נזק תודעתי לא-אגבי

מלחמתה של מדינת ישראל על הלגיטימציה הבינלאומית וחוסנה הפנימי אינה מתנהלת רק בשדות הקרב, אלא במידה רבה גם על גבי המסכים, בפסטיבלי קולנוע ואירועי תרבות, בתקשורת ובערכאות המשפטיות הבינלאומיות.

הנזק הישיר והאגבי מתגבר ומצטבר, מותיר את עקבותיו ואינו ניתן למחיקה מהתודעה הכללית – בייחוד אצל אלו אשר זהותם וכבודם הלאומי מוטלים בספק; אלו שבהם מפעמת האנטישמיות, והם שטופי שנאה עצמית יוקדת.

"יצירות מופת" תיעודיות רבות גרמו לאורך ההיסטוריה של עמנו נזקים ליהודים, למדינת ישראל ולצה"ל. מהידועות שבהן, שנצרבו בתודעת הדור הנוכחי, ניתן לציין את: סרטון מצלמות האבטחה של "כוח 100" שהודלף משדה תימן ופורסם על ידי עיתונאי ערוץ 12 גיא פלג; הסרט "נז"א" של יובל אברהם ורחל שור; הסרט "אין ארץ אחרת" של אותו צמד יוצרים; וסרטו של מוחמד בכרי "ג'נין ג'נין". בשנים האחרונות ניכר כי זירת התעמולה האנטי-ישראלית משלבת שקרים עובדתיים גסים עם תיעודים מסולפים, המובלים דווקא על ידי ישראלים. זירת הלחימה התודעתית הזו מחייבת מענה מערכתי, כדי שמדינת ישראל תוכל להתמודד עם התופעה ולהגן על אזרחיה ועל חייליה הפועלים להבטחת ביטחונה.

האבולוציה של הנזק התודעתי

במשך עשורים הסתמכה מדינת ישראל במידה רבה על אסטרטגיית הסברה הגנתית ותגובתית אל מול ההתקפות החוזרות ונשנות עליה. גורמים בממשלה ובצה"ל עסקו, ועודם עוסקים, בהדיפה ובהזמה של שקרים עובדתיים שהופצו באמצעי התקשורת השונים בארץ ובחו"ל. הדוברים טרחו להדגיש את ערכי המוסר הצה"לי, בדגש על "טוהר הנשק", כפי שבאו לידי ביטוי בזירות הלחימה השונות: למשל דרך הטמעת שיטות לחימה מקוריות כדוגמת "הקש בגג", לאחר שהופצו הודעות פינוי מודפסות ואנשי השב"כ והמודיעין התקשרו בטלפון לדיירי בתים בקריאה להתפנות; וכן דרך הורדת פקודות והוראות פתיחה באש מחמירות לדרג הלוחם בשטח מהפיקוד העליון – לעיתים תוך סיכון חיי חיילים – כדי למנוע פגיעה ב"ערבי תמים" (בעזה או במחנות הפליטים).

המציאות בשנים האחרונות הוכיחה כי זירת העימות התודעתי עברה מוטציה עמוקה ומדאיגה. בעבר, האיומים המרכזיים נבעו במקור מנרטיבים ערביים ומוסלמיים חיצוניים (המכנים עצמם "פלסטינים"), ששווקו לציבור על ידי גורמים זרים עוכרי ישראל בהווייתם. כיום, לעומת זאת, החומרים המשפיעים וההרסניים ביותר בזירה הבינלאומית מבוססים על תיעודים "אותנטיים" והדלפות פנימיות לכאורה, כמו גם על מנהיגים, אישי ציבור ויוצרים יהודים וישראלים בעלי תעודת זהות כחולה – שחלקם אף זוכה למימון ותמיכה ממוסדות המדינה. מהלך זה נדמה לעיתים למחלה אוטואימונית או לגידול סרטני, ובכל מקרה נראה כי הם מממשים את נבואת ישעיהו: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, י"ז).

ארבעת מקרי הבוחן הבאים מייצגים את קשת האיומים הזו, שהמשותף לה הוא עלילת דם חמורה, מתמשכת ושיטתית: החל מעלילת הדם הקולנועית בעקבות מבצע "חומת מגן", דרך חשיפה מפוברקת של התנהלות שטח קשה לכאורה במהלך "מלחמת התקומה", ועד לערעור על עצם אמינותם ומוסריותם של מפקדים, חיילים ומנגנונים מוסדיים וטכנולוגיים בצה"ל לאורך התקופה האחרונה. כל אחד מארבעת המקרים המובאים להלן מהווה תקדים לשיטתו – בין אם באופן הפקתו ושיווקו, ובין אם באופן שבו השפיע וזכה להכרה בינלאומית רחבה.

1. "ג'נין ג'נין" (2002): תשתית הדמוניזציה בת דורנו

סרטו של מוחמד בכרי, שחקן ויוצר ערבי-ישראלי, שנוצר בעקבות מבצע "חומת מגן" ב-2002, הציג לעולם נרטיב שקרי מוחלט של "טבח" מתוכנן שביצע לכאורה צה"ל במחנה הפליטים ג'נין. אף שוועדות חקירה בינלאומיות ותחקירי צה"ל הפריכו את הטענות הללו לחלוטין, הנזק התודעתי כבר נעשה ונצרב (בדומה לסרטון השקרי של מוחמד א-דורה ואחרים). הסרט הפך לכלי שרת בידי תנועת החרם ושאר עוכרי ישראל, והניח את התשתית להצגת חיילי צה"ל כפושעי מלחמה, צמאי דם וחסרי עכבות במדינות המערב. לא היה זה המקרה הראשון, ובוודאי לא האחרון, שבו מואשמים חיילי צה"ל בטבח שלא ביצעו. הסרט היה חוליה נוספת בתעמולה הערבית השקרית שמטרתה להוכיח כי צה"ל טובח באוכלוסייה כשיטה – כפי שהיה במקרים שונים מימי מלחמת העצמאות (כגון עלילת "טבח דיר יאסין" ועלילת "טנטורה"), או באופן שבו הואשמה ישראל במהלך מלחמת לבנון הראשונה בטבח שביצעו הפלנגות הנוצריות במחנות הפליטים "סברה ושתילה".

במישור הפנימי, הסרט גרר מאבק משפטי מתיש של לוחמי המילואים, שנמשך למעלה מעשרים שנה עד לניצחונם, והעמיק את השבר בחברה הישראלית סביב גבולות חופש הביטוי והחובה של המדינה וצה"ל להגן על שמם הטוב של הלוחמים.

2. "אין ארץ אחרת" (2024): החותמת התרבותית של האוסקר

יצירתם של ארבעה במאים, בהם שני הישראלים יובל אברהם ורחל שור, סימנה עליית מדרגה משמעותית ותקדימית. הסרט, שתיעד לאורך שנים פינוי קהילות והריסות בתים במסאפר יטא הסמוכה לחברון, זכה להכרה הבינלאומית הגבוהה ביותר עם זכייתו בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר.

הסרט "אין ארץ אחרת" נוצר מתוך חומרי ארכיון שתושבי מסאפר יטא אספו במשך 20 שנה, ובחלקו סיפר על הידידות שנוצרה בין הבמאי הערבי המקומי באסל עדרא לבין הבמאי יובל אברהם. הסרט מציג עובדות שקריות המצירות את הערבים כקורבנות תמימים, את האזור הכפרי כשטח ערבי משכבר הימים, ואת הישראלים וחיילי צה"ל כאכזריים ואלימים. הנזק הבינלאומי שנגרם לישראל היה פוליטי ומשפטי: הסרט סיפק "דלק תעמולתי ותרבותי" לטיעונים נגד ישראל בדבר "טיהור אתני", ותרם לביסוס הלגיטימציה של מדינות המערב להטלת סנקציות על גורמים ישראלים ביהודה ושומרון. פנימה, הסרט העמיק את הקיטוב בחברה הישראלית בין שני מתרסי המפה הפוליטית.

3. סרטון שדה תימן – כוח 100 (2024): עלילה בחסות המשפטנים

הדלפת סרטון מצלמות האבטחה מבסיס שדה תימן, המתעד לכאורה התעללות של חיילי כוח 100 במחבל חמאס כפות, היוותה פיגוע הסברתי ומשפטי מהמעלה הראשונה, שכמותו לא נראה בעבר. זאת בעיקר הודות למעורבות הישירה של קציני הפרקליטות הצבאית (בהובלת הפצ"רית) ולאופן החשיפה בערוץ 12. אף שלא מדובר כאן ביצירה קולנועית מהוקצעת אלא בסרטון גולמי פנים-צה"לי שהודלף, הוא סולף, עווות ופורסם באופן מגמתי ופסול על ידי עיתונאי ערוץ 12. הסרטון נתפס בעולם כראיה חותכת ובלתי ניתנת להפרכה לכאורה, בשל היותו אותנטי ממקורות צה"ליים, מקצועיים ובכירים.

הנזק הבינלאומי שגרמה עלילת הדם בשדה תימן פגע ישירות בלב האסטרטגיה המשפטית של ישראל: "עיקרון המשלימות" – הטענה שישראל חוקרת את עצמה. הלחץ הציבורי והפוליטי הפנימי בישראל, שהוביל בסופו של דבר לביטול כתבי האישום נגד הלוחמים, עלול להתפרש בבתי הדין הבינלאומיים כהוכחה לכך שמערכת המשפט הישראלית אינה מסוגלת, או אינה רוצה, למצות את הדין עם אנשיה. בתוך המדינה, האירוע כמעט והוביל לאסון עם פריצת אזרחים ונבחרי ציבור לבסיסי צה"ל, וערעור מוחלט של המשמעת הצבאית והממלכתיות.

4. "נז"א" (2026): עלילת דם על מוסר בלחימה

סרטם של צמד יוצרי "אין ארץ אחרת", אברהם ושור בהפקה בריטית של הגרדיאן, לקח את הנרטיב השקרי צעד אחד קדימה. במקום להתמקד בחייל הבודד בשטח או באירוע נקודתי, הסרט "נז"א" (ראשי תיבות של נזק אגבי, אך נכתב ונשמע באנגלית NAZA כמו "נאצי" ומכיל את השם "עזה") תוקף מערכתית את ליבת מערכת הפיקוד והשליטה, ובכללה את המערכת המבצעית והטכנולוגית של צה"ל. הסרט חותר לערער על מנגנון הפקת המטרות המפותח ביותר בעולם, המבוסס על טכנולוגיה מתקדמת של קהילת המודיעין הישראלית שמטרתה למקסם פגיעה באויב, תוך הימנעות מרבית מפגיעה בבלתי מעורבים.

העובדה שהסרט מבוסס על עדויות אנונימיות של 24 אנשי מודיעין ישראלים לשעבר מעניקה לו אמינות רבה במערב, כפי שבא לידי ביטוי בתשואות הרמות ובפרסים שבהם זכה בפסטיבל ונציה. הסרט מקבע בתודעה העולמית נרטיב שקרי, בזוי והזוי, שלפיו צה"ל הוא מכונת הרג שיטתית ומנוכרת, חסרת מוסר וערך לחיי אדם. העדויות של אנשי המודיעין "האינטליגנטים" מזינות ומבססות את הנרטיב החוזר של "רצח עם" ו"פשעים נגד האנושות", בצורה הנתפסת כמתוחכמת ואינטלקטואלית לכאורה.

תודעה זו עומדת בניגוד מוחלט למדיניות ולאופן שבו נוהג צה"ל הלכה למעשה לאורך שנים רבות – הן בהכשרת חייליו ומפקדיו, והן ברתימת היכולות הטכנולוגיות המורכבות והיקרות ביותר במטרה להימנע בדיוק מהאשמות שווא אלו.

במישור הפנימי, הסרט משקף את השבר המוסרי העמוק שנוצר בשנים האחרונות ב"אליטה" הטכנולוגית המשרתת; שבר שמצא ביטוי בהפגנות, במכתבים ובאיומי סרבנים לאורך השנים, ובייחוד בתקופת הניסיון לקדם את הרפורמה המשפטית טרם פרוץ מלחמת התקומה. מידע מעוות שכזה, הזוכה לאהדה כה רבה, מסנוור ומייצר מצג שווא העלול להוות בבוא העת איום ממשי של סרבנות מצפונית שקטה (ואף חמור מכך) בתוך היחידות הרגישות ביותר של צה"ל.

קיר ברזל תודעתי

כדי להתמודד בהצלחה יחסית עם אתגרי מערכה משולבת זו, על מדינת ישראל לנטוש את "ההסברה" המסורתית ולעבור לאסטרטגיה התקפית רב-ממדית הכוללת מספר מרכיבים.

בהיבט המשפטי, על ישראל להמשיך לשמור על עצמאותה של מערכת המשפט הצבאית והאזרחית בכל מחיר. בכלל זאת, יש להבהיר לדרג הפוליטי ולציבור כי חקירה פנים-צה"לית, עצמאית ומשוחררת מלחצים פוליטיים, המובלת על ידי מפקדי שדה בעלי הכשרה משפטית נאותה (ולא עתודאים ומשפטנים המרותקים לבסיס הקריה) – היא שכפ"ץ הברזל היחיד של לוחמי צה"ל מפני מעצר בחו"ל. במקביל, יש למצות את הענישה עד תום, ואף לפעול להחמרתה, כנגד מדליפים וכנגד העושים שימוש לרעה במידע מסווג ובחומרי חקירה רגישים מתוך הצבא.

אלו דברים שכבר נעשים כיום, ויש לשמר אותם כהלכה. מנגד, רצוי להוסיף בעניין המשפטי אלמנט התקפי, בדמות אכיפה מהירה ואפקטיבית של חוקי לשון הרע: יצירת מסלול משפטי מהיר להגנה על שמם הטוב של לוחמי צה"ל מפני עלילות ממוקדות, תוך מתן גב כלכלי ומשפטי מלא מהמדינה ללוחמים התובעים את עלבונם. פעולה מהירה, נחושה ומקצועית זו תרתיע את מעלילי העלילות מחד, ותמנע סבל אישי ומשפחתי, עוגמת נפש ועינוי דין מהחיילים הפגועים מאידך (כפי שחוו לאחרונה לוחמי כוח 100 ולוחמי מבצע "חומת מגן" בג'נין).

בהיבט התודעתי, יש לפנות לפעולה יזומה. שתיקה או הכחשה בדיעבד של טענות העולות מסרטים כמו "נז"א" אינן יעילות, והן בגדר "מעט מדי ומאוחר מדי". על צה"ל ועל משרדי הממשלה הרלוונטיים (כגון משרדי הביטחון, החוץ והמשפטים) להקים מערך ייעודי-התקפי המנגיש לקהילה הבינלאומית את המידע המפליל על מטרות טרור ואת הנימוקים המשפטיים שמאחורי פעולות כוחות הביטחון, בסגנון שאינו מתנצל ודורש את המחבלים "חיים או מתים".

יש להציג לעולם את תהליכי קבלת ההחלטות, את מעורבות המשפטנים באישור מטרות, ואת המאמצים הטכנולוגיים המושקעים בהפחתת פגיעה באזרחים: מהפצת אזהרות והודעות פינוי, דרך שיחות טלפון, ועד המצאת "הקש בגג" טרם תקיפה באמצעות חימוש מונחה מדויק. חשיפת "מנגנון מוסר" זה של צה"ל חיונית כדי לסתור את הצגתו כ"מכונת הרג אוטומטית, אכזרית וקרה".

בכל הנוגע לחוסן הפנימי יש מה לשפר. צה״ל אמנם משקיע מאמצים רבים בפיתוח חוסן מוסרי פנימי בקרב חיילי צה"ל, אך לא די בכך. כדי למנוע ממשרתים החווים "משבר מוסרי" לפנות לגורמים מחוץ לצבא ואף לעיתונות זרה, יש לייצר "שסתומי פריקת לחץ" ולמסד בתוך צה"ל ערוצים אפקטיביים ובטוחים להבעת ביקורת פנימית (שלא בהכרח מול המפקדים הישירים, העלולים להיתפס כמעורבים או כנקמניים). הקמת גוף במסגרת נציב קבילות החיילים (נקח"ל), שיאויש על ידי מפקדים בכירים בסדיר ובמילואים ויעסוק בסוגיות "מוסר בלחימה", תאפשר למשרתים הצפת שאלות מוסריות קשות בתוך הבית מתוך ידיעה שהדברים נבדקים ברצינות. כך תפחת המוטיבציה לפנות לגופי תקשורת חיצוניים וגורמים זרים. עם זאת, מי שלמרות קיום המנגנון יחליט "לכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ", יהיה צפוי לעונשים חמורים ביותר.

יוזמה תרבותית וקולנועית פרו-אקטיבית

לצד צעדים אלו המהלך החשוב ביותר נוגע לפעולה תודעתית יזומה התקפית. ניסיונות צנזורה וביקורת חריגה בדיעבד עלולים ליצור את "אפקט סטרייסנד" ולהעניק לסרטים ביקורתיים תשומת לב נוספת ומוגזמת במערב. הפתרון אינו נעוץ בהכרח בהשתקה, אלא דווקא ביצירה. על משרד התרבות לתמוך באופן אקטיבי ביוצרים המפיקים כתבות, תחקירי עומק וסרטים דוקומנטריים החושפים את המציאות המורכבת, ולסייע בפרסומם ובהדהודם ברחבי העולם (כפי שנעשה, למשל, בפרקי העונה האחרונה של הסדרה "פאודה" שהציגו את קרבות ה-7 באוקטובר 2023). את "סרטון הזוועות" מאותו יום יש לפרסם לצפייה בתרגום לכל שפה אפשרית ולהכין עבורו קדימונים (טריילרים).

כמו כן, נדרש להפיק סרטים עלילתיים המציגים את ארגוני הטרור בעשותם שימוש במגנים אנושיים, בילדים כלוחמים ובתשתיות אזרחיות למטרות צבאיות, לצד חשיפת ההסתה הממוסדת של הרשות הפלסטינית ומדינות ערב במסגדים ובתקשורת. במקביל, יש להציג ולהדגיש את התמודדותם של לוחמי צה"ל עם האתגרים המבצעיים והדילמות המורכבות בשטח.

הנזק שגרמו ארבעת הסרטים הללו (וסרטים מקוממים אחרים שלא צוינו במאמר מפאת קוצר היריעה) אינו ממוקד רק בדעת הקהל העולמית, אלא חודר אל תוך החוסן החברתי והמבנה המוסדי של מדינת ישראל. נדרשת השלמת חקיקה שתאפשר טיפול משמעותי בפגיעה בשמם הטוב של המדינה, צה"ל וחייליו. לצד זאת נדרשות מערכת משפט הגונה ובלתי מתפשרת, שקיפות שקולה מול גורמי תקשורת המתווכים את המציאות לציבור, ושמירה על ערכי רוח צה"ל פנימה והחוצה. כמו כן, יש צורך בפרואקטיביות – יציאה למתקפה תרבותית יוזמת ומתוקצבת, ולא רק כתגובה להשמצה נקודתית.

צעדים אלו ואחרים יאפשרו לישראל לשקם ולחזק את מעמדה בעולם ואת אמונתה בצדקת דרכה מבית, לקראת אתגרי העתיד שעוד נכונו לנו.