הגיע הזמן לקבוע את הניצחון כערך יסוד ברוח צה"ל

בימים אלה מתקיים דיון ער בוועדת חוץ וביטחון ובוועדת החינוך של הכנסת וגם בתקשורת על הצורך לעדכן את מסמך רוח צה"ל, באופן שישקף את התובנה שאי אפשר עוד להסתפק בניהול הסכסוך עם אויבינו, בהכלה ובצמצום הנזק. אם חפצי חיים אנו, עלינו להילחם באויבינו ככל שיידרש ולחתור לניצחון ולהכרעה בכל קרב ובכל מערכה.

מסמך רוח צה"ל הוא, על פי האמור בו, "תעודת הזהות הערכית של צה"ל, אשר ראוי שתעמוד ביסוד הפעולות של כל חייל וחיילת במסגרת צה"ל, בשירות סדיר ובשירות מילואים". המסמך גובש בשנת 2000 כתיקון לקוד האתי של צה"ל משנת 1994 שנכתב בידי צוות בהובלת פרופסור אסא כשר בעקבות השנים הראשונות של לחימה בטרור במעטפת אזרחית וברצועת הביטחון בלבנון והסכמי אוסלו.

בעת גיבוש המסמך דרש הרמטכ"ל לכלול את הניצחון כערך יסוד, אך צוות המנסחים סירב בטענה שתכלית הצבא היא הגנה ולא ניצחון. במסמך רוח צה"ל נקבעו שלושה ערכי יסוד – הגנת המדינה, אזרחיה ותושביה; אהבת המולדת ונאמנות למדינה; וכבוד האדם. בשנת 2022 הוסיף הרמטכ"ל אביב כוכבי כערך יסוד נוסף את הממלכתיות. אמת שהראשון בין עשרת הערכים הנלווים לערכי היסוד במסמך הוא "דבקות במשימה וחתירה לניצחון", אלא שאפילו בטקסט המסביר את תוכנו של הערך הזה המילה "ניצחון" עצמה לא נזכרת וגם אין התייחסות להכרעת האויב. נאמר שם רק כי "החייל יילחם ויפעל באומץ לב נוכח כל הסכנות והמכשולים שבפניו, וידבק במשימתו בנחישות ובתבונה, עד כדי חירוף הנפש".

על חשיבותו של ערך הניצחון ניתן ללמוד מהמדריך לדיני המלחמה של משרד ההגנה האמריקאי מ-2015 (שעודכן ב-2023). מאחר שארצות הברית הייתה מעורבת במרבית המלחמות והעימותים הצבאיים המרכזיים בעולם מאז מלחמת העולם השנייה, המדריך משקף את הפרקטיקה של דיני המלחמה במשפט הבינלאומי. בסעיף הראשון של המדריך כתוב במפורש שמטרת המלחמה היא ניצחון והכרעת האויב, ונלווה לו הסבר יפה ונכון: דיני המלחמה בדין הבינלאומי משקפים את הכללים שמדינות הסכימו עליהם, והרי ברור שאף מדינה לא הייתה מסכימה לדיני מלחמה שלא יאפשרו לה לנצח. ובכל זאת, השאלה נשאלת מה המשמעות של הניצחון שאליו אמור המסמך להתייחס.

בחינת השאלה מחייבת התייחסות לארבעת ההיבטים הבאים:

1. השאלה המקדמית: מדוע בכלל זקוק צבא לערך הניצחון?;
2. רוח לחימה איננה רק אומץ;
3. מהו ניצחון בהקשר הכללי;
4. מהו ערך הניצחון שאליו אמור מסמך רוח צה"ל לכוון את המפקד ואת החייל.

הצורך של צבא בערך הניצחון

לאחרונה חזרתי וקראתי את ספרו של ויקטור פרנקל, האדם מחפש משמעות. הנקודה המרתקת שהוא חוזר עליה כל העת היא שכאשר האדם רואה לנגד עיניו מטרה ראויה, הוא יוכל לשרוד גם תנאים קשים מאוד כדי שיוכל להגיע לאותה מטרה. למרות שדבריו לא נכתבו בהקשר הנידון כאן, התובנה שלו עמוקה מאוד. פרנקל לא טען שאדם שורד מפני שהוא אופטימי. הוא גם לא טען שהוא שורד מפני שהוא חזק פיזית. התזה שלו הייתה כמעט הפוכה – אדם שיש לו "למה" מסוגל לשאת כמעט כל "איך". זה אחד המשפטים המפורסמים ביותר בספר (בהשראת ניטשה).

אם מעבירים את התובנה הזאת מהפרט אל הקבוצה, מתקבלת מסקנה מעניינת מאוד: רוח לחימה איננה רק אומץ. היא גם אמונה בכך שיש למאמץ משמעות. חיילים אינם נלחמים רק כי הם מאומנים היטב או ממושמעים. הם נלחמים לאורך זמן כאשר הם מאמינים שהקרבתם משרתת מטרה ראויה.

משום כך, נראה שהוויכוח על ערך הניצחון במסמך רוח צה"ל איננו ויכוח על תוצאה צבאית, אלא על השאלה – האם הצבא רשאי להציב בפני חייליו מטרה ברורה וראויה?

שהרי אם אומרים לחייל:

• מטרת הלחימה היא ניהול הסכסוך; הכלה; צמצום נזק

אלה יכולים להיות שיקולים חשובים מאוד, אבל הם אינם בהכרח מטרה שמייצרת השראה.

לעומת זאת, הניסוח הבא הוא מסוג אחר לגמרי:

• הגן על המדינה ונצח את האויב

רוח לחימה היא יותר מאומץ לב

כפי שאסביר בהמשך, ניצחון איננו תמיד מושג אובייקטיבי וברור. לעיתים רק ההיסטוריה מכריעה. אבל מבחינת רוח הלחימה אולי אין צורך להגדיר ניצחון באופן פילוסופי מושלם. ייתכן שדי בכך שהחייל והמפקד יאמינו –

• שהמשימה שהם מבצעים היא חלק ממאמץ גדול שיש לו תכלית.

זה מזכיר מאוד את פרנקל. אסיר במחנה לא ידע אם יינצל, הוא גם לא ידע אם יזכה להגשים את מטרתו, אבל עצם קיומה של מטרה העניק משמעות למאבק היומיומי. ועם זאת, גם אצל פרנקל המטרה קשורה בדבר הנתפס כראוי, כבעל ערך.

לתובנות שפרנקל רכש במחנות ההשמדה השלכות רחבות בתחומים רבים ומגוונים, שעל חלקן עמד בספרו האדם מחפש משמעות. ניתן ללמוד מהן גם לעניין מסמך רוח צה"ל. בני אדם אינם נלחמים לאורך זמן רק מפני שהם מאמינים בניצחון כערך העומד בפני עצמו. על הניצחון לשרת מטרה צודקת. תחושת הצדק מעניקה לניצחון את משמעותו, והמשמעות היא המאפשרת לשאת את המחיר הכרוך במלחמה.

הדבר נכון במיוחד כאשר עצם קיומה של המדינה והזכות של אזרחיה לחיות בביטחון עומדים במוקד העימות. כך המצב בכל מלחמות ישראל. אויביה של ישראל, שלהם שטחים רבים ועצומים, אינם יוצאים למלחמה כדי שיוכלו לשכון בטח לצידה של מדינת ישראל. הם יוצאים למלחמה לא מפני שהם מאוימים על ידי מדינת ישראל, אלא מפני שיש להם מטרה אחת ויחידה שאותה הם מנסחים באופן מפורש וחד-משמעי – להשמיד את מדינתו היחידה של העם היהודי.

מכאן חשיבותו של ערך הניצחון –

• אנחנו נלחמים כי ענייננו צודק ולכן עלינו לנצח

הקשר בין "ניצחון" לבין "משמעות" הוא אפוא עמוק וישיר. לא במובן שניצחון הוא משמעות, אלא במובן ש:

• החתירה לניצחון מעניקה משמעות למאמץ.

וכאשר המאמץ נתפס כבעל משמעות, גדלים מאוד הסיכויים שהאדם – או הצבא – יצליחו לעמוד בקשיים.

משום כך, על אף שספרו של פרנקל אינו ספר צבאי, חלק ניכר מהוגי המלחמה הגדולים ביותר היו מסכימים איתו: קלאוזביץ, נפוליון, צ'רצ'יל, מרבית מנהיגי עם ישראל לדורותיהם – כולם, כל אחד בדרכו, הבינו שכוח חומרי לבדו אינו מספיק. בסופו של דבר, בני אדם נלחמים למען משהו שהם מאמינים שיש לו ערך. אולי משום כך קשה כל כך לקיים צבא בעל רוח לחימה גבוהה אם נמנעים אפילו מן המילה "ניצחון". לא מפני שהמילה עצמה קדושה, אלא מפני שהיא מסמלת את קיומה של תכלית שאליה שואפים. הא ראיה, שאין כמעט צבא בעולם שמחנך את חייליו ל"הימנעות מהפסד".

• צבאות מחנכים לניצחון, משום שרק השאיפה לניצחון מסוגלת להצמיח את רוח הלחימה, הדבקות במשימה והנכונות לשאת בקשיים הנדרשים במלחמה.

פרנקל לא כתב: האדם מחפש הימנעות מכישלון.

הוא כתב: האדם מחפש משמעות.

בנאומי המלחמה הגדולים של לינקולן במלחמת האזרחים, צ'רצ'יל במלחמת העולם השנייה ובן גוריון ב-1948, הבליטו המנהיגים את מטרת הניצחון ומשמעותו.

כך לינקולן בנאומו בגטיסברג ב-1863, הדגיש כי מטרת הניצחון, למענה הקריבו החיילים את חייהם בקרב, שהיה נקודת מפנה במלחמת האזרחים האמריקאית, הייתה "שהאומה האמריקאית תזכה ללידה מחודשת בחירות, כדי שממשלת העם, על ידי העם ולמען העם לא תיכחד מהארץ".

בנאומו המפורסם בפרלמנט ב-1940 "דם, עמל, דמעות ויזע", הדגיש צ'רצ'יל בעת הצגת ממשלתו לקראת היציאה למלחמה נגד גרמניה הנאצית, שהמטרה היא "ניצחון, ניצחון בכל מחיר, ככל שהדרך תהיה ארוכה וקשה". "ללא ניצחון, לא ישרוד הדחף שקידם את האנושות לדורותיה להתקדם לעבר מטרתה".

בהכרזת העצמאות בשנת תש"ח (1948), הדגיש ראש ממשלת ישראל בן גוריון את הקשר ההיסטורי והמסורתי של עם ישראל לארץ ישראל, שמתוכו "חתרו היהודים בכל דור לשוב ולהיאחז במודלתם העתיקה", ואשר בזכותו הכירו אומות העולם בזכות העם היהודי להקים מחדש את ביתו הלאומי בארץ ישראל ולאחוז בכל האמצעים הנדרשים לביצוע ההחלטה. "זוהי זכותו הטבעית של העם היהודי להיות ככל עם ועם שעומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית". את ההכרזה חתם בקריאה "אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב היישוב בעלייה ובבניין ולעמוד לימינו במערכה הגדולה על הגשמת שאיפת הדורות לגאולת ישראל".

וכך גם משה דיין ב-1956 בהספד לרועי רוטנברג שנחטף מקיבוץ נחל עוז בידי ערבים מעזה שרצחו אותו והתעללו בגופתו בדברים שנקראים כאילו נאמרו היום ממש –

"דור התנחלות אנו, ובלי כובע הפלדה ולוע התותח לא נוכל לטעת עץ ולבנות בית… מיליוני היהודים, אשר הושמדו באין להם ארץ, צופים אלינו מאפר ההיסטוריה הישראלית ומצווים עלינו להתנחל ולקומם ארץ לעמנו. אך מעבר לתלם הגבול גואה ים של שנאה ומאוויי נקם, המצפה ליום בו תקהה השלווה את דריכותנו, ליום בו נאזין לשגרירי הצביעות המתנכלת, הקוראים לנו להניח את נשקנו … אל נסב את עינינו פן תיחלש ידנו. זו גזרת דורנו. זו בררת חיינו – להיות נכונים וחמושים. חזקים ונחושים, או כי תישמט מאגרופנו החרב – וייכרתו חיינו. רועי רוטנברג – הערגה לשלום החרישה את אוזניו, ולא שמע את קול הרצח האורב. כבדו שערי עזה מכתפיו ויכלו לו".

המשותף לכל הדוגמאות הללו הוא שהניצחון אינו מוצג כמטרה העומדת בפני עצמה. הוא מוצג כתוצאה הנדרשת כדי להגן על ערך הנתפס כצודק. הדברים משקפים נכונה את נפש האדם. האדם מונע בראש ובראשונה על ידי יעד חיובי, לא די ברצון להימנע מתוצאה שלילית.

באותו אופן:

• "לא להפסיד" איננו חזון.
• "לנצח למען מטרה צודקת" הוא חזון.
• ומסמך ערכי נועד להגדיר חזון.

הגדרת הניצחון במלחמה בהקשר הכללי

כמפורט במדריך לדיני המלחמה של משרד ההגנה האמריקאי, מדינה יוצאת למלחמה כדי לנצח, לא כדי להגשים ערכים מופשטים של דיני מלחמה. פון קלאוזביץ לימד אותנו שהמלחמה היא מכשיר להשגת מטרות פוליטיות, אלא שכאן מתחילה הבעיה.

• השגת מטרות המלחמה

לכאורה ההגדרה פשוטה: ניצחון = השגת מטרות המלחמה, אלא שבפועל מטרות המלחמה כמעט אף פעם אינן יציבות.

במלחמת העולם הראשונה בריטניה לא יצאה למלחמה כדי להפיל את הקייזר, צרפת לא יצאה למלחמה כדי לפרק את האמפריה האוסטרו-הונגרית, ורוסיה לא יצאה למלחמה כדי לחולל מהפכה בולשביקית. אף אחת מהתוצאות האלה לא הייתה חלק מהמטרות המקוריות.

במלחמת העולם השנייה בספטמבר 1939 המטרה הבריטית הייתה הגנה על פולין. פולין נכבשה תוך שבועות, ועם זאת ברור שבדיעבד בריטניה לא הפסידה. המטרה השתנתה תוך כדי המלחמה: השמדת המשטר הנאצי.

• ניצחון צבאי מול ניצחון מדיני

הצבא יכול לנצח ולמרות זאת המדינה יכולה להפסיד. כך היה במלחמת ויאטנאם. ארצות הברית ניצחה במרבית הקרבות הגדולים אבל בסוף המלחמה המטרות הפוליטיות שלה לא הושגו. במלחמת יום הכיפורים ישראל ספגה הפתעה קשה. מבחינה טקטית היו כשלונות חמורים, אבל בסיום המלחמה הארמיה השלישית של הצבא המצרי הייתה מכותרת, צה"ל היה ממערב לתעלת סואץ, הדרך לקהיר הייתה פתוחה, הגולן נכבש חזרה מידי הסורים, ולמרות זאת עד היום יש ויכוח אם ישראל "ניצחה". זאת מפני שהזיכרון הציבורי מתייחס גם למחיר ולתחושת ההפתעה.

• ניצחון מנקודת ראות היסטורית

יש מלחמות שנראות כניצחון מובהק בזמן אמת, ומתבררות אחרת בדיעבד – ולהפך. נקודת ראות זאת מכריחה אותנו להסתכל לא רק על תוצאות מיידיות אלא גם על ההשלכות ארוכות הטווח — ודווקא שם, פעמים רבות, נכתבת ההיסטוריה האמיתית של הניצחון וההפסד.

• ניצחון הוא מצב שבו בסיום המלחמה מצבה האסטרטגי של המדינה טוב יותר משהיה אילו לא הייתה נלחמת כלל.

דא עקא שהגדרה זאת אינה מאפשרת לקבוע בזמן אמת מי המנצח, כי כל צד יכול להכריז שהניצחון בידיו. במלחמה עם ארצות הברית וישראל איראן אינה בוחנת את המצב באופן אובייקטיבי, אלא האם היא שרדה, האם המשטר שרד, האם היא יכולה להמשיך להתנגד, והאם הצד השני לא הצליח לכפות עליה כניעה. כך גם חמאס וחזבאללה. על אף שמצבם של איראן והפרוקסים שלה הורע מאוד, הם אינם תופסים זאת כך. ניצחון איננו עובדה אובייקטיבית בלבד. הוא גם תודעה פוליטית.

• הגדרת הניצחון אינה רלוונטית למסמך רוח צה"ל

לצורך מסמך רוח צה"ל אין טעם להגדיר ניצחון באמצעות השגת כל המטרות המדיניות או באמצעות הערכה היסטורית ארוכת טווח, מאחר שלחייל אין שליטה על אלה. לעיתים המטרות משתנות. לעיתים הדרג המדיני משנה אותן. חלקן אף אינן כלל צבאיות. גם אין תועלת בהתייחסות לשאלה כיצד הסטוריונים ישפטו את המלחמה בעוד דור.

ערך הניצחון במסמך רוח צה"ל

להבדיל מהגדרת הניצחון בהקשר הכללי, כאן השאלה היא: איזה ערך אמור להנחות מפקד וחייל בזמן מלחמה.

• ערך הניצחון במסמך רוח צה"ל לא נועד לתאר את תוצאת המלחמה אלא את כיוון הפעולה של הלוחם והמפקד.

רוח לחימה נשענת על שלושה יסודות: משמעות, צדקת הדרך וחתירה לניצחון. משום כך, מסמך רוח צה"ל צריך להתייחס לחתירה לניצחון, לקשר בין ניצחון לבין רוח לחימה, ולקשר בין רוח הלחימה לבין צדקת הדרך. צדקת הדרך נותנת ללחימה משמעות המחזקת את רוח הלחימה שמובילה לחתירה לניצחון. בה בעת גם הכיוון ההפוך מתקיים – החתירה לניצחון מחזקת את המשמעות ואת רוח הלחימה. עליו להגדיר מה הכיוון שאליו המפקד והחייל חותרים בזמן אמת, ולתת למפקד צעיר מסר ברור:

• צה"ל אינו נלחם כדי לשרוד את המלחמה. הוא נלחם מתוך אמונה בצדקת הדרך כדי לנצח ולהבטיח את קיומה הבטוח של מדינת ישראל.

דבר נוסף – מפקד מחלקה אינו אחראי לניצחון במלחמה, אבל הוא בהחלט אחראי לעשות כל שביכולתו כדי לנצח במשימתו ובקרב שבו הוא משתתף. גם במבט היסטורי, רוב המפקדים הגדולים לא חשבו במונחי "ניצחון היסטורי" או "מצב אסטרטגי בעוד חמישים שנה". הם חשבו:

מהו הקרב הבא שיש לנצח בו כדי לקדם את מטרות המערכה?

כלומר, מבחינה חינוכית, נראה שדווקא החתירה לניצחון בכל קרב ובכל מערכה היא ההגדרה המתאימה ביותר למסמך רוח צה"ל, בעוד שהדיון הפילוסופי הרחב יותר על משמעות הניצחון בהקשרו הרחב וארוך הטווח שייך לדרג המדיני ולחוקרי מלחמה. הניצחון איננו רק יעד צבאי. הוא התכלית המעניקה משמעות למאמץ, לרוח הלחימה ולהקרבה הנדרשים להגנת המדינה.

• צבא שאינו מחנך לניצחון מתקשה לטפח את רוח הלחימה הדרושה להשגתו ואת הנכונות לשאת במחיר המלחמה.

משום כך, אני מציעה לנסח את ערך הניצחון כערך יסוד במסמך רוח צה"ל כך –

• חיילי צה"ל ומפקדיו יחתרו לניצחון בכל קרב ובכל מערכה, מתוך אמונה בצדקת הדרך והבנה שנצחונות אלה הם אבני היסוד לניצחון במלחמה על קיומה הבטוח של מדינת ישראל".

פרופ' טליה איינהורן היא פרופסור למשפטים וחברה קבועה באקדמיה הבינלאומית למשפט השוואתי.