גל התקיפות של השבועיים האחרונים מלמד שהמערכה שינתה את אופיה ממערכה להשמדת השלטון והחלפתו למערכה מצומצמת יותר, המרוכזת במיצרי הורמוז
מחיר הנפט שוב מזנק, אבל נראה שלאף אחד לא אכפת. וול סטריט נראית משוכנעת שמחיר הנפט הגבוה רק מגדיל את הסיכוי להתקפלות נוספת של טראמפ. אבל מה אם הפעם זה שונה? מה השוק מפספס? כשארה"ב חידשה את התקיפות הצבאיות נגד איראן מוקדם יותר החודש, שאלה אחת עלתה מיד לראש: כמה זמן יעבור עד שטראמפ ימצמץ? אחרי הכל, זה בדיוק מה שקרה באפריל.
אבל ככל שהשלב החדש הזה של העימות מתפתח, יש הבדל קריטי אחד שבולט. לדעתי, ההבדל הזה משנה את כל התמונה. ראשית, הוא מעלה את הרף הנדרש לכך שטראמפ יתקפל. ואם אני צודק, עשויות להיות לכך השלכות חשובות על השווקים הפיננסיים. ההבדל המהותי בין המבצע האמריקאי
של השבועיים האחרונים לבין המבצע המשותף של ארה"ב וישראל שהחלה בפברואר הוא ההיקף שלו. בחודש מרץ, התקיפות התפרסו על פני חלקים נרחבים של איראן: טהראן, איספהאן, בסיסי טילים במערב, מרכזי פיקוד ושליטה, מערכות הגנה אווירית, מפעלי טילים, מתקנים ימיים, מטות משמרות המהפכה.
בשבועיים האחרונים, לעומת זאת, התקיפות האמריקאיות היו מרוכזות הרבה יותר מבחינה גיאוגרפית: בנדר עבאס, האי קשם, סיריק, ג'אסק, קונראק, צ'אבהאר, אבו מוסא. במקום לתקוף מטרות הפזורות ברחבי המדינה, הרוב המכריע של התקיפות האמריקאיות האחרונות כוון לחופה הדרומי של איראן.
ההבדל הגיאוגרפי משקף גם הבדל באסטרטגיה. בחודש מרץ, ארה"ב פעלה להשגת שורה רחבה של יעדים: להחליש את הצבא האיראני, להשמיד את תוכנית הטילים שלה, לשתק את מערך הפיקוד שלה, לצמצם את יכולת המשטר להקרין כוח, ואולי אף לסלול את הדרך להחלפת המשטר. הפעם, נראה שהמבצע הונחה על ידי יעד ממוקד הרבה יותר: לשחוק את יכולתה של איראן לאיים ולשבש את השיט דרך מצר הורמוז.
ההבחנה הזו קריטית בכמה מישורים: ראשית, צמצום היעד הופך את המבצע לבר-קיימא הרבה יותר מבחינה צבאית. במרץ, ארה"ב ניסתה לתקוף כמעט הכול. זה דרש כמות עצומה של חימוש מדוייק. מתכנני המבצע ניצבו בפני דילמה לא נוחה: ככל שהמערכה התרחבה, כך הם צרכו מהר יותר חלק מהתחמושת היקרה ביותר שברשותם. בתוך חמישה שבועות בלבד, ארה"ב שיגרה עפ"י ההערכות
כאלף טילי שיוט מסוג טומאהוק, כמות השווה לכ-10 שנות ייצור בקצב שלפני המלחמה. היו גם דיווחים רבים על כך שמלאי מיירטי ה-THAAD והפטריוט הידלדל בצורה חמורה.
יש לי תחושה חזקה שלהיטותו של טראמפ להגיע להפסקת אש באפריל נבעה, לפחות בחלקה, מהמחסור הגובר הן בכמות המטרות הראויות לתקיפה והן בחימוש המדוייק הדרוש כדי לתקוף אותן.
המערכה הנוכחית שונה לחלוטין. היא מתמקדת בעיקר במערכי תצפית חופיים, בטילי חוף-ים, במתקנים ימיים, במרכזי פיקוד ובלוגיסטיקה לאורך מצר הורמוז. איננו יודעים מהו קצב הצריכה היומי המדוייק של החימושים המדוייקים, אבל היגיון צבאי בסיסי אומר שמבצע ממוקד אמור לדרוש פחות חימושים ביום
מאשר מבצע ארצי נגד אלפי מטרות מפוזרות. המשמעות היא שארה"ב אמורה להיות מסוגלת לקיים
את המבצע לאורך זמן רב בהרבה מכפי שיכלה במרץ. במילים אחרות, השעון הצבאי מתקתק באיטיות רבה הרבה יותר.
שנית, מבצע ממוקד גם מאט את השעון הפוליטי. כפי שכולנו יודעים, המלחמה אינה פופולרית בקרב האמריקאים. אפילו בתוך המפלגה הרפובליקנית יש עמדות מנוגדות, יש התומכים בגישה תוקפנית יותר כלפי איראן. אחרים חוששים מהסתבכות בעימות ממושך נוסף במזרח התיכון. ככל שהמשימה מתרחבת, כך קשה יותר לשמור על אחדות בין הפלגים האלה. אבל הגנה על חופש השיט היא משהו
שקל הרבה יותר להצדיק פוליטית מאשר החלפת משטר או השמדת מלוא היכולת הצבאית של איראן.
אין צורך להסכים על עתידה של איראן. אין צורך לתמוך בבניית אומה, אפילו לא צריך להאמין שארה"ב צריכה לעצב מחדש את מאזן הכוחות במזרח התיכון. פשוט צריך להסכים שאחד מנתיבי השיט החשובים בעולם צריך להישאר פתוח. זהו יעד שגם ניצים וגם יונים יכולים לתמוך בו. זה מאפשר לממשל להציג את המערכה לא כמלחמת ברירה, אלא כמאמץ להגן על הסחר הבינלאומי ולמנוע מאיראן להחזיק את הכלכלה העולמית כבת ערובה. היעד המצומצם הזה מקל על שימור התמיכה הפוליטית,
הן בתוך הממשל והן מחוצה לו.
וזה מביא אותנו לשאלת מיליון הדולר: האם המבצע הצבאי החדש והממוקד הוא שורי יותר או שורי פחות עבור מחיר הנפט מאשר המערכה הרחבה שראינו במרץ? במבט ראשון, התשובה עשויה להיראות מובנת מאליה. מערכה ממוקדת יותר אמורה להיות פחות מסוכנת. יעדים מוגדרים מצמצמים את הסיכון להרחבה הדרגתית של המשימה. העברת מסרים צפויה יותר מפחיתה את הסיכון למיסקלקולציה – יותר מרחב לדיפלומטיה. כל זה אמור להפחית את פרמיית הסיכון הגיאופוליטי במחיר הנפט.
אבל אני חושב שייתכן שההפך הוא הנכון. אני חושב שהמבצע החדש עשוי להיות שורי יותר עבור הנפט דווקא משום שהוא מצומצם יותר. מבצע ממוקד יותר הוא בר-קיימא יותר מבחינה צבאית. הוא בר-קיימא יותר מבחינה פוליטית. ומכיוון שקל יותר לקיים אותו, יש פחות סיכוי שטראמפ ירגיש מחוייב להתקפל. באופן פרדוקסלי, מערכה מוגבלת יותר עלולה אם כן להציב סיכון גדול יותר לעליית מחיר הנפט, משום שסביר יותר שהיא תימשך לאורך זמן.
לדעתי, ארה"ב המעיטה בכוחה של איראן כשפתחה במתקפה ב-28 בפברואר. המיסקלקולציה הזו אילצה בסופו של דבר את טראמפ להתקפל מול איראן. אחרי שלושה חודשים של הפסקת אש, נראה שארה"ב מוכנה טוב יותר לסיבוב השני. המבצע החדש מצומצם יותר, ממוקד יותר וקוהרנטי יותר
מבחינה אסטרטגית מהמערכה הרחבה שראינו במרץ.
אבל האם הוא יהיה מוצלח יותר? ההצלחה תימדד בשאלה האם את יכולתה של איראן לשבש את תנועת המכליות דרך המצר ניתן לשבש במידה מספקת כדי לאפשר לשיט המסחרי הסדיר לחזור לפעילות. תקראו לי פסימי, אבל אחרי שצפיתי בהתפתחות מלחמת רוסיה-אוקראינה בארבע השנים האחרונות, אני נותר ספקן. אני חושד שגם טראמפ. זה אולי מסביר מדוע בראיון שלו לפוקס ניוז ב-17 ביולי, הוא העלה את האפשרות שבסופו של דבר יידרש גם מרכיב קרקעי. לא בהכרח כוחות אמריקאים,
אבל אולי כוחות של בעלות ברית שיפעלו בשטח.
אני מניח שטראמפ מתכוון למצות את המערכה הזו עד להשגת יעדיו. אם ההנחה הזו נכונה, גל התקיפות של 12 הימים האחרונים עשוי להתגלות רק כשלב הפתיחה של הסיבוב השני. אם הסיבוב השני רק מתחיל, אני לא מאמין שראינו את השיא במחיר הנפט. ואם למחיר הנפט יש עוד לאן לעלות, אז בשילוב הזינוק בתשואות האג"ח שעליו דיברתי בשבוע שעבר, המניות נמצאות בצרה גדולה בהרבה משהשוק מבין.
