תיאוריות שאינן עוֹבדות

תמונת העולם

מוקד ספרנו הוא בהסבר האי-שוויון העולמי ובכמה מן הדפוסים הרחבים המאפיינים אותו והניכרים לעין בקלות. המדינה הראשונה שחוותה צמיחה כלכלית בת קיימא הייתה אנגליה – או בריטניה הגדולה, ובדרך כלל פשוט בריטניה, כפי שמכונה האיחוד של אנגליה, ויילס וסקוטלנד לאחר 1707. הצמיחה התפתחה באיטיות במחצית השנייה של המאה ה-18, עם השתרשותה של המהפכה התעשייתית, מהפכה שהתבססה על פריצות דרך טכנולוגיות גדולות ועל יישומן בתעשייה. התיעוש באנגליה לווה במהרה בתיעוש ברוב מערב אירופה ובארצות הברית. השגשוג האנגלי התפשט במהירות גם אל "מושבות המתיישבים" של בריטניה בקנדה, אוסטרליה וניו זילנד. רשימה של 30 המדינות העשירות בעולם כיום תכלול אותן, לצד יפן, סינגפור וקוריאה הדרומית. השגשוג של שלוש האחרונות הוא חלק מדפוס רחב יותר, שבו מדינות רבות במזרח אסיה, ובהן טייוואן ולאחר מכן סין, חוו צמיחה מהירה בשנים האחרונות.

תחתית התפלגות ההכנסות העולמית מציירת תמונה חדה וברורה לא פחות מזו של החלק העליון. אם תערכו רשימה של 30 המדינות העניות ביותר בעולם כיום, תגלו שכמעט כולן מצויות באפריקה שמדרום לסהרה. אליהן מצטרפות מדינות כמו אפגניסטן, האיטי ונפאל, שאף שאינן באפריקה, כולן חולקות מאפיין קריטי עם המדינות האפריקניות, כפי שעוד נסביר. אם נחזור חמישים שנה לאחור, המדינות ב-30 המקומות העליונים והתחתונים לא יהיו שונות בהרבה. סינגפור וקוריאה הדרומית לא נמנו אז עם המדינות העשירות ביותר, והיו כמה מדינות שונות בקבוצה התחתונה, אבל התמונה הכללית שתתגלה תהיה עקבית להפליא עם זו שאנו רואים כיום. חִזרו 100 או 150 שנה אחורה, ותמצאו כמעט אותן מדינות באותן קבוצות.

מפה 3 מציגה את תמונת המצב ב-2008. המדינות המוצללות בצבע הכהה ביותר הן העניות ביותר בעולם. אלו הן המדינות שבהן ההכנסה הממוצעת לנפש – הנקראת בפי כלכלנים תוצר מקומי גולמי (תמ"ג) לנפש – נמוכה מ-2,000 דולר בשנה. רוב אפריקה מסומנת בצבע הזה, וכך גם אפגניסטן, האיטי וחלקים מדרום-מזרח אסיה, כגון קמבודיה ולאוס. קוריאה הצפונית נכללת אף היא בקבוצה זו. המדינות בלבן הן העשירות ביותר, עם הכנסה שנתית לנפש של 20 אלף דולר ויותר. כאן אנו מוצאים את החשודים הרגילים: אמריקה הצפונית, מערב אירופה, אוסטרלאסיה (אוסטרליה, ניו זילנד והאיים הסמוכים להן) ויפן.

אפשר להבחין בדפוס מעניין נוסף ביבשת אמריקה. עִרכו רשימה של מדינות אמריקה מן העשירה ביותר לענייה ביותר, ותגלו כי בראש נמצאות ארצות הברית וקנדה, ואחריהן צ'ילה, ארגנטינה, ברזיל, מקסיקו ואורוגוואי, ואולי גם ונצואלה, בהתאם למחירי הנפט. לאחר מכן מופיעות קולומביה, הרפובליקה הדומיניקנית, אקוודור ופרו. בתחתית קיימת קבוצה נוספת, מובחנת וענייה בהרבה, הכוללת את בוליביה, גואטמלה ופרגוואי. חִזרו 50 שנה אחורה ותמצאו דירוג דומה. 100 שנה – אותו דבר. 150 שנה – שוב אותו דבר. כלומר, לא רק שארצות הברית וקנדה עשירות יותר ממדינות אמריקה הלטינית, אלא שקיים גם פער ברור ומתמשך בין המדינות העשירות לעניות בתוך אמריקה הלטינית עצמה.

דפוס מעניין אחרון מופיע במזרח התיכון. שם אנו מוצאים מדינות עשירות בנפט, כגון ערב הסעודית וכווית, שרמות ההכנסה שלהן קרובות לאלו של 30 המדינות המובילות. עם זאת, אם מחירי הנפט ירדו, דירוגן יֵרד במהירות. מדינות מזרח-תיכוניות בעלות מעט נפט או בלא נפט כלל, כגון מצרים, ירדן וסוריה, מתקבצות סביב רמת הכנסה דומה לזו של גואטמלה או פרו. כלומר, גם מדינות המזרח התיכון חסרות הנפט הן עניות כולן – אם כי עניות בדומה למדינות מרכז אמריקה והרי האנדים, ולא בדומה למדינות אפריקה שמדרום לסהרה.

אף כי קיימת התמדה רבה בדפוסי השגשוג שאנו רואים סביבנו כיום, דפוסים אלה אינם קבועים או בלתי ניתנים לשינוי. ראשית, כפי שכבר הדגשנו, עיקר אי-השוויון העולמי הנוכחי ניכר כבר מאז סוף המאה ה-18, וזאת בעקבות המהפכה התעשייתית. לא רק שהפערים בשגשוג היו קטנים בהרבה עד לאמצע המאה ה-18, גם הדירוגים שהפכו כה יציבים מאז אינם זהים כאשר חוזרים אחורה בהיסטוריה. באמריקה, לדוגמה, הדירוג שאנו רואים ב-150 השנים האחרונות היה שונה לחלוטין לפני 500 שנה. שנית, מדינות רבות חוו תקופות של כמה עשורים של צמיחה מהירה, כמו חלק גדול ממזרח אסיה מאז מלחמת העולם השנייה, ולאחרונה גם סין. רבות מהן חוו לאחר מכן היפוך של מגמת הצמיחה. ארגנטינה, לדוגמה, צמחה במהירות במשך כחמישה עשורים עד 1920 והפכה לאחת המדינות העשירות בעולם, אבל לאחר מכן החלה בהידרדרות ארוכה. ברית המועצות היא דוגמה בולטת אף יותר: היא צמחה במהירות בין השנים 1930 ו-1970, ולאחר מכן חוותה קריסה מהירה.

מה מסביר את ההבדלים הגדולים הללו בעוני ובשגשוג ובדפוסי הצמיחה? מדוע מדינות מערב אירופה ושלוחותיהן הקולוניאליות, שאוכלסו במתיישבים אירופים, החלו לצמוח במאה ה-19 בלי להביט לאחור? מה מסביר את הדירוג המתמשך של האי-שוויון בתוך אמריקה? מדוע מדינות אפריקה שמדרום לסהרה ומדינות המזרח התיכון לא הצליחו להשיג את סוג הצמיחה הכלכלית שנצפתה במערב אירופה, בעוד חלק גדול ממדינות מזרח אסיה חווה שיעורי צמיחה כלכלית מסחררים?

אפשר היה לחשוב כי עובדת קיומו של אי-שוויון עולמי כה עצום, בולט ובעל דפוסים חדים כל כך, תזכה להסבר מוסכם וברור, אך לא כך הדבר. מרבית התיאוריות וההשערות שמדעני החברה הציעו בנוגע למקורות העוני והשגשוג אינן עומדות במבחן, והן אינן מצליחות להסביר באופן משכנע את תמונת העולם.

השערת הגיאוגרפיה

תיאוריה נפוצה אחת להסבר אי-השוויון בעולם היא השערת הגיאוגרפיה, הטוענת כי הפערים הגדולים בין מדינות עשירות לעניות נובעים מהבדלים גיאוגרפיים. מדינות עניות רבות, כמו אלה שבאפריקה, מרכז אמריקה ודרום אסיה, שוכנות בין חוג הסרטן לחוג הגדי. לעומתן, מדינות עשירות נוטות להימצא בקווי רוחב ממוזגים. ריכוז גיאוגרפי זה של עוני ושגשוג מעניק לכאורה משנה תוקף להשערת הגיאוגרפיה, והיא משמשת נקודת מוצא להשקפותיהם של מדעני חברה ופרשנים רבים. אבל מראית עין זו אינה הופכת אותה לפחות שגויה.

כבר בסוף המאה ה-18 הצביע הפילוסוף הפוליטי הצרפתי, שארל לואי מונטסקייה, על הריכוז הגיאוגרפי של עושר ועוני והציע לו הסבר. הוא טען כי בני אדם החיים באקלים טרופי נוטים להיות עצלנים וחסרי סקרנות, ולכן אינם עובדים קשה ואינם חדשניים, ומכאן נובע עוניים. מונטסקייה אף שיער כי נטייה זו לעצלות מובילה לשליטה עריצית, ובכך רמז כי מיקום טרופי יכול להסביר לא רק עוני, אלא גם תופעות פוליטיות הנלוות לכישלון כלכלי, כגון דיקטטורה.

התיאוריה שלפיה מדינות חמות הן עניות מטבען, אף שהיא סותרת את ההתקדמות הכלכלית המהירה של מדינות כמו סינגפור, מלזיה ובוצוואנה בעשורים האחרונים, עדיין זוכה לתמיכה נלהבת מצד חוקרים אחדים, ובהם הכלכלן ג'פרי סאקס. הגרסה המודרנית של גישה זו אינה מדגישה עוד את השפעת האקלים על חריצות או על תהליכי חשיבה, אלא מציעה שני טיעונים חלופיים: ראשית, שמחלות טרופיות – ובייחוד מלריה – פוגעות קשות בבריאות ובפריון העבודה; ושנית, שקרקעות טרופיות מגבילות את היכולת לפתח חקלאות פרודוקטיבית. המסקנה נותרת זהה: לאקלים ממוזג יש יתרון יחסי על פני אזורים טרופיים וסמי-טרופיים.

ואולם, אי-אפשר להסביר את אי-השוויון העולמי באמצעות אקלים, מחלות או כל גרסה אחרת של השערת הגיאוגרפיה. די לחשוב על נוגלס. ההבדל בין שני חלקי העיר אינו נובע מאקלים, מגיאוגרפיה או מסביבת מחלות, אלא מהגבול שבין ארצות הברית למקסיקו.

אם השערת הגיאוגרפיה אינה יכולה להסביר את ההבדלים בין נוגלס הצפונית לדרומית, או בין קוריאה הצפונית לדרומית, או בין גרמניה המזרחית למערבה לפני נפילת חומת ברלין, האם עדיין ניתן לראות בה תיאוריה שימושית להסבר ההבדלים בין אמריקה הצפונית לדרומית, או בין אירופה לאפריקה? התשובה הפשוטה היא: לא.

ההיסטוריה ממחישה כי אין קשר פשוט או מתמשך בין אקלים או גיאוגרפיה לבין הצלחה כלכלית. לדוגמה, אין זה נכון שהאזורים הטרופיים תמיד היו עניים יותר מקווי הרוחב הממוזגים. כפי שראינו בפרק הקודם, בעת שקולומבוס גילה את אמריקה, האזורים שמדרום לחוג הסרטן ומצפון לחוג הגדי – הכוללים כיום את מקסיקו, מרכז אמריקה, פרו ובוליביה – היו ביתן של התרבויות הגדולות של האצטקים והאינקה. אימפריות אלה היו ריכוזיות ומורכבות מבחינה פוליטית, בנו רשתות כבישים וידעו להתמודד עם רעב. לאצטקים היה כסף ואף כתב, והאינקה, אף שחסרו להם שתי טכנולוגיות-מפתח אלו, תיעדו כמויות עצומות של מידע על קשרי חבלים שנקראו קיפוס. בניגוד חריף לכך, באותה תקופה עצמה, האזורים שמצפון ומדרום לאזורי האצטקים והאינקה – הכוללים כיום את ארצות הברית, קנדה, ארגנטינה וצ'ילה – היו מאוכלסים בעיקר בתרבויות מתקופת האבן, שחסרו טכנולוגיות אלו. לפיכך, האזורים הטרופיים באמריקה היו עשירים בהרבה מן האזורים הממוזגים, מה שמלמד כי "העובדה הברורה" של עוני טרופי אינה מובנת מאליה, והיא אף אינה עובדה כלל. במקום זאת, העושר הרב יותר של ארצות הברית וקנדה בימינו מייצג היפוך מוחלט של יחסי העושר ששררו כאשר האירופים הגיעו לראשונה.

ברור שהיפוך זה אינו קשור לגיאוגרפיה, וכפי שכבר ראינו, הוא כן קשור לאופן שבו בני אדם התיישבו באזורים אלה. היפוך דומה התרחש גם מחוץ לאמריקה. תושבי דרום אסיה, ובייחוד תת-היבשת ההודית, וכן תושבי סין, חיו בעבר בשגשוג רב מזה של עמים רבים אחרים באסיה, בוודאי יותר מהעמים שישבו באוסטרליה ובניו זילנד. גם מצב זה התהפך, כאשר קוריאה הדרומית, סינגפור ויפן הפכו למדינות העשירות ביותר באסיה, ואוסטרליה וניו זילנד עקפו כמעט את כל יבשת אסיה מבחינת רמת השגשוג. אפילו בתוך אפריקה שמדרום לסהרה חל היפוך דומה. עד לא מזמן, לפני תחילת הקשר האירופי האינטנסיבי עם אפריקה, אזור דרום אפריקה היה הדליל ביותר באוכלוסייה והרחוק ביותר מלהכיל מדינות מפותחות בעלות שליטה אפקטיבית בשטחיהן. כיום, לעומת זאת, דרום אפריקה היא אחת המדינות המשגשגות ביותר באפריקה שמדרום לסהרה. אם נרחיק עוד בהיסטוריה, נגלה שוב ושוב שגשוג רב באזורים טרופיים: חלק מהציוויליזציות הטרום-מודרניות הגדולות, כגון אנגקור בקמבודיה של ימינו, ויג'איאנגר בדרום הודו ואקסום באתיופיה, שגשגו באזורים טרופיים; כך גם הציוויליזציות הגדולות של עמק האינדוס, ובהן מוהנג'ו-דארו וחראפה בפקיסטן של ימינו. לפיכך, ההיסטוריה אינה מותירה ספק רב בכך שאין קשר פשוט וישיר בין מיקום טרופי לבין הצלחה כלכלית.

מחלות טרופיות גורמות אומנם לסבל רב ולשיעורי תמותת תינוקות גבוהים באפריקה, אבל הן אינן הסיבה לכך שאפריקה ענייה. במידה רבה, מחלות הן תוצאה של עוני ושל ממשלות שאינן מסוגלות – או אינן רוצות – לספק את אמצעי בריאות הציבור הדרושים לשם מיגורן. גם אנגליה במאה ה-19 הייתה מקום לא בריא במיוחד, אבל הממשלה השקיעה בהדרגה במים נקיים, בטיפול נאות בשפכים ובמי קולחין, ולבסוף גם במערכת בריאות יעילה. בריאות משופרת ותוחלת חיים ארוכה יותר לא היו הגורמים להצלחתה הכלכלית של אנגליה, אלא אחד מפירות השינויים הפוליטיים והכלכליים שקדמו לכך. הדברים הללו נכונים גם לגבי נוגלס, אריזונה.

החלק השני של השערת הגיאוגרפיה טוען כי האזורים הטרופיים עניים משום שהחקלאות הטרופית אינה פרודוקטיבית מטבעה. נטען כי קרקעות טרופיות הן דקות ואינן מסוגלות לשמור על חומרים מזינים, וכי הן נשחקות במהירות בשל גשמים עזים. לטיעון זה יש אומנם בסיס מסוים, אבל כפי שנראה בהמשך, הגורם המכריע לכך שהפריון החקלאי – כלומר, התפוקה החקלאית ליחידת שטח – כה נמוך במדינות עניות רבות, ובייחוד באפריקה שמדרום לסהרה, קשור במידה מועטה בלבד לאיכות הקרקע. למעשה, מדובר בתוצאה של מבנה הבעלות על הקרקע ושל התמריצים הנוצרים בעבור החקלאים בידי הממשלות והמוסדות שהם פועלים בחסותם. יתר על כן, אי-אפשר להסביר את אי-השוויון העולמי באמצעות הבדלים בפריון החקלאי. אי-השוויון הגדול של העולם המודרני, שהתגבש במאה ה-19, נבע מתפוצה לא אחידה של טכנולוגיות תעשייתיות ושל תפוקת ייצור, ולא מהבדלים בביצועים חקלאיים.

גרסה נוספת, בעלת השפעה רבה, של השערת הגיאוגרפיה מוצגת בידי האקולוג והביולוג האבולוציוני ג'ארד דיימונד. הוא טוען כי מקורות אי-השוויון הבין-יבשתי בראשית התקופה המודרנית, לפני כ-500 שנה, נעוצים בהבדלים היסטוריים בזמינותם של מיני צמחים ובעלי חיים, שהשפיעו לאחר מכן על הפריון החקלאי. במקומות מסוימים, כמו הסהר הפורה במזרח התיכון של ימינו, היו מינים רבים שבני אדם יכלו לביית. במקומות אחרים, כמו באמריקה, לא היו מינים כאלה. זמינותם של מינים רבים הניתנים לביות הפכה את המעבר מאורח חיים של ציידים-לקטים לאורח חיים חקלאי לאטרקטיבי במיוחד. כתוצאה מכך, החקלאות התפתחה מוקדם יותר בסהר הפורה מאשר באמריקה. צפיפות האוכלוסייה גדלה, דבר שאפשר התמחות בעבודה, סחר, עיור ופיתוח פוליטי. באופן מכריע, באזורים שבהם שלטה החקלאות, החדשנות הטכנולוגית התרחשה בקצב מהיר הרבה יותר מאשר בחלקים אחרים של העולם. לפיכך, לטענת דיימונד, הזמינות השונה של מיני בעלי חיים וצמחים יצרה עוצמות שונות של חקלאות, שהובילו למסלולים שונים של שינוי טכנולוגי ושל שגשוג ביבשות שונות.

אף שהתזה של דיימונד מציעה גישה רבת עוצמה לחידה ההיסטורית שבה היא מתמקדת, אי-אפשר להרחיב אותה כדי להסביר את אי-השוויון בעולם המודרני. לדוגמה, דיימונד טוען כי הספרדים הצליחו להשתלט על תרבויות אמריקה בזכות ההיסטוריה הארוכה יותר שלהם בחקלאות והטכנולוגיה העדיפה שנבעה ממנה. אבל מכאן עולה השאלה מדוע המקסיקנים והפרואנים, היושבים כיום על אדמות האצטקים והאינקה, הם עניים. גם אם הגישה לחיטה, שעורה וסוסים הפכה את הספרדים לעשירים יותר מהאינקה, הפער בהכנסות בין שני העמים לא היה גדול במיוחד. ההכנסה הממוצעת של ספרדי הייתה, כנראה, פחות מכפולה מזו של אזרח באימפריית האינקה. התזה של דיימונד מרמזת כי ברגע שהאינקה נחשפו למינים ולטכנולוגיות שהם לא הצליחו לפתח בעצמם, הם היו אמורים להתקרב במהירות לרמת החיים של הספרדים, אך זה לא קרה. להפך, במאות ה-19 וה-20 נוצר פער הכנסות גדול בהרבה בין ספרד לפרו. כיום, הספרדי הממוצע עשיר פי שישה מהפרואני הממוצע. פער זה קשור קשר הדוק להפצה הלא-אחידה של טכנולוגיות תעשייתיות מודרניות, אבל כמעט שאינו קשור לפוטנציאל הביות של בעלי חיים וצמחים או להבדלים יסודיים בפריון החקלאי שבין ספרד לפרו.

בעוד ספרד אימצה, גם אם באיחור, טכנולוגיות של כוח קיטור, מסילות ברזל, חשמל, מיכון וייצור במפעלים, פרו לא אימצה טכנולוגיות אלו, או לכל היותר עשתה זאת באיטיות ובאופן חלקי בלבד. פער טכנולוגי זה נמשך גם כיום, ואף משכפל את עצמו בקנה מידה רחב יותר, כאשר טכנולוגיות חדשות – ובייחוד טכנולוגיות מידע – מזינות צמיחה נוספת במדינות מפותחות רבות ובכמה מדינות מתפתחות. התזה של דיימונד אינה מסבירה מדוע טכנולוגיות חיוניות אלה אינן מתפשטות באופן שמצמצם פערי הכנסה ברחבי העולם, וגם אינה מסבירה מדוע החלק הצפוני של נוגלס עשיר בהרבה מהחלק הדרומי, אף ששתי הערים היו חלק מאותה ציוויליזציה לפני 500 שנה.

סיפורה של נוגלס מדגיש בעיה מרכזית נוספת בתזה של דיימונד. כפי שכבר ראינו, יהיו אשר יהיו חולשותיהן של אימפריות האינקה והאצטקים ב-1532, פרו ומקסיקו היו, ללא ספק, משגשגות יותר מאותם חלקים של אמריקה שהפכו לימים לארצות הברית ולקנדה. אמריקה הצפונית הפכה משגשגת דווקא משום שאימצה בהתלהבות את הטכנולוגיות וההישגים של המהפכה התעשייתית. האוכלוסייה נעשתה משכילה יותר, ומסילות ברזל התפשטו ברחבי המישורים הגדולים – בניגוד מוחלט למה שקרה באמריקה הדרומית. הבדלים גיאוגרפיים בין אמריקה הצפונית לדרומית אינם יכולים להסביר זאת, ואם כבר – הם נטו לפעול לטובת אמריקה הדרומית.

אי-השוויון בעולם המודרני נובע במידה רבה מהפצה ומאימוץ לא אחידים של טכנולוגיות, ובנקודה זו התזה של דיימונד כוללת טיעונים חשובים. לדוגמה, הוא טוען, בעקבות ההיסטוריון ויליאם מקניל, כי האוריינטציה של אירואסיה ממזרח למערב אפשרה לגידולים, לבעלי חיים ולחידושים להתפשט מן הסהר הפורה למערב אירופה, בעוד האוריינטציה של אמריקה מצפון לדרום מסבירה מדוע מערכות כתב שהתפתחו במקסיקו לא התפשטו להרי האנדים או לאמריקה הצפונית. עם זאת, גם האוריינטציה של היבשות אינה יכולה להסביר את אי-השוויון העולמי בן זמננו. קחו, לדוגמה, את אפריקה. אף שמדבר סהרה היווה מחסום של מממש לתנועת סחורות ורעיונות מצפון היבשת לאפריקה שמדרום לסהרה, הוא לא היה מחסום בלתי עביר. הפורטוגלים, ולאחר מכן אירופים אחרים, הפליגו לאורך החופים וביטלו פערי ידע בתקופה שבה פערי ההכנסה היו קטנים בהרבה מאלו הקיימים כיום. מאז, אפריקה לא סגרה את הפער עם אירופה; להפך, כיום שורר בין מרבית מדינות אפריקה לבין אירופה פער הכנסות גדול בהרבה.

כמו כן, יש להבהיר כי טיעונו של דיימונד, העוסק באי-שוויון בתוך יבשת, אינו מספק כדי להסביר שונוּת בין יבשות – מרכיב מהותי באי-השוויון בעולם המודרני. לדוגמה, אף שהכיוון של מסת היבשה האירו-אסייתית עשוי להסביר כיצד אנגליה הצליחה להפיק תועלת מחידושי המזרח התיכון בלי להמציאם מחדש, הוא אינו מסביר מדוע המהפכה התעשייתית התרחשה באנגליה ולא, למשל, במולדובה. נוסף על כך, כפי שדיימונד עצמו מציין, סין והודו נהנו ממגוון עשיר במיוחד של בעלי חיים וצמחים ומהאוריינטציה של אירואסיה, ובכל זאת רוב עניי העולם כיום חיים בשתי מדינות אלו.

למעשה, הדרך הטובה ביותר להבין את גבולות התזה של דיימונד היא לבחון אותה באמצעות משתני ההסבר שלה עצמה. מפה 4 מציגה נתונים על תפוצת חזירי הבר ,(Sus scrofa) אבות החזיר המודרני, ושור הבר ,(aurochs) אבי הפרה המודרנית. שני המינים היו נפוצים מאוד ברחבי אירואסיה ואף בצפון אפריקה. מפה 5 מציגה את תפוצתם של כמה מן האבות הקדמונים הפראיים של גידולים מבויתים מודרניים, כגון אורז אסיאתי ,(Oryza sativa) וכן אבות החיטה והשעורה המודרניות. המפה מדגימה כי האב הקדמון הפראי של האורז היה נפוץ ברחבי דרום אסיה ובדרום-מזרחה, בעוד אבות החיטה והשעורה היו נפוצים לאורך קשת ארוכה מן הלבנט, דרך איראן ועד אפגניסטן ומדינות ה"סטן" (טורקמניסטן, טג'יקיסטן וקירגיזסטן). נוכחותם הרחבה של מינים קדמונים אלה בחלקים גדולים של אירואסיה מבהירה כי אי-אפשר להסביר את אי-השוויון בתוך היבשת באמצעות תיאוריה המבוססת על שכיחות של מיני צומח או חי.

השערת הגיאוגרפיה לא רק שאינה מועילה להסבר מקורות השגשוג לאורך ההיסטוריה, לעיתים קרובות היא גם שוגה בדגשים שלה; היא אף אינה מסוגלת להסביר את תמונת העולם שאיתה פתחנו את הפרק. ניתן לטעון כי דפוסים מתמשכים – כמו היררכיית ההכנסות באמריקה הצפונית והדרומית, או ההבדלים החדים וארוכי הטווח בין אירופה למזרח התיכון – נובעים מגיאוגרפיה בלתי משתנה. אבל טענה זו אינה עומדת במבחן ההיסטוריה. כבר ראינו כי אין זה סביר שהדפוסים בתוך אמריקה הונעו מגורמים גיאוגרפיים. לפני 1492, הציוויליזציות בעמק המרכזי של מקסיקו, במרכז אמריקה ובהרי האנדים נהנו מטכנולוגיה ומרמת חיים גבוהות יותר מאשר באמריקה הצפונית או באזורים כמו ארגנטינה וצ'ילה. בעוד הגיאוגרפיה נותרה זהה, המוסדות שהקימו המתיישבים האירופים יצרו "היפוך גורל".

גם את העוני במזרח התיכון אין הגיאוגרפיה יכולה להסביר, ומסיבות דומות. הרי המזרח התיכון עמד בחזית המהפכה הניאוליתית, והערים הראשונות צמחו בעיראק של ימינו. ברזל הותך לראשונה בטורקיה, ועד ימי הביניים המאוחרים היה האזור דינמי מבחינה טכנולוגית. לא הגיאוגרפיה של המזרח התיכון היא שאפשרה את פריחת המהפכה הניאוליתית, כפי שנראה בפרק 5, ושוב – לא הגיאוגרפיה היא שהפכה את האזור לעני. התרחבותה וביסוסה של האימפריה העות'מאנית, והמורשת המוסדית שהותירה אחריה, הן שהפכו את המזרח התיכון לעני והן אשר תורמות לכך שהוא נותר עני גם כיום.

לבסוף, גורמים גיאוגרפיים אינם מסוגלים להסביר את ההבדלים שאנו רואים בין חלקים שונים של העולם כיום, ואף אינם מסבירים מדוע מדינות רבות, כגון יפן או סין, קופאות על השמרים לאורך תקופות ארוכות ואז פותחות בתהליך של צמיחה מהירה. לשם כך אנו זקוקים לתיאוריה אחרת – טובה יותר.

השערת התרבות

התיאוריה השנייה המקובלת באופן נרחב היא השערת התרבות, המקשרת בין שגשוג לבין תרבות. להשערת התרבות, בדומה להשערת הגיאוגרפיה, יש שושלת מכובדת, שראשיתה לכל המאוחר אצל הסוציולוג הגרמני הגדול מקס ובר, שטען כי הרפורמציה הפרוטסטנטית והאתיקה הפרוטסטנטית שעוררה מילאו תפקיד מפתח בעלייתה של החברה התעשייתית המודרנית במערב אירופה. השערת התרבות אינה מסתמכת עוד אך ורק על דת, אלא מדגישה גם סוגים אחרים של אמונות, ערכים ואתיקה.

אנשים רבים עדיין טוענים כי האפריקנים עניים משום שהם חסרים מוסר עבודה ראוי, אף שזו דעה שאין זה מקובל לבטא בפומבי; שהם ממשיכים להאמין בכישוף ובקסם; או שהם מתנגדים לטכנולוגיות מערביות חדשות. רבים מאמינים גם שאמריקה הלטינית לעולם לא תהיה עשירה, משום שאנשיה בזבזנים וחסרי אמצעים מטבעם, וכי הם סובלים מתרבות "איברית" או "מניאנה" (מחר) – תרבות של דחיינות. בעבר אף רווחה הדעה שהתרבות הסינית והערכים הקונפוציאניים עוינים צמיחה כלכלית, אם כי כיום נוטים רבים להדגיש דווקא את מוסר העבודה הסיני כמנוע הצמיחה בסין, בהונג קונג ובסינגפור.

האם השערת התרבות מועילה להבנת אי-השוויון העולמי? כן ולא. כן, במובן זה שנורמות חברתיות הקשורות לתרבות הן חשובות, קשות לשינוי ולעיתים אף תומכות בהבדלים מוסדיים – שהם, לפי ספר זה, ההסבר המרכזי לאי-השוויון העולמי. אבל לרוב לא, משום שהיבטים תרבותיים שמודגשים לעיתים קרובות – דת, אתיקה לאומית או "ערכים" אפריקניים או לטיניים – פשוט אינם מרכזיים להבנת השאלה כיצד הגענו למצב הנוכחי ומדוע אי-השוויון בעולם כה מתמיד. היבטים אחרים, כמו מידת האמון בין אנשים או יכולתם לשתף פעולה, אכן חשובים, אבל ברוב המקרים הם תוצאה של מוסדות ולא סיבה העומדת בפני עצמה.

ונחזור לנוגלס. כפי שצוין קודם לכן, היבטים רבים של התרבות זהים מצפון ומדרום לגדר. אף על פי כן, קיימים הבדלים מסוימים במנהגים, בנורמות ובערכים, אבל אלה אינם סיבות, אלא תוצאות של נתיבי הפיתוח השונים בשני המקומות. לדוגמה, מקסיקנים נוטים לומר בסקרים כי הם בוטחים באנשים אחרים פחות מאשר אזרחי ארצות הברית. אין זה מפתיע, שכן קשה לפתח אמון כאשר הממשלה אינה מצליחה לחסל קרטלים של סמים או לספק מערכת משפט מתפקדת ובלתי משוחדת. כך גם במקרה של קוריאה הצפונית והדרומית, כפי שנדון בפרק הבא. קוריאה הדרומית היא אחת המדינות העשירות בעולם, בעוד הצפונית מתמודדת עם רעב ועוני מחפיר. אמנם כיום ה"תרבות" שונה מאוד בין הצפון לדרום, אבל היא לא מילאה תפקיד ביצירת הפער הכלכלי הקיצוני בין שני חלקי האומה. לחצי האי הקוריאני היסטוריה ארוכה של שותפות, ולפני מלחמת קוריאה והחלוקה בקו הרוחב ה-38 שררה בו הומוגניות יוצאת דופן מבחינת השפה, המוצא האתני והתרבות. בדיוק כמו בנוגלס, הגורם המכריע הוא הגבול: מצפון פועל משטר שונה, הכופה מוסדות שונים ויוצר תמריצים שונים. כל הבדל בתרבות בין מדרום לגבול לבין מצפון לגבול, החוצה את שני חלקי נוגלס או את שני חלקי קוריאה, אינו הסיבה להבדלים בשגשוג, אלא תוצאה של החלוקה.

ומה באשר לאפריקה ולתרבות האפריקנית? מבחינה היסטורית, אפריקה שמדרום לסהרה הייתה ענייה יותר מרוב חלקי העולם, והתרבויות העתיקות שלה לא פיתחו את הגלגל, כתב (למעט באתיופיה ובסומליה) או את המחרשה. אף על פי שטכנולוגיות אלו לא היו בשימוש נרחב עד לתקופת הקולוניזציה האירופית הרשמית בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, חברות אפריקניות הכירו אותן זמן רב קודם לכן. אירופים החלו להפליג סביב החוף המערבי של אפריקה כבר בסוף המאה ה-15, ואסייתים הגיעו למזרח אפריקה באופן סדיר עוד מתקופות מוקדמות בהרבה.

ניתן להבין מדוע טכנולוגיות אלו לא אומצו באמצעות בחינת ההיסטוריה של ממלכת קונגו, באזור שפך נהר קונגו, שנתן את שמו לרפובליקה הדמוקרטית של קונגו המודרנית. מפה 6 מציגה את מיקומה של ממלכת קונגו, לצד מדינה אפריקנית מרכזית נוספת – ממלכת קוּבָּה – שבה נדון בהמשך הספר.

לאחר 1483, ובעקבות ביקורו הראשון של הספן דיוגו קָאוֹ, נכנסה קונגו לקשר אינטנסיבי עם הפורטוגלים. באותה תקופה הייתה קונגו מדינה ריכוזית מאוד בסטנדרטים אפריקניים. בירתה, מְבָּאנזָה, מנתה כ-60 אלף תושבים – בדומה לבירת פורטוגל, ליסבון, ואף גדולה יותר מלונדון, שאוכלוסייתה בשנת 1500 עמדה על כ-50 אלף איש. מלך קונגו, נְזינגה א-נְקוּוּו, התנצר ושינה את שמו לז'ואאו הראשון, ובהמשך שונה גם שמה של מבאנזה לסאו סלבדור. בעזרת הפורטוגלים למדו הקונגולזים על הגלגל והמחרשה, ואף עודדו את השימוש בהם באמצעות משלחות חקלאיות בשנים 1491 ו-1512. ואולם כל היוזמות הללו נכשלו.

עם זאת, הקונגולזים היו רחוקים מלהירתע מטכנולוגיות מודרניות באופן כללי. הם אימצו במהירות חידוש מערבי מרכזי אחד – הרובה – והשתמשו בו כדי להגיב לתמריצי השוק: לכידת עבדים וייצואם. אין כאן כל סימן לכך שערכים או תרבות אפריקניים מנעו אימוץ טכנולוגיות או מנהגים חדשים. ככל שהקשרים עם האירופים העמיקו כך אימצו הקונגולזים מנהגים מערביים נוספים: אוריינות, סגנונות לבוש ועיצוב בתים. במאה ה-19 ניצלו חברות אפריקניות רבות את ההזדמנויות הכלכליות שהמהפכה התעשייתית יצרה, ושינו את דפוסי הייצור שלהן. במערב אפריקה חלה התפתחות כלכלית מהירה, שהתבססה על ייצוא שמן דקלים ובוטנים, ובדרום אפריקה פיתחו אפריקנים ייצוא לאזורי התעשייה והכרייה המתפתחים במהירות של אזור הראנד. ואולם, ניסויים כלכליים מבטיחים אלה לא נמחו בשל תרבות אפריקנית או חוסר יכולת של אפריקנים לפעול למען האינטרס האישי שלהם, אלא תחילה בשל הקולוניאליזם האירופי ולאחר מכן, בעקבות קבלת העצמאות, בשל מדיניות הממשלות של אותן מדינות אפריקניות.

הסיבה האמיתית לכך שהקונגולזים לא אימצו טכנולוגיות עדיפות הייתה היעדר תמריצים לעשות זאת. הם עמדו בפני סיכון גבוה שתוצרתם תופקע או תמוסֶה בידי מלך כול-יכול, בין שהתנצר לקתוליות ובין לאו. למעשה, לא רק רכושם היה נתון בסכנה מתמדת; עצם קיומם היה תלוי על בלימה. רבים מהם נלכדו ונמכרו כעבדים; סביבה כזאת אינה מעודדת השקעה ארוכת טווח בהגדלת התפוקה. גם למלך עצמו לא היו תמריצים לאמץ את המחרשה בקנה מידה רחב או להציב את הגדלת התפוקה החקלאית בראש סדר העדיפויות, שכן ייצוא עבדים היה רווחי הרבה יותר.

ייתכן שכיום נכון לומר שאפריקנים סומכים זה על זה פחות מאנשים בחלקים אחרים של העולם, אבל זוהי תוצאה של היסטוריה ארוכה של מוסדות שפגעו בזכויות האדם ובזכויות הקניין באפריקה. הסיכוי להילכד ולהימכר כעבד השפיע, ללא ספק, על רמת האמון ההדדי לאורך הדורות.

ומה בדבר האתיקה הפרוטסטנטית של מקס ובר? אף שייתכן שמדינות פרוטסטנטיות בעיקרן, כמו הולנד ואנגליה, היו מן ההצלחות הכלכליות הראשונות של העידן המודרני, הקשר בין דת להצלחה כלכלית חלש למדי. צרפת, מדינה קתולית בעיקרה, חיקתה במהירות את הישגיהן הכלכליים של הולנד ואנגליה במאה ה-19, ואיטליה של ימינו משגשגת לא פחות מהן. מבט מזרחה מגלה שגם אף אחת מההצלחות הכלכליות של מזרח אסיה אינה קשורה לנצרות, ולכן גם שם אין תמיכה רבה בקשר ייחודי בין פרוטסטנטיות לשגשוג.

נעבור כעת לאזור החביב על מצדדי השערת התרבות: המזרח התיכון. מדינות האזור הן ברובן אסלאמיות, והמדינות שאינן יצרניות נפט הן, כמצוין לעיל, עניות מאוד. יצרניות הנפט עשירות יותר, אבל עושר זה לא הוביל ליצירת כלכלות מודרניות מגוונות בערב הסעודית או בכווית. האם אין בכך הוכחה משכנעת לחשיבותה של הדת? אף שזהו טיעון סביר לכאורה, גם הוא אינו עומד במבחן. מדינות כמו סוריה ומצרים הן אמנם עניות ואוכלוסייתן מוסלמית ברובה, אבל הן נבדלות גם בדרכים מערכתיות אחרות, החשובות הרבה יותר לשגשוג. ראשית, כולן היו פרובינציות של האימפריה העות'מאנית, עובדה שעיצבה את התפתחותן עד מאוד, ולרעה. לאחר קריסת השלטון העות'מאני סופח המזרח התיכון לאימפריות הקולוניאליות הבריטית והצרפתית, אשר שוב צמצמו את אפשרויות הפיתוח של המדינות. לאחר קבלת העצמאות אימצו רבות מהן משטרים פוליטיים היררכיים וסמכותניים, עם מעט מן המוסדות הפוליטיים והכלכליים אשר, לטענתנו, חיוניים ליצירת שגשוג כלכלי. נתיב פיתוח זה עוצב במידה רבה בידי ההיסטוריה של השלטון העות'מאני והאירופי. הקשר בין הדת האסלאמית לעוני במזרח התיכון הוא, ברובו, מלאכותי.

תפקידם של אירועים היסטוריים אלה, ולא של גורמים תרבותיים, בעיצוב מסלולו הכלכלי של המזרח התיכון ניכר גם בכך שחלקים באזור שהתנתקו זמנית מאחיזת האימפריה העות'מאנית ומעצמות אירופה הצליחו לצאת למסלול של שינוי כלכלי מהיר. דוגמה בולטת היא מצרים בין השנים 1805 ו-1848, בימי שלטונו של מוחמד עלי. עלי תפס את השלטון לאחר נסיגת הכוחות הצרפתיים בהנהגת נפוליאון בונפרטה שכבשו את מצרים, והצליח להקים שושלת משלו תוך ניצול היחלשות האחיזה העות'מאנית. שושלת זו שלטה, בצורה כזו או אחרת, עד למהפכה המצרית של נאצר ב-1952. הרפורמות של מוחמד עלי, אף שנכפו בכוח, הביאו לצמיחה: הבירוקרטיה הממלכתית, הצבא ומערכת המס עברו מודרניזציה, והחקלאות והתעשייה התרחבו. עם זאת, תהליך זה הגיע לסיומו לאחר מותו של עלי, כאשר מצרים שבה ונכנסה תחת כנפי ההשפעה האירופית.

אבל אולי זו הדרך הלא-נכונה לחשוב על תרבות. אולי הגורמים התרבותיים החשובים אינם קשורים לדת, אלא ל"תרבויות לאומיות" מסוימות. אולי דווקא השפעת התרבות האנגלית היא המכריעה, והיא זאת שמסבירה מדוע מדינות כמו ארצות הברית, קנדה ואוסטרליה משגשגות כל כך. אף שהרעיון הזה נשמע משכנע במפגש ראשון, גם הוא אינו עומד במבחן. אכן, קנדה וארצות הברית היו מושבות אנגליות, אבל כך היו גם סיירה לאון וניגריה. השונוּת ברמות השגשוג בין מושבות אנגליות לשעבר גדולה כמעט כמו השונות הקיימת בעולם כולו. לפיכך, המורשת האנגלית כשלעצמה אינה יכולה להסביר את הצלחתה של אמריקה הצפונית.

ישנה גרסה נוספת של השערת התרבות: אולי אין מדובר בתרבות האנגלית לעומת התרבות הלא-אנגלית, אלא בהבחנה בין תרבות אירופית לתרבות לא-אירופית. האם ייתכן שהאירופים עדיפים איכשהו בשל מוסר העבודה שלהם, השקפת עולמם, הערכים היהודיים-נוצריים או המורשת הרומית? אין ספק שמערב אירופה ואמריקה הצפונית, המאוכלסות ברובן באנשים ממוצא אירופי, הן האזורים המשגשגים ביותר בעולם. ייתכן אפוא שמורשת תרבותית אירופית "נעלה" היא זאת שעומדת בבסיס השגשוג, ובכך מהווה את קו ההגנה האחרון של השערת התרבות. ואולם גם לגרסה זו כוח הסבר מועט בלבד. שיעור האוכלוסייה ממוצא אירופי בארגנטינה ובאורוגוואי גבוה אף מזה שבקנדה ובארצות הברית, אבל ביצועיהן הכלכליים של ארגנטינה ואורוגוואי נותרו הרחק מאחור. מנגד, ביפן ובסינגפור מעולם לא חיו יותר מקומץ תושבים ממוצא אירופי, ואף על פי כן הן משגשגות בדומה למדינות רבות במערב אירופה.

סין, על אף פגמים רבים במערכת הכלכלית והפוליטית שלה, הייתה המדינה הצומחת ביותר בעולם בשלושת העשורים האחרונים. עד למותו של מאו דזה-דונג, לעוני הסיני לא היה כל קשר לתרבות הסינית; הוא נבע מן האופן ההרסני שבו מאו אירגן את הכלכלה וניהל את הפוליטיקה. בשנות ה-50 הנהיג את "הקפיצה הגדולה קדימה", מדיניות תיעוש קיצונית, שהובילה למחסור חמור במזון ולרעב המוני. בשנות ה-60 פתח מאו במהפכת התרבות, שגררה רדיפה רחבת היקף של אינטלקטואלים ואנשים משכילים – כל מי שנאמנותו למפלגה הייתה עלולה להיתפס כמפוקפקת. תהליך זה הוליד טרור ובזבוז עצום של כישרונות ומשאבים. באותו אופן, גם לצמיחה הסינית הנוכחית אין קשר לערכים סיניים או לשינוי תרבותי עמוק; היא תוצאה של טרנספורמציה כלכלית שנוצרה בעקבות הרפורמות שהנהיגו דנג שיאופינג ובעלי בריתו, אשר לאחר מותו של מאו נטשו בהדרגה את המדיניות והמוסדות הכלכליים הסוציאליסטיים – תחילה בחקלאות ולאחר מכן בתעשייה.

בדומה להשערת הגיאוגרפיה, גם השערת התרבות אינה מסייעת להסביר היבטים מרכזיים נוספים של תמונת העולם כיום. אמנם קיימים הבדלים באמונות, בגישות תרבותיות ובערכים בין ארצות הברית לאמריקה הלטינית, אבל בדומה להבדלים שבין נוגלס, אריזונה, לנוגלס, סונורה, או בין קוריאה הצפונית לדרומית, הבדלים אלה הם תוצאה של המוסדות השונים וההיסטוריה המוסדית השונה של שני המקומות. טיעונים תרבותיים המדגישים את השפעת התרבות ה"היספנית" או ה"לטינית" בעיצוב האימפריה הספרדית אינם יכולים להסביר את ההבדלים בתוך אמריקה הלטינית עצמה – למשל, מדוע ארגנטינה וצ'ילה משגשגות יותר מפרו ומבוליביה. גם טיעונים אחרים, המדגישים את התרבות הילידית העכשווית, נכשלים באותה מידה. בארגנטינה ובצ'ילה שיעור האוכלוסייה הילידית נמוך בהרבה מאשר בפרו ובבוליביה, אבל גם בכך אין הסבר מספק. קולומביה, אקוודור ופרו מציגות רמות הכנסה דומות, אף שבקולומביה של ימינו יש מעט מאוד ילידים, בעוד באקוודור ובפרו יש רבים. לבסוף, אין זה סביר שגישות תרבותיות – שבדרך כלל משתנות באיטיות רבה – יוכלו לבדן להסביר את פלאֵי הצמיחה המהירה במזרח אסיה ובסין. כפי שנראה בהמשך, אף שמוסדות נוטים להתמיד במהלכם האופייני, בנסיבות מסוימות הם מסוגלים להשתנות במהירות.

השערת הבורוּת

התיאוריה הפופולרית האחרונה, המבקשת להסביר מדוע מדינות מסוימות עניות ואחרות עשירות, היא השערת הבורות. לפי השערה זו, אי-השוויון העולמי קיים משום שאנו, או שליטינו, פשוט איננו יודעים כיצד להפוך מדינות עניות לעשירות. זהו רעיון שבו מחזיקים כלכלנים רבים, ושורשיו בהגדרה המפורסמת שהציע הכלכלן האנגלי ליונל רובינס ב-1935, שלפיה "כלכלה היא מדע החוקר את ההתנהגות האנושית כיחס בין מטרות לאמצעים נדירים שיש להם שימושים חלופיים".

מכאן נדרש רק צעד קטן כדי להסיק שמדע הכלכלה צריך להתמקד בשימוש הטוב ביותר באמצעים נדירים לשם השגת מטרות חברתיות. ואכן, אחת התוצאות התיאורטיות הידועות ביותר בכלכלה – משפט הרווחה הראשון – מזהה את הנסיבות שבהן הקצאת משאבים ב"כלכלת שוק" היא רצויה מבחינה חברתית. כלכלת שוק היא הפשטה שנועדה לתאר מצב שבו יחידים וחברות יכולים לייצר, לקנות ולמכור בחופשיות כל מוצר או שירות שיחפצו בו. כאשר תנאים אלה אינם מתקיימים, נוצר "כשל שוק". כשלים כאלה מספקים, לכאורה, בסיס לתיאוריה של אי-השוויון העולמי: ככל שכשלי שוק במדינה מסוימת אינם מטופלים, כך סביר יותר שהיא תישאר ענייה. השערת הבורות גורסת אפוא שמדינות עניות הן כאלו משום שיש בהן כשלי שוק רבים, וכי כלכלנים וקובעי מדיניות אינם יודעים כיצד לבטלם או פעלו על פי עצות שגויות. מדינות עשירות, לעומת זאת, הן כאלו משום שגילו מדיניות טובה יותר והצליחו להתמודד עם כשלים אלה.

האם השערת הבורות יכולה אכן להסביר את האי-שוויון העולמי? האם ייתכן שמדינות אפריקה עניות יותר משום שמנהיגיהן מחזיקים בהשקפות שגויות לגבי אופן ניהול מדינותיהם, בעוד מנהיגי מערב אירופה מעודכנים יותר או מקבלים ייעוץ טוב יותר, דבר המסביר את הצלחתם היחסית? אף שיש דוגמאות ידועות למנהיגים שאימצו מדיניות הרסנית בשל טעויות בהערכת תוצאותיה, בורות יכולה להסביר, לכל היותר, רק חלק קטן מהאי-שוויון העולמי.

לכאורה, ההידרדרות הכלכלית המתמשכת שהחלה בגאנה זמן קצר לאחר קבלת עצמאותה מבריטניה נראית כמו תוצאה של בורות. הכלכלן הבריטי טוני קיליק, ששימש אז יועץ לממשלתו של קוואמֶה נְקְרוּמָה, תיעד בפירוט רב את הבעיות שהתגלו בגאנה. מדיניותו של נקרומה התמקדה בפיתוח תעשייה ממשלתית, שהתבררה כבלתי יעילה במידה קיצונית. קיליק נזכר:

מפעל ההנעלה… היה מוביל את העורות ממפעל הבשר בצפון אל המפעל לעיבוד עורות (הנטוש כיום) שבדרום (מרחק יותר מ-800 קילומטרים). העור המעובד היה אמור להיות מועבר חזרה למפעל ההנעלה בקומאסי, שנמצאת במרכז המדינה, כ-300 קילומטר צפונית למפעל לעיבוד עורות. כיוון ששוק ההנעלה העיקרי נמצא באזור המטרופולין של הבירה אקרה, היה צורך להעביר את הנעליים עוד 300 קילומטרים בחזרה לדרום.

קיליק מעיר כי מדובר במיזם ש"יכולת קיומו נפגעה עקב מיקום לקוי". מפעל ההנעלה היה אחד מפרויקטים רבים מסוג זה. אליו הצטרף, למשל, מפעל לשימורי מנגו שהוקם באזור בגאנה שבו כלל לא גידלו מנגו, ושכושר הייצור המתוכנן שלו היה אמור לעלות על הביקוש העולמי כולו. זרם בלתי נדלה זה של יוזמות לא-רציונליות מבחינה כלכלית לא נבע מכך שנקרומה או יועציו סבלו מחוסר ידע או מבורות לגבי מדיניות כלכלית נכונה. להפך: עמדו לרשותם יועצים כמו קיליק, ואף חתן פרס נובל סר ארתור לואיס, שידעו היטב כי המדיניות בעייתית. המניע למדיניות הכלכלית הזו היה פוליטי: נקרומה נזקק לה כדי לרכוש תמיכה פוליטית ולקיים את משטרו הלא-דמוקרטי.

לפיכך, אי-אפשר לייחס את הביצועים המאכזבים של גאנה לאחר העצמאות, ואף לא אין-ספור מקרים אחרים של ניהול כלכלי כושל לכאורה, לגורם הבורות בלבד. אחרי הכול, אילו בורות הייתה הבעיה העיקרית, מנהיגים בעלי כוונות טובות היו לומדים במהירות איזו מדיניות מגדילה את הכנסותיהם ואת רווחתם של אזרחיהם, ופועלים בהתאם.

קחו לדוגמה את הנתיבים המתפצלים של ארצות הברית ומקסיקו. הניסיון להסביר פער זה באמצעות בורותם של מנהיגי שתי המדינות הוא, לכל היותר, בלתי סביר. לא הבדלים בידע או בכוונות בין ג'ון סמית לקורטס הם שהניחו את זרעי הפער בתקופה הקולוניאלית, ולא הבדלים בידע בין נשיאי ארצות הברית המאוחרים יותר כגון תאודור רוזוולט או וודרו וילסון לבין פורפיריו דיאס הם שהובילו את מקסיקו לבחור במוסדות כלכליים שהעשירו אליטות על חשבון שאר החברה בסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, בעוד רוזוולט ווילסון פעלו בכיוון ההפוך. הגורם המכריע היה ההבדל באילוצים המוסדיים שבתוכם פעלו הנשיאים והאליטות. באותו אופן, מנהיגים במדינות אפריקניות, שבמחצית המאה האחרונה פגעו בזכויות הקניין והעמיקו את העוני, לא עשו זאת משום שסברו כי זו מדיניות כלכלית טובה, אלא משום שיכלו להסיר מעצמם כל אחריות ולהתעשר על חשבון אחרים, או משום שסברו כי האסטרטגיה הפוליטית היעילה ביותר לשימור שלטונם היא קניית תמיכתן של קבוצות או אליטות בעלות כוח והשפעה.

ניסיונו של ראש ממשלת גאנה ב-1971, קוֹפי בּוסְיָה, מדגים היטב עד כמה השערת הבורות עלולה להטעות. בוסיה התמודד עם משבר כלכלי חמור. לאחר עלייתו לשלטון ב-1969 הוא, כמו נקרומה לפניו, נקט מדיניות מרחיבה שאינה בת-קיימא, פיקח על המחירים באמצעות מועצות שיווק, וקבע למטבע המדינה שער חליפין גבוה מערכו הריאלי. אף שהיה יריבו הפוליטי של נקרומה והנהיג ממשלה דמוקרטית, הוא ניצב מול אילוצים פוליטיים דומים. גם הוא בחר במדיניות זו לא מתוך בורות או אמונה שהיא מייצגת "כלכלה טובה", אלא משום שהייתה כדאית מבחינה פוליטית: היא אפשרה העברת משאבים לקבוצות בעלות כוח פוליטי, במיוחד באזורים עירוניים, שאת שביעות רצונן היה חיוני לשמר. פיקוח המחירים לחץ על החקלאות לספק מזון זול לערים וליצור הכנסות למימון הוצאות הממשלה. אבל מדיניות זו לא הייתה בת-קיימא. במהרה נקלעה גאנה למשבר במאזן תשלומים ולמחסור חמור במטבע חוץ. ב-27 בדצמבר 1971, לנוכח מצב זה, חתם בוסיה על הסכם עם קרן המטבע הבינלאומית, שכלל פיחות חד במטבע המקומי.

קרן המטבע הבינלאומית, הבנק העולמי והקהילה הבינלאומית כולה הפעילו לחץ ליישום הרפורמות שבהסכם. בוסיה ידע היטב שהוא נוטל הימור פוליטי עצום. התוצאה המיידית של הפיחות הייתה גל מהומות וחוסר שביעות רצון באקרה, בירת גאנה, שהחריף במהירות עד שבוסיה הופל בהפיכה צבאית בראשות קולונל אצ'ימפונג, אשר ביטל מייד את הפיחות.

השערת הבורות נבדלת מהשערות הגיאוגרפיה והתרבות בכך שהיא מציעה פתרון פשוט לכאורה לבעיית העוני: אם בורות הביאה אותנו למצב זה, אזי שליטים וקובעי מדיניות נאורים, המצוידים בידע הנכון, יכולים לחלץ אותנו ממנו, ואפשר להנדס שגשוג עולמי באמצעות ייעוץ נכון ושכנוע פוליטיקאים באשר למדיניות כלכלית טובה. ואולם, ניסיונו של בוסיה מדגיש כי המכשול המרכזי לאימוץ מדיניות המצמצמת כשלי שוק ומקדמת צמיחה אינו בורותם של הפוליטיקאים, אלא מערכת התמריצים והאילוצים שהם פועלים בתוכה – זאת שנקבעת בידי המוסדות הפוליטיים והכלכליים של החברה.

אף על פי שהשערת הבורות עדיין רוֹוחת בקרב רוב הכלכלנים ובמעגלי קבלת ההחלטות המערביים – המתמקדים בניסיון להנדס שגשוג, כמעט בלא שליטה על משתנים אחרים – זוהי רק עוד השערה שאינה עומדת במבחן המציאות. היא אינה מסבירה את מקורות השגשוג בעולם וגם לא את תמונת העולם סביבנו: למשל, מדוע מדינות מסוימות, כמו מקסיקו ופרו, אימצו מוסדות ומדיניות שרוששו את רוב אזרחיהן, בעוד ארצות הברית או אנגליה לא עשו זאת; או מדוע כמעט כל אפריקה שמדרום לסהרה ורוב מרכז אמריקה עניות בהרבה ממערב אירופה או ממזרח אסיה.

כאשר מדינות מצליחות להיחלץ מדפוסים מוסדיים הדנים אותן לעוני ולצאת לדרך של צמיחה כלכלית, הדבר אינו מתרחש משום שמנהיגיהן הבורים נהפכו לפתע לבעלי ידע טוב יותר או לפחות אנוכיים, וגם לא משום שקיבלו עצות מכלכלנים טובים יותר. סין, לדוגמה, היא אחת המדינות שעברו ממדיניות כלכלית שגרמה לעוני ולרעב של מיליונים למדיניות המעודדת צמיחה כלכלית. אבל כפי שנדון בהמשך בפירוט, שינוי זה לא נבע מהבנה פתאומית של המפלגה הקומוניסטית הסינית כי הבעלות הקולקטיבית על אדמות חקלאיות ותעשייה יצרה תמריצים כלכליים הרסניים. דנג שיאופינג ובעלי בריתו לא היו פחות אנוכיים מיריביהם; הם פשוט פעלו מתוך מטרות פוליטיות ואינטרסים שונים. הם הביסו יריבים רבי-עוצמה בתוך המפלגה הקומוניסטית ויזמו מעין מהפכה פוליטית, ששינתה מאוד את ההנהגה ואת כיוון המפלגה. הרפורמות הכלכליות – תחילה בחקלאות ולאחר מכן בתעשייה – נבעו מן המהפכה הפוליטית הזו. הפוליטיקה היא שקבעה את המעבר מקומוניזם לתמריצי שוק, ולא עצות טובות יותר או הבנה עמוקה יותר של פעולת הכלכלה.

אנו נטען כאן כי כדי להבין את אי-השוויון העולמי, יש להבין מדוע חברות מסוימות מאורגנות בדרכים כה לא-יעילות ולא-רצויות מבחינה חברתית. לעיתים מדינות מצליחות לאמץ מוסדות יעילים ולהגיע לשגשוג, אבל למרבה הצער אלה מקרים נדירים. רוב הכלכלנים וקובעי המדיניות התמקדו בשאלה כיצד "לעשות את הדברים נכון", בעוד השאלה החיונית באמת היא מדוע מדינות עניות "טועות". לרוב, הטעות אינה נובעת מבורות או מתרבות. כפי שנראה, מדינות עניות הן עניות משום שמי שמחזיקים בכוח מקבלים החלטות היוצרות עוני. ה"טעות" שלהם אינה תוצאה של שגיאה תמימה או חוסר ידע, אלא של כוונה ומודעוּת.

כדי להבין זאת יש להתבונן מעבר לכלכלה ולעצות מומחים באשר למה שראוי לעשות, ולבחון כיצד מתקבלות ההחלטות בפועל: מי מקבל אותן ומדוע אותם אנשים בוחרים לפעול כפי שהם פועלים. זהו תחום חקר הפוליטיקה והתהליכים הפוליטיים. מדע הכלכלה נטה להתעלם מהפוליטיקה, אבל הבנת הפוליטיקה חיונית להסבר אי-השוויון העולמי. כפי שציין הכלכלן אבא לרנר בשנות ה-70, "הכלכלה זכתה בתואר מלכת מדעי החברה על ידי בחירת בעיות פוליטיות פתורות כתחום עיסוקה".

אנו נטען כי השגת שגשוג תלויה בפתרון של כמה בעיות פוליטיות יסודיות. מדע הכלכלה התקשה לספק הסבר משכנע לאי-השוויון העולמי דווקא משום שהניח כי בעיות פוליטיות פשוט נפתרות מאליהן. כדי להסביר את אי-השוויון העולמי, הכלכלה עדיין נדרשת להבין כיצד מדיניות והסדרים חברתיים שונים משפיעים על תמריצים כלכליים ועל התנהגות; אבל היא זקוקה גם לפוליטיקה

.

הספר "מדוע אומות נכשלות" בתרגומו של גיא כהן יצא לאור בהוצאת סלע מאיר וזמין לרכישה בקישור.