כשמדברים עם טרוריסטים

ב-16 באוגוסט קיים ג'ארד קושנר את פגישתו השנייה עם ח'ליל אל-חיה, מנהיג חמאס; הראשונה נערכה באוקטובר אשתקד. עצם ההכרה הזו במנהיג הטרור מעניקה לחמאס לגיטימציה מצד המעצמה החזקה בתבל. היא גם תהפוך, באופן בלתי נמנע, את ההשתלבות ביומן הפגישות של אל-חיה ליעד דיפלומטי אטרקטיבי. שרי חוץ אירופים סירבו עד כה להיפגש עם הטרוריסט, אך מי מהם שיוציא לפועל ביקור בישראל לא ירצה לפגוש גם אותו לאחר תקדים כזה? אל-חיה עוד יצטרך ראש טקס ייעודי כדי לנהל את לו"ז האירוחים שלו.

מדיניות ממשל טראמפ להיפגש עם מנהיגי טרור מחוללת הרבה מעבר ללגיטימציה של מטרותיהם וטקטיקותיהם; היא מקבעת תקדים הרסני עבור הממשלים הבאים, שימצאו זיקה עמוקה יותר לארגונים שטובחים באזרחים מערביים תוך קריאות "מוות לאמריקה". אפילו ברגעי הפייסנות המובהקים ביותר שלהם, ממשלי קרטר, אובמה וביידן קיבלו את הנחת היסוד הרשמית כי התנהגותם ומטרותיהם של גורמים מסוימים מוציאות אותם אל מחוץ לתחום של הדיפלומטיה הנימוסית. כעת, חומת הבידוד שהקיפה את הגרועים שבגורמים בתבל ואת האידיאולוגיות הנתעבות שלהם – נפרצה.

אם כך, מדוע קושנר עשה זאת? אם סבר ששיחה בארבע עיניים עם רב-המלקחים היא חיונית ליישום תוכנית ה"שלום" בן 20 הנקודות של טראמפ לעזה, מדוע לא קים אותה בסתר? או מדוע לא הציב דרישות מוקדמות לאל-חיה, כך שהפגישה תבוא בעקבות ויתורים חדשים מצידו – כאלה שניתן יהיה להציגם כהצדקה לספיגת המחיר?

הפגישה בין קושנר לאל-חיה היא למעשה החוליה האחרונה בשרשרת טעויות בת עשרות שנים. השאלה המעניינת היא מדוע הבכירים האמריקאים שביצעו אותן לא תפסו אותן כמשגות שיפגעו באינטרסים של ארה"ב. התשובה, במרבית המקרים, היא שפגישות אלו (ובמקרים אחרים, איגרות ומכתבים) שיקפו נטישה גלויה של המדיניות והעקרונות האמריקאיים – הצהרה סמלית שלפיה הצד השני צדק וארה"ב טעתה. הרצון לתקשר ולהיפגש היה מעין התנצלות על המדיניות האמריקאית הקודמת שהוקיעה טרוריסטים, רוצחים ודיקטטורים אנטי-אמריקאיים. דוגמאות לכך לא חסרות.

מדיניות החוץ של טראמפ מניחה את התשתית לסטיות עמוקות עוד יותר מהעקרונות של מדיניות החוץ האמריקאית – כאלו שאפילו קרטר, אובמה או ביידן לא היו יכולים להרשות לעצמם.

מאש״ף לחמאס

נתחיל בפגישתו של אנדרו יאנג עם נציג הOrganization for the Liberation of Palestine (אש"ף) באו"ם ב-1979, כשהוא כיהן כשגרירו של ג'ימי קרטר שם. יאנג פוטר משום ש"קיים פגישה בלתי מורשית עם נציג אש"ף ואז שיקר לגבי אופיה", לפי 'הניו יורק טיימס'. הלחץ הפוליטי היה כבד מדי עבור קרטר מכדי להמשיך להגן על יאנג — אך לאיש לא היה ספק רב שקרטר ראה את הסכסוך הישראלי-פלסטיני באותה עין כמו יאנג. כפי שדיווח ה'טיימס': "גורמים ישראליים, תומכיהם בארה"ב ואמריקאים שחורים הביעו ספקות לגבי השאלה אם הוא באמת הפר את מדיניות וושינגטון נגד מגעים עם אש"ף, או פשוט מתקדם מהר מדי ביחס לעמדת הממשל המשתנה כלפי ארגון הגרילה". בדיוק כך (למעט העובדה שה'טיימס' סירב לכנותם טרוריסטים, ונקט אז כהיום בלשון נקייה כמו 'גרילה' או 'לוחמים'). ארבעה ימים לאחר פגישת יאנג עם אש"ף, ציין ה'טיימס', "בארוחת ערב בבית הלבן… השווה מר קרטר את השאיפות הפלסטיניות לאלו של האמריקאים השחורים במאבקם לזכויות האזרח". יאנג נועד עם שגריר אש"ף בניגוד למדיניות הרשמית בדיוק משום שהבין את המדיניות האמיתית של קרטר — זו שהאשימה את ישראל בסכסוך וצידדה באש"ף של יאסר ערפאת. כוונותיו של קרטר ועמדותיו האישיות האמיתיות כלפי ישראל הפכו גלויות עוד יותר בשנותיו הממושכות לאחר הנשיאות, כאשר האיבה שלו למדינה היהודית צפה שוב ושוב בנאומיו ובספריו.

דפוס זה של היפוך מדיניות אמריקאית ארוכת שנים מבלי להצהיר בגלוי על המתרחש הפך נהיר לחלוטין במהלך ממשל אובמה. אובמה ביקש לחולל תפנית מוחלטת במדיניות ארה"ב במזרח התיכון; שני שורשי כל הרע, מבחינתו, היו תמיכה אמריקאית מופרזת בישראל על פני הפלסטינים וההיסטוריה של התמיכה האמריקאית בשאה. עם כניסתו לתפקיד, שיגר אובמה לפחות ארבעה מכתבים ל"מנהיג העליון" של איראן, עלי חמינאי; שניים מהם נשלחו כבר בששת חודשיו הראשונים בתפקיד ב-2009 וקראו לשיפור היחסים בין ארה"ב לאיראן. אובמה אף שוחח בטלפון עם נשיא איראן, חסן רוחאני.

מכתבו של אובמה לחמינאי ב-2014, כפי שדיווח 'הוול סטריט ג'ורנל', "ביקש להפיג את חששותיה של איראן לגבי עתידו של בעל בריתה הקרוב, נשיא סוריה בשאר אל-אסד. נכתב שם כי הפעולות הצבאיות של ארה"ב בתוך סוריה אינן מכוונות נגד מר אסד או כוחות הביטחון שלו". ערבויות הגנה אלו לרוצח המונים נוסף היו מוגזמות מדי עבור הסנאטורים המנוחים ג'ון מקיין ולינדזי גראהם. ה'ג'ורנל' הוסיף:

הסנאטורים הרפובליקנים ג'ון מקיין ולינדזי גראהם אמרו כי זה "שערורייתי" שהנשיא יפנה לאיראן, בהתחשב בתמיכתה בממשלת סוריה ובארגונים שיעיים כמו חיזבאללה בלבנון. 'הממשל חייב להבין שמשטר זה באיראן מעוניין יותר להחליש את אמריקה ולדחוק אותנו מהמזרח התיכון מאשר לשתף איתנו פעולה', אמרו בהצהרה משותפת.

למעשה, הממשל דווקא הבין זאת היטב – ונסיגה מהמזרח התיכון תוך מסירת כוח רב יותר לידי איראן הייתה כל תכלית מדיניותו של אובמה. זו הסיבה שהיו גם מסרים ישירים מאובמה לטרוריסט המוביל של איראן, קאסם סולימאני, כפי שחשף מייקל דוראן. זה היה התשטיף של תהליך המשא ומתן הממושך עם איראן, כפי שתמצת לי סמית': "מנקודת מבטו של אובמה, תיק הגרעין לא היה הסוגיה המרכזית – הנידון העיקרי היה הסדר האזורי ומאזן הכוחות החדש שהוא בנה". אובמה ביקש שיווי משקל גיאופוליטי חדש, ובמזרח התיכון משמעות הדבר הייתה תפקיד חדש לאיראן. אובמה ניסח זאת בגלוי עוד ב-2016: "התחרות בין הסעודים לאיראנים, שליבה מלחמות פרוקסי וכאוס בסוריה, בעיראק ובתימן, מחייבת אותנו לומר לידידינו, כמו גם לאיראנים, שעליהם למצוא דרך יעילה לחלוק את השכונה".

מסעות ההתנצלות המפורסמים של אובמה היו חלק מאותה גישה למדיניות החוץ האמריקאית – פנייה מתרפסת כלפי משטרים אנטי-אמריקאיים נותני חסות לטרור שלא שינו את דרכיהם, והזכירו במישרין את ימיו של קרטר. ב-2016 השליך אובמה לפח גם את מדיניות ארה"ב כלפי הדיקטטורה של קסטרו בקובה, עד כדי ביקור שם וצפייה במשחק בייסבול לצדו של ראול קסטרו. "המים הכחולים שמתחת לאייר פורס ואן נשאו בעבר ספינות קרב אמריקאיות לאי הזה – כדי לשחרר, אך גם כדי להפעיל שליטה על קובה… באתי לכאן כדי לקבור את השריד האחרון של המלחמה הקרה באמריקה", אמר בהוואנה. מה שהוא לא קבר היה מדינת המשטרה של קובה – דיקטטורה אנטי-אמריקאית.

מקרטר לאובמה

אין זה מפתיע שממשל ביידן המשיך בקו זה, בין היתר משום שבכיריו היו מעורבים עמוקות במדיניות אובמה. השיחות הראשוניות של אובמה עם איראן נוהלו על ידי ג'ייק סאליבן, יועצו הבכיר של סגן הנשיא ביידן למדיניות חוץ, וביל ברנס, סגן שר החוץ דאז – שהפכו מאוחר יותר ליועץ לביטחון לאומי ולראש ה-CIA של ביידן, בהתאמה.

בכל הנוגע למשא ומתן על לבנון, ביידן הציב פנים חדשות אך לא גישה חדשה. עמוס הוכשטיין, השליח החדש ללבנון, פעל לפי דף המסרים של אובמה/ביידן וניהל מו"מ עם חיזבאללה. הוכשטיין מעולם לא ישב עם הנהגת חיזבאללה הבכירה, ובמקום זאת השתמש בעבאס אבראהים, ראש מנהל הביטחון הכללי של לבנון לשעבר, כמתווך וכנציג חיזבאללה. אבראהים הוא שיעי והיה האיש של חיזבאללה, ולא פקיד ממשלתי ניטרלי. כפי שנכתב באחד הניתוחים, אבראהים היה "נתמך על ידי חיזבאללה והפך לאיש 'העבודות השחורות' שלו". אבראהים היה ציר מרכזי בשיחות הוכשטיין: "מקור מוסמך מסר לעיתון 'נאדאא אל-ואטן' כי נוכחותו של ראש הביטחון הכללי לשעבר עבאס אבראהים בקטאר, כדי לקחת חלק במו"מ המתנהל על תיק חילופי האסירים בין חמאס לישראל, היא התערבות ישירה של חיזבאללה בתיק זה… אבראהים, שורגל להעביר מסרים בין חיזבאללה לאמריקאים, במיוחד בתיקי הגבול הימי והיבשתי, נעזר במשימתו הנוכחית בעובדה מידידו עמוס הוכשטיין מעורב במשא וכל על עסקת החילופין המיועדת".

בכירי ממשל ביידן מעולם לא הצהירו שבכוונתם לנהל מו"מ עם חיזבאללה ולא הודו בכך, אך זו הייתה המציאות. ומה לגבי טראמפ, שכידוע הסכים לשיחותיו הישירות של קושנר עם מנהיג חמאס? הנשיא הביע באופן אישי נכונות לעשות זאת ללא תנאים מוקדמים. "הייתי מדבר עם חיזבאללה. כן, אני מדבר עם כולם", אמר טראמפ במסיבת עיתונאים משותפת עם נשיא לבנון בבית הלבן ביולי. "אני אדבר עם אנשים שהרבה אנשים חושבים שאני לא צריך לדבר איתם, ודברים מסתדרים".

מכאן מתקבל על הדעת ששגריר ארה"ב בטורקיה, טום באראק, ביטא את עמדתו של הנשיא כאשר הציע לאחרונה כי כדי שהמשא ומתן בין ישראל ללבנון יגיע למשהו, יש להביא את חיזבאללה ואיראן לשולחן, שכן הם אלה "שיכולים לקבל החלטה", וכי זה "מה שאני חושב שצוות המשא ומתן האמריקאי מנסה לעשות".

סביר להניח שטראמפ לא היה נרתע מפגישה עם חיזבאללה, כשם שלא היה נרתע מפגישה עם משמרות המהפכה של איראן. הנשיא אישר לרשת 'פוקס ניוז' כי "גורמים אמריקאיים מתקשרים ישירות דרך ערוץ אחורי עם גורמי משמרות המהפכה". טראמפ אף סיפר ל'פוקס' כי לארה"ב יש "ערוץ אחר עם חמאס" – שהתברר כקושנר.

אז טראמפ מותח את החבל: גורמי אובמה/ביידן מעולם לא ישבו עם מנהיג חמאס דאז יחיא סינוואר, ואף לא הודו בקיומו של "ערוץ אחורי" למשמרות המהפכה (אף שאובמה ככל הנראה כתב לקאסם סולימאני, מפקד כוח קודס דאז).

שווה לעצור לרגע ולשאול מדוע כל זה מהווה בעיה. למה לא לדבר עם טרוריסטים? קיימת ספרות מדעי המדינה ענפה בנושא, וכצפוי, אנשי מלכ"רים ואקדמאים רבים מתלהבים מהרעיון – במקרים רבים משום שעל פי תפיסתם (בדומה לג'ימי קרטר ולבראק אובמה) לטרוריסטים (ולמשטרי טרור כמו אלו שבקובה או באיראן) יש "טענות מוצדקות", ולמעשה ארה"ב חייבת להם התנצלות על פשעי העבר הגדולים שלה. החוכמה המקובלת והמתנשאת בוושינגטון, שמצוטטת לעיתים קרובות כדי להצדיק מעורבות ללא תנאי עם טרוריסטים ומדינות חסות שלהם, היא ש"מדברים עם אויבים, לא רק עם ידידים".

אולם הניתוחים המעמיקים ביותר מבהירים נקודה בסיסית אחת: כפי שנכתב במאמר ב-'Foreign Affairs' לפני כמעט 20 שנה, "ממשלה צריכה להתחיל במשא ומתן רשמי רק לאחר שארגון הטרור הכריז על הפסקה קבועה של האלימות". הספר הטוב ביותר בנושא, 'Talking to Terrorists', הגיע לאותה מסקנה: דיאלוג אינו מעלה כשלעצמו. ממשלות חייבות להציב תנאים מוקדמים נוקשים ולדבוק בהם ללא רחם, ולטרוריסטים שווה לדבר רק כאשר הם מבינים שמטרותיהם אינן בהישג יד. ההיסטוריון הבריטי מייקל ברליי כתב בניתוח השיחות של ממשלת בריטניה עם הצבא הרפובליקני האירי (IRA) כי "השיחות אולי עבדו בצפון אירלנד משום שלאחר 30 שנה שין פיין/ה-IRA הובאו לנקודה שבה הבינו שלא יוכלו לנצח באמצעות רובי ארמליט ופצצות. הצבא הבריטי, משטרת אלסטר (RUC) וסוכנויות מודיעין צבאיות שונות ניהלו מלחמה ארוכה וקשה כדי להשיג את השוויון שהיו זקוקים לו, בעוד ממשלת אירלנד נטשה את יעדיה הטריטוריאליים…". אפשר להוסיף כי התמיכה ב-IRA מצד קהילות איריות-אמריקאיות בארה"ב נקטעה אף היא באמצעות אכיפה נוקשה של נתיבי נשק וכספים. ברגע שה-IRA ויתר לצמיתות על האלימות, עסקה הייתה אפשרית והמשא ומתן היה הגיוני.

תיאור זה אינו הולך יד ביד עם המו"מ של עידן ביידן עם חיזבאללה או שיחותיו של קושנר עם חמאס, ואף לא עם המו"מ של קרטר ואובמה/ביידן עם איראן וקובה. בכל המקרים הללו, המשא ומתן חיזק את צד הטרור על ידי הענקת לגיטימציה בשעה שלא נטש את נתיב האלימות. זהו הסיכון המוסרי של מדיניות כזו: הנכונות לדבר עם אלה שעדיין מפעילים טרור ואינם מוכנים לזנוח אותו מחלישה את הצד האמריקאי ומחזקת את ארגוני הממשלים והטרור. השיחות הופכות לפרס על טרור באופן שמזמין ממנו עוד.

מדיניות ההסדרה

אם כן, מדוע זה ממשיך לקרות? במקרי קרטר ואובמה/ביידן, ההסברים נראים ברורים: ראשית, מקבלי ההחלטות סירבו למתוח קו נורמטיבי חד בין טוב לרע או בין ארצות הברית לאויביה. תפיסתם הייתה שלקובה ולאיראן יש טענות מוצדקות נגד ארה"ב, וכך גם לפלסטינים. ארה"ב ביצעה פשעים רבים במהלך ההיסטוריה שלה, והגיעה העת להתנצל ולשלם עליהם. מנקודת המבט של קרטר ואובמה/ביידן, הסדר העולמי שהתבסס על הנהגה אמריקאית הניח מעלות שלא היו לארה"ב, ולכן – כפי שהודה שגרירו של אובמה לנאט"ו – "אובמה הבהיר כי איפוק הוא בחירתו הראשונית" (וכפי שהודה בנוסף: "התוצאה הייתה שאלו המאחלים רעה לאמריקה תודרכו מראש ללא תמריץ שלא להמרות את פיה").

משא ומתן עם טרוריסטים ומשטרי טרור הוא אפוא חלק ממדיניות חוץ סדורה: מדיניות של "איפוק", של נסיגה מהתפקיד האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה, ושל שמירה על מערכות הבריתות שהיו לארה"ב מאז. כמובן שמשא ומתן עם איראן הוא הגיוני כאשר המטרה היא לאלץ משטרים ערביים שהיו פרו-אמריקאיים "לחלוק את השכונה" עם איראן במקום להביס את הרפובליקה האסלאמית ולהביא לקצה. כמובן שמשא ומתן עם אש"ף של ערפאת היה הגיוני כאשר המטרה הייתה לאלץ את ישראל להיכנע לדרישות אש"ף.

אולם אם זה מה שמסביר את מדיניות קרטר ואובמה/ביידן, האם זה מסביר גם את טראמפ? בחלקו, טראמפ ניהל קמפיין כדוגל ב"איפוק" לא פחות מאובמה – למעשה, אף יותר, משום שאובמה פעל לעיתים בחשאיות בעוד טראמפ דיבר ללא הרף על "די למלחמות הבלתי נגמרות". טראמפ הבהיר כי לדעתו יש לפרוק כעת את הנטל שנשאה ארה"ב מאז מלחמת העולם השנייה, אף שנימוקיו שונים. אין מדובר כאן באשמה היסטורית ובמסעות התנצלות, אלא בכסף: בעלות הברית ו"הסדר העולמי הליברלי" יקרים מדי. הפוליטיקה הבינלאומית, לשיטתו, היא עסקית לחלוטין; קים ג'ונג און ומארק קארני, ולדימיר פוטין ווולודימיר זלנסקי, דלסי רודריגז ומריה קורינה מצ'אדו, הדנים והסינים – כולם היינו הך. סנטימנטים ועקרונות מיועדים לתמימים, וכך כנראה גם ניגודי עניינים וחוקי שוחד. מה שלא ניתן למדוד בשורת הרווח של הדולר פשוט אינו ראוי למחשבה, ומטרת המשא ומתן היא לצמצם התחייבויות. נקודה.

זמנו של טראמפ בתפקיד קצר. טראמפ הוא הנשיא שהפציץ את אתרי הגרעין האיראניים ועצר את ניקולאס מדורו, אך מדיניות החוץ שלו מניחה את התשתית לסטיות עמוקות עוד יותר מהעקרונות של מדיניות החוץ האמריקאית מכל מה שקרטר, אובמה וביידן היו יכולים להרשות לעצמם. הזהירות שלהם לגבי פגישה עם חיזבאללה או חמאס תהיה נחלת העבר. למדיניות של "איפוק" יש כעת בסיס שאחרי 2028 יוכל לזכות למחיאות כפיים מצד מצדדי ה"איפוק" מימין במכון קווינסי ובקמפיין ואנס (או בפודקאסט של טאקר קרלסון), ובמידה שווה מצד ברני סנדרס והסוציאליסטים הדמוקרטיים של אמריקה. בממשל הבא, בין אם זה אלברידג' קולבי ובין אם זה ג'ייק סאליבן במשרד החוץ, הם יוכלו להצביע לאחור על פגישתו של ג'ארד קושנר עם חמאס ולומר: ״ראו, אינני עושה שום דבר חדש או מפתיע״, כשיפנו לאויבים המתעבים אותנו ביחס טוב כמו זה שהם מעניקים לידידים ולבעלי ברית (או אף טוב ממנו). הם יוכלו להביט לאחור אל קרטר, אובמה וביידן, וכעת גם אל טראמפ, כשיטענו כי הבריתות יקרות מדי וכי יש לבחון מחדש מקומות כמו דנמרק, אוקראינה וטאיוואן ב"שיווי המשקל" החדש שאנו מבקשים להשיג. האם ישראל תפגר מאחור?

פגישתו של קושנר עם חמאס לא עוררה את ההלם והגינוי שהייתה צריכה לעורר, משום שהתרגלנו לדברים כאלה. אין זו סטייה מהדפוס והפרקטיקה של פעולות מדיניות החוץ של ארה"ב, אלא רק הצעד המתבקש הבא. יהיו אחרים לפני שטראמפ יסיים את תפקידו, ובעוד המניעים שלו עשויים להיות שונים, התוצאות עלולות להיות זהות. כמה שנים יעברו לפני שאנשים כמו ח'ליל אל-חיה ומוחמד באקר קאליבאף יוזמנו לוושינגטון כדי לדון בסדר העולמי החדש שרבים כל כך משמאל ומימין אינם יכולים לחכות להגעתו?

המאמר פורסם לראשונה במגזין ׳טאבלט׳, אנו מודים למערכת על הרשות לתרגמו.