אל תתנו להם גרעין

הסכם הגרעין האזרחי המוצע של נשיא ארה"ב טראמפ עם סעודיה עלול להפוך לאחת הטעויות האסטרטגיות המסוכנות ביותר במדיניות האמריקאית האחרונה במזרח התיכון. למרות שתומכיו מציגים את ההסכם כשותפות אנרגיה שלווה שנועדה לחזק את היחסים עם בעלת ברית ערבית מרכזית, ההשלכות לטווח הארוך עלולות להיות הרסניות. ההסכם עשוי לשחוק עשורים של מדיניות אי-הפצה אמריקאית, להצית מרוץ חימוש אזורי, לחזק את אויביה של אמריקה וליצור סיכוני אבטחה שייתכן והדורות הבאים לא יוכלו להפוך.

על הקונגרס והציבור האמריקאי לדחות את ההסכם לפני שהוא יקבע תקדים שעלול לערער את המאמצים העולמיים למניעת הפצת נשק גרעיני.

ההיבט השנוי ביותר במחלוקת בהסכם המוצע הוא, לפי הדיווחים, שהוא מאפשר לסעודיה לפתח יכולות העשרת אורניום מקומיות תחת פיקוח שאינו עומד בסטנדרטים המחמירים שדרשה וושינגטון בעבר. בעוד שאורניום מועשר ברמה נמוכה משמש כדלק לכורים גרעיניים אזרחיים, אותה טכנולוגיה יכולה בסופו של דבר להפיק אורניום מועשר ברמה גבוהה המתאים לנשק גרעיני.

הסכנה אינה תיאורטית.

יורש העצר הסעודי מוחמד בן סלמאן הבהיר את כוונותיו בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים לפני מספר שנים. "סעודיה אינה רוצה להשיג פצצה גרעינית כלשהי", אמר בשנת 2018. "אך ללא ספק, אם איראן תפתח פצצה גרעינית, אנו נלך בעקבותיה בהקדם האפשרי".

מילים אלו היו צריכות לסיים כל דיון על מתן אישור להעשרת אורניום על אדמת סעודיה. הן חושפות שריאד רואה ביכולות גרעיניות אזרחיות לא רק פרויקט אנרגיה, אלא גם גידור אסטרטגי פוטנציאלי מול איראן.

תומכי ההסכם טוענים שהממלכה נותרת שותפה קרובה של ארה"ב ושהעסקה מכילה הגנות מספקות. ההיסטוריה, לעומת זאת, מלמדת שיעור אחר: ממשלות משתנות, משטרים קורסים, בריתות מתפלגות, והידיד של היום – אפילו כחבר בהסכמי אברהם – עשוי שלא להיות בעל הברית של מחר.

סעודיה חוותה פיגועי טרור חוזרים ונשנים מצד אל-קאעידה ודאע״ש. היא גם מקום הולדתו של אוסמה בן לאדן, ו-15 מתוך 19 הטרוריסטים שביצעו את פיגועי ה-11 בספטמבר 2001 היו אזרחים סעודים. למרות שהממשלה הסעודית הכחישה בעקביות כל מעורבות בפיגועים אלו, ההיסטוריה של הממלכה מרמזת אחרת.

האיום המתמשך מצד הקיצוניות האסלאמית עדיין קיים.

בין השנים 2003 ל-2006, אל-קאעידה פתח בהתקוממות קטלנית בתוך הממלכה, תוך התמקדות במוסדות ממשלתיים, תושבים זרים ותשתיות קריטיות. דאע״ש קיבל אחריות על מתקפות נגד מסגדים, כוחות ביטחון ואזרחים בתוך סעודיה.

למרות שהרשויות הסעודיות הצליחו במידה רבה לדכא את הקבוצות הללו, קיומן מדגיש מציאות מתמשכת: ארגוני אסלאם קיצוניים ממשיכים לראות בממלכה הן שדה קרב והן פרס. אף אחד אינו יכול לחזות את המפה הפוליטית של סעודיה בעוד 20 או 30 שנה. תקופה עתידית של חוסר יציבות, משבר ירושה או קריסת משטר עלולים להעביר מתקני גרעין, טכנולוגיה או חומרים רגישים לידיהם של גורמים שמטרותיהם עוינות לחלוטין את ארצות הברית ובעלות בריתה.

הסכנה הגדולה ביותר, לפיכך, אינה יורש העצר מוחמד בן סלמאן או ההנהגה הסעודית הנוכחית. הסכנה הגדולה ביותר היא אי-הוודאות האופפת את מי שישלוט בממלכה בעוד עשרות שנים. טכנולוגיה גרעינית מחזיקה מעמד זמן רב בהרבה ממשטרים פוליטיים.

אף נשיא אמריקאי אינו יכול להבטיח שבית סעוד ישלוט לנצח. מהפך פוליטי, חוסר יציבות פנימית, או אפילו הפלה אלימה של המלוכה עלולים יום אחד להציב מתקני העשרת אורניום, מדעני גרעין, טכנולוגיות רגישות וחומרים ברמת נשק בידיהם של טרוריסטים אסלאמיסטים.

ברגע שטכנולוגיה גרעינית רגישה חומקת משליטת המדינה, לא ניתן פשוט להשיב אותה. ארגוני טרור עלולים לנצל את המומחיות או החומרים הגרעיניים בעצמם, או למכור אותם בשוק השחור העולמי למשטרים סוררים או לשחקנים לא-מדינתיים אחרים. תרחיש כזה ייצג סיוט בלתי הפיך עבור המאמצים הבינלאומיים ללוחמה בטרור ואי-הפצה.

ההסכם המוצע גם זונח את "תקן הזהב" שהנחה את שיתוף הפעולה הגרעיני האזרחי של ארה"ב במשך עשורים. במסגרת הסכם הגרעין בין ארה"ב לאיחוד האמירויות הערביות (UAE) משנת 2009, אבו דאבי קיבלה על עצמה תנאים מחמירים שאסרו על העשרת אורניום מקומית ועיבוד מחדש של דלק משומש, תוך הענקת פיקוח בינלאומי מקיף. מגבלות אלו הפחיתו באופן משמעותי את סכנות ההפצה.

ההסכם סעודי, לפי הדיווחים, משליך רבות מהגנות אלו. כמו כן, על פי הדיווחים, הוא אינו מחייב את ריאד לאמץ את הפרוטוקול הנוסף של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), המאפשר לפקחים גישה בהתראה קצרה למתקנים לא מוצהרים לצורך גילוי פעילות גרעינית חשאית.

אם וושינגטון תוריד את הסטנדרטים שלה עבור סעודיה, מדינות אחרות ידרשו בהכרח יחס זהה.

איחוד האמירויות תבקש ככל הנראה לנהל משא ומתן מחודש על ההסכם שלה. טורקיה ומצרים ידרשו כמעט בוודאות פריבילגיות דומות. רוסיה וסין יוכלו להשתמש בתקדים האמריקאי כדי להצדיק הגנות חלשות יותר בשותפויות הגרעין שלהן ברחבי המזרח התיכון ומעבר לו.

במקום לחזק את משטר אי-ההפצה העולמי, ארצות הברית תחליש אותו במו ידיה.

ההסכם גם פוגע ביכולתה של וושינגטון להתעמת עם איראן בנוגע לשאיפותיה הגרעיניות. במשך שנים, ממשלים אמריקאיים רצופים עמדו על כך שאסור לאפשר לאיראן להעשיר אורניום ללא פיקוח בינלאומי מחמיר, מכיוון שההעשרה מספקת נתיב לנשק גרעיני. אם תוענק לסעודיה אותה יכולת בתנאים פחות תובעניים, טהראן תאשים מיד את וושינגטון בסטנדרטים כפולים.

ואכן, גורמים רשמיים באיראן כבר החלו להעלות בדיוק את הטיעון הזה. דובר משרד הפנים האיראני, עלי זאינוונד, הצהיר לאחרונה כי אם יתחיל מרוץ חימוש אזורי, לאיראן יהיה "יותר חופש פעולה מכל אחד אחר", תוך שהוא מאשים את ארצות הברית באפליה על כך שהיא מתירה למדינות מסוימות לחתור ליכולות גרעיניות בעוד היא שוללת מאחרות את אותה הזכות.

ארצות הברית אינה יכולה לדרוש באופן אמין שאיראן תזנח יכולות שהיא מוכנה בו-זמנית להעניק לסעודיה.

ההסכם מאיים גם להצית מרוץ חימוש גרעיני אזורי מסוכן. איראן רמזה שוב ושוב כי תגיב להתקדמות הגרעינית של סעודיה. טורקיה כבר הזהירה כי היא עשויה להיאלץ לחתור ליכולות דומות אם איראן תשיג נשק גרעיני. מצרים ללא ספק תיקלע ללחץ לעשות את אותו הדבר.

אולי ההיבט המטריד ביותר בהסכם הוא שהוא מפריד בין שיתוף פעולה גרעיני אזרחי לבין יעדים דיפלומטיים רחבים יותר.

ממשל טראמפ רואה בסיוע הגרעיני האזרחי מנוף לקידום הנורמליזציה בין סעודיה לישראל במסגרת הסכמי אברהם. שלום, לעומת זאת, אסור שיירכש באמצעות ויתורים אסטרטגיים המסכנים את הביטחון הבינלאומי. שלום עם ישראל אינו פרס המוענק על ידי מדינות ערביות או מוסלמיות. זהו לא דבר שאמור להצריך שוחד אמריקאי בדמות טכנולוגיה גרעינית או תמריצים אסטרטגיים.

השלום משרת את האינטרסים של סעודיה עצמה. הוא מגביר את היציבות האזורית, מחזק את הפיתוח הכלכלי, מושך השקעות זרות ומשפר את הביטחון של כל הצדדים. מדינות ערביות ומוסלמיות צריכות לחתור לשלום עם ישראל משום שהוא מועיל לעמיהן — ולא משום שוושינגטון מציעה ויתורים מסוכנים.

ברגע שהעשרת האורניום תתפשט ברחבי המזרח התיכון, לא ניתן יהיה לבלום אותה בקלות. ברגע שמעצמות אזוריות יתחרו על יכולות גרעיניות, יייתכן שלא תהיה דרך חזרה. ארצות הברית לא צריכה להפוך לאדריכלית של מרוץ החימוש הגרעיני הבא במזרח התיכון.

ח'אלד אבו טועמה הוא עיתונאי זוכה פרסים המתגור בירושלים.