מאז שהשתחחר מהמחנה הקדיש את חייו לתיעוד בוטה וישיר של הזוועות שעבר, ולקחיו רלוונטיים גם לימינו
הזיכרון האנושי בנוי כך שהוא יודע להגן על עצמו. עם הזמן הוא מעדן, משכיח ומסדר מחדש גם את החוויות הקשות ביותר. זו אחת הסיבות לכך שזיכרון השואה הוא אתגר מתמשך עבורנו: כיצד לעכל את מה שנראה בלתי נתפס, מבלי לשייף את הזוועה והרשע ולמנוע מהם להפוך לדבר מופשט, אך גם מבלי להפוך אותם לעוד סיפור מן העבר. לא מעט אנשים הקדישו את חייהם לתיעוד השואה, למחקרה ולהנחלת זכרה, אך מעטים הקדישו את חייהם לחיות לצדה מתוך צו פנימי שלא הרפה מהם. ק.צטניק היה אולי הבולט שבהם.
השבוע אנו מציינים 25 שנה לפטירתו של יחיאל די-נור, "ק.צטניק", ניצול אושוויץ ואחד מסופרי השואה הבולטים והמשפיעים ביותר בארץ ובעולם. למרות השפעתו הרבה על עיצוב זיכרון השואה, הביוגרפיה שלו מלאה במסתורין כשחלקים ממנה ידועים ואחרים נותרו עמומים, בין היתר משום שבחר לאורך השנים להסתיר את עצמו מאחורי יצירתו.
די-נור נולד בשנת 1909 בשם יחיאל פיינר למשפחה חסידית בעיירה סוסנוביץ שבפולין. בצעירותו למד בישיבת חכמי לובלין, פרסם שירים ביידיש והיה פעיל בצעירי "אגודת ישראל", ארגון יהודי אורתודוקסי שעסק בענייני חינוך, רווחה וקהילה ולימים הפך למפלגה פוליטית בישראל. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית, נכלא די-נור בגטו קטוביץ ונחקר פעמיים בעינויים בידי הגסטאפו, וב-1943 גורש למחנה ההשמדה אושוויץ. הקאפו שצרב על זרועו של די-נור את המספר 135633 אמר לו: "כאן אתה נולד, מספר זה הוא שמך מעתה והלאה".
את המלחמה שרד, אך רוב משפחתו נספתה בשואה. לאחר ששרד את צעדת המוות בפברואר 1945 חייל מהצבא האדום שאל אותו לשמו ודי-נור השיב: "שמי נשרף עם כולם במשרפות אושוויץ". חודשים לאחר מכן, כשהוא תשוש וחבול ומאושפז בבית חולים באיטליה, החל דינור לכתוב לראשונה על הזוועות. מתוך תחושה שימיו ספורים ביקש לקיים את הבטחתו ולתעד מה שארע במחנה. את חיבוריו חתם בשם "ק.צטניק", כלומר אסיר מחנה ריכוז בגרמנית.
ב-1946 עליה די-נור ארצה ומאז הקדיש את חייו לזיכרון השואה. מפעלו הספרותי של ק.צטניק הוא יצירה אחת מתמשכת ובראשה "סלמנדרה", הראשונה מבין סדרה של שישה ספרים, שחלקים נרחבים ממנה מבוססים על חוויותיו האישיות. הספר פורש את מסלול קריסתו של היהודי – מן החיים היהודיים שלפני המלחמה, דרך הגטאות, אושוויץ וצעדות המוות, ועד למאבקם של הניצולים לשוב אל חיים בעולם שלא נותר כשהיה. ביצירותיו ביקש ק.צטניק להציג את השואה כעולם שלם עם חוקים והיגיון משלו ולא כאוסף של עדויות. בהקשר הזה, בלט במיוחד הרומן "בית הבובות", שמתאר מציאות במחנות הריכוז שבה שימשו הנשים היהודיות שפחות מין עבור החיילים הנאצים והפך לרב-מכר עולמי. ב"השעון", הספר הרביעי בסדרת "סלמנדרה", נכתב בכוונה לכתוב חלקים ניכר ממנו בגוף שני יחיד, כדי להמחיש לקורא כי "אתה" הוא זה שחווה את המתרחש. הרב הראשי לשעבר ישראל מאיר לאו, ניצול מחנה בוכנוואלד, כתב במבוא לספר כי "ק.צטניק הכותב בדם-התמצית שבו זועק את זעקת המיליונים: לזכור! לזכור ולא לשכוח!"
ק.צטניק לא חיפש לרגע להעניק לקוראים הנחות. דרך כתיבתו הייחודית הכוללת תיאורים גרפיים של אלימות, רעב, השפלה, סדיזם, אובדן שם וזהות, ניסה להמחיש את המאבק ההישרדותי במחנות יום אחר יום, והראה כיצד בחסות הרשעות הנאצית התפורר צלם האנוש והורד לשאול תחתיות. סגנון הכתיבה שלו, שמבטא התעקשות להנכיח את מה שרובנו מעדיפים להסיט ממנו את המבט, עורר עליו מחלוקת, זעזוע וביקורת והותיר חותם עמוק על תפיסת השואה בציבור הישראלי.
על אף שק.צטניק כבר הפך לסופר ידוע, איש כמעט לא הכיר את יחיאל די-נור, אולם ב-1961 התבקש להעיד במשפט אייכמן. בתחילה סרב אך לאחר לחצים נעתר. הייתה זו אחת הפעמים הבודדות שבה הסכים להיחשף, ומבחינתו זוהי לא הייתה עדותו הפרטית של יחיאל די-נור, אלא שליחותו של ק.צטניק, האדם שנולד באושוויץ ונשבע להיות לפה למי שלא שרדו. יום לפני העדות הוא צם מתוך כוונה להביא את עצמו למצב תודעתי שיאפשר לו לשוב אל אושוויץ ולהעיד מתוכה, ואף הביא איתו לבית המשפט את מדי האסיר ששמר מאז השחרור.
"אין זה שם ספרותי. אינני רואה את עצמי כסופר הכותב דברי ספרות", קבע בפתח עדותו. כבר במשפטים הראשונים היה ברור שק.צטניק לא מוצא את עצמו בתוך המסגרת של דיון פורמלי בבית משפט. הדיסוננס בין סערת הרגשות שצפה מדבריו, נשימותיו הכבדות ותנועות גופו התזזיתיות על דוכן העדים, לבין ארשת פניהם הרצינית של חבר השופטים – המחיש עד כמה השואה נוכחת בתוכו בעוצמה ולא מסוגלת להתפרט אצלו לאוסף של עובדות, ראיות ומסמכים.
"זוהי כרוניקה מתוך הפלנטה אושוויץ…אין הזמן שם כפי שהוא כאן על כדור הארץ. לתושבי פלנטה זו לא היו שמות…הם לא חיו כפי החוקים של העולם כאן…(הם) נשמו לפי חוקי טבע אחרים. אם אני הנפיל של הפלנטה הזאת יכול להיות כאן עכשיו – זה הודות לשבועה שנשבעתי להם, שם…במבט עינינו…אני מאמין באמונה שלמה שעליי להמשיך בשם זה כל עוד שהעולם לא יתעורר אחרי צליבת העם" (מתוך עדותו במשפט אייכמן)
ק.צטניק התקשה לעמוד בניסיונותיו של ראש ההרכב השופט משה לנדוי למתן את האמוציות ו"להחזירו" ל"כאן ועכשיו". שמונה דקות בלבד נמשכה העדות עד שגופו קרס על רצפת אולם בית המשפט, וההתמוטטות הפכה לאחד הרגעים הזכורים ביותר מהמשפט. אותו רגע חרט בתודעה הלאומית את המחיר הנפשי שניצולי השואה נשאו עמם גם שנים ארוכות לאחר המלחמה. במובן הזה, יש משהו כמעט טראגי בכך שעדותו נקטעה, שהרי הוא הצליח, ולו לכמה רגעים, להתחיל לעבד את הטראומה. עם זאת, בעקבות ההתעלפות הדרמטית, המדינה החלה להדפיס את ספריו בעשרות אלפי עותקים ולחלק אותם לחיילים ולתלמידי תיכון.
בין יחיאל די-נור לבין ק.צטניק התקיים קשר מורכב. שם העט שבחר לעצמו מבטא את הקיום הכפול שעליו שמר לאורך השנים: האדם שחי חיים אזרחיים, יצרניים, בנה משפחה וניהל שגרה; ולצידו האסיר שמקדיש את רוב היממה לכתיבה באקסטזה תוך שהוא מסתגף, מתענה, מזיע ולובש את מדי האסיר המפוספסים מאושוויץ. שני הקולות הללו התקיימו במקביל ומעולם לא ניסו להתמזג. אולי זו הייתה הדרך שלו לשמור על עצמו ולנהל חיים לצד הפוסט-טראומה, הרבה שנים לפני שידענו להעניק לה שם ומקום.
השבר הפיזי שחווה על דוכן העדים המחיש עד כמה שברירי היה הגבול שבין הדמויות: כאשר הגבול הזה קרס, קרס גם גופו.
"עוברת עליי כעת תקופה איומה. השיתוק טרם עזב אותי כליל. לעזאזל, מאושוויץ יצאתי שלם בגופי, וכאן, לאחר כמעט 20 שנה, הפך פגום. נשאר בי כנראה השיתוק הנפשי. יום הופעתי במשפט אייכמן היה בשבילי אסון. בסופו של דבר אכזבתי את כולם. הכל זה כבר שכחו, ולי נותר פצע זה". (קטע מיומנו)
עדותו במשפט הביאה למעין איחוד של ק.צטניק עם אישיותו כאדם, ומאותו הרגע לא היה מסוגל להדוף עוד את מה שגונן עליו בעת כתיבתו. בראותה את ייסוריו, לחצה עליו נינה אשרמן, אשתו השנייה – שהייתה אדם ססגוני ומלא שמחת חיים – שיפנה לטפל בשורשי חוויותיו הטראומתיות. היא נחשפה לשיטת טיפול חדשנית בהולנד שמסייעת לניצולי שואה באמצעות הסם הפסיכדלי LSD ובמשך שנתיים שכנעה את בעלה שיסעו לשם, עד שהתרצה. ב-1976 ק.צטניק המגיע לעיר ליידן, לקליניקה של הנוירולוג והפסיכיאטר פרופ' יאן בסטיאנס שהתמחה בניצולי שואה באמצעות טיפול בטראנס ועבר שם חמישה טיפולים ומוקלט, כאשר בין הטיפולים הוא נמצא במצב ביניים של בין ערות לשינה.
פרופ' ריצ'ארד ואן דייק, פסיכיאטר הולנדי שהתמחה אז אצל פרופ' בסטיאנס, מספר על אופן הטיפול:
"זה היה יוצא דופן כי LSD היה חומר אסור. פרופ' בסטיאנס היה אחד משלושה רופאים יחידים בהולנד שניתן להם אישור מיוחד להשתמש בו. המנגנון שפועל בטיפול מסוג זה הוא חוויה מחדש של הטראומה. טראומה מודחקת לא עוברת עיבוד, היא נשארת כמו שהיא. הרעיון הוא שאם הרגשות והזיכרון נעשים פעילים שוב אז ניתן לרכך אותם ואף לשנות אותם". (מתוך הסרט השיבה מהפלנטה האחרת, אסף לפיד)
בעקבות הטיפול כתב ק.צטניק את ספרו "צופן: אדמע" המתאר את חוויותיו מהשואה במבט רטרוספקטיבי תחת השפעת הסם, הכולל חלקים נרחבים מתמלולי הקלטות הטיפול. בעקבות הטיפול וכתיבת הספר, הגיע להכרה כי ק.צטניק ודי-נור הם אדם אחד, וכי אושוויץ לא הייתה על "פלנטה אחרת" אלא בעולם הזה, והיא מעשה ידי אדם.
"כשהייתי בליידן, במיטה אצל פרופ' בסטיאנס, חזרתי לאושוויץ דרך ה-LSD…יכולתי לראות בשנית את אותו איש אס-אס נעמד מולי עם מעיל שחור ומפהק בשעה שהוא עומד למטה ושולח אותי לקרימטוריום… אושוויץ לא פלנטה אחרת כפי שחשבתי קודם. ברגע שאתה (חושב) כך, או שזה השטן, או אלוהים – זו הבריחה – (ואם ככה) לא למדת שום דבר". (יחיאל די-נור בראיון לתוכנית "זה הזמן" בערוץ הראשון)
קורות חייו של די-נור; שנות אושוויץ, עדותו המטלטלת במשפט, כתיבתו יוצאת הדופן והטיפול שעבר, הפכו את ק.צטניק לסופר בעל מקום ייחודי שהותיר חותם משמעותי בהנחלת זיכרון השואה. טרם התפנית שעבר והמעגל שסגר עם עצמו, החזיק בזיכרון הכואב כמו שהוא, גם שזה היה כרוך בייסורים קשים. מתוך המקום הזה נוצרה כתיבה שהביאה לעולם את מסכת הזוועות ללא פילטרים ובכך שימש קול עבור רבים שלא רצו או לא היו מסוגלים לדבר.
מספרם של שורדי השואה החיים בקרבנו הולך ופוחת, וזיכרון והוראת השואה נעים אל המרחב הדיגיטלי ואל פורמטים קצרים וקלילים המותאמים לדור הנוכחי. יש בכך צורך קריטי, שאלמלא כן, הזיכרון עלול להישחק, להיטשטש או חלילה להישכח. אלא שעל הקו שסימן ק.צטניק לא ניתן לוותר: עצם הנכונות לעמוד מול הרשע באופן בלתי אמצעי. אפשר וצריך לבנות דרכים חדשות ללמד, לספר ולהנכיח, אבל יש מרכיב אחד שחייב להישאר: המבט אל מה שאירע, גם כשהוא קשה וצורב, בלי השוואות שמטשטשות ובלי ניסיון להכניס אותו לתבניות נוחות ומרוככות.
יש משהו מאיים בזיכרון השואה. עצם המגע עם העדויות יוצר לעיתים עומס שמוביל להתרחקות. אל המרחב הזה צמחה בשנים האחרונות נטייה לעדן או להצמיד ערכים כלליים וגלובליסטים שניתן להזדהות איתם. ק.צטניק לא ביקש לייפות או לנסח מסר אוניברסלי, אלא להתעקש על המפגש הישיר עם הזוועה, גם כשהיא קשה לעיכול ומטלטלת. ק.צטניק הזכיר לנו גם שיש דברים שאינם ניתנים לצמצום ושיש לפחות ממד אחד בעיצוב הזיכרון שמוכרח להישאר כפי שהוא. עשרים וחמש שנה לאחר מותו, ולאחר כמעט שלוש שנים של מלחמת קיום מדממת, ראוי שניתן מקום ללקח הזה. להביט נכוחה אל המציאות, לזכור את אשר עשה לך עמלק בכל דור, ולא להתפתות לחשוב שהרוע שעליו כתב ק.צטניק חדל מלהתקיים.
דן בן שטרית הוא יועץ תקשורת המתמודד עם פוסט טראומה משירותו הצבאי
