כך לפי הטיפשיפדיה]. המסתננים כולם עונים הגדרה זו. תתכבד הממשלה ותחליט על רדיפת המשכירים והמעסיקים. 4. הסיבה שדבר מזה לא נעשה כנראה קשורה למרוויחים הגדולים משהות המסתננים. 5 הרצון והמגמה של אנשי מקום-המשפח להרוס את עצם המדינה היהודית ישראל צריך להיענות בקמפיין ממשלתי קבוע המוקיע אותם ומעשיהם ולא בשתיקה שבהסכמה הקיימת היום.
מעבר לסבל הנגרם לאוכלוסיות החלשות, התהליך המובל על ידי בתי המשפט יהפוך בסופו של דבר את המסתננים וצאצאיהם לתושבי המדינה ולאזרחיה, כלומר שותפים שווי זכויות של הילדים שלנו בבעלות על המדינה הקטנה והמצליחה שלנו שאנחנו והורינו בנינו בדם וביזע.