כדי להסביר את התמרון הפוליטי שלו יואב סגלוביץ' ממציא מציאות חלופית
היה מעניין להאזין לח"כ יואב סגלוביץ' מתארח השבוע בפודקאסט של נדב פרי. תחת הכותרת: "האמירה שאחרי 7.10 לא ניתן לשבת עם מפלגה ערבית – מקוממת ושקרית", הוא מפיץ בעצמו בדותות בסוגיות יסודיות לגבי רע"ם.
סגלוביץ' טוען בפודקאסט שלוש טענות עיקריות:
הראשונה, חברתית-דתית – שלפיה רע"ם אינה עוד המפלגה הדתית-אסלאמית שהייתה, ולמעשה עברה תהליך חילון שאפשר את הצטרפותו אליה. ובלשונו: "איפה שאלוהים באירוע, אני לא שם".
השנייה, אידאולוגית – שלפיה "יש לנו כאן 21% מהאזרחים שמכירים במדינה ורוצים להשתלב".
השלישית, ביטחונית – שלפיה גם ממשלה עם רע"ם הייתה יכולה לצאת ב-8.10 למלחמה בעזה, כיוון שרע"ם הייתה תומכת ביציאה למלחמה.
נבחן אם כן את מידת ההלימה של טענות סגלוביץ' עם המציאות.
ראשית, הטענה החברתית-דתית: לדברי סגלוביץ', ניתוק רע"ם ממועצת השורא מוכיח שהמפלגה אכן עברה את תהליך החילון ("הוצאת אלוהים מהאירוע", כלשונו) שאפשר את הצטרפותו אליה. אבל האמת היא שרע"ם לא באמת התנתקה ממועצת השורא, ובוודאי שלא מזהותה הדתית-אסלאמית המובהקת.
מבחינה מבנית גרידא אכן התנתקה רע"ם ממועצת השורא, אבל עבאס עצמו מיהר להבהיר כי "ברור שלא מדובר בניתוק מוחלט". וכדי לחדד את זהותה האסלאמית הבלתי שבירה של המפלגה, הוסיף יו"ר הלשכה הפוליטית של רע"ם, יחיא דהאמשה:
"הרשימה לא תחוקק ולא תתמוך בחוקים המנוגדים לשריעה ותישאר מחויבת לרקע החברתי והתרבותי אליו היא שייכת. השמירה על הצביון המסורתי היא סוד כוחה של הרשימה".
כך שרע"ם, על אף הניתוק המבני ממועצת השורא, נותרה מחוברת בעבותות לכור מחצבתה – הפלג הדרומי של התנועה האסלאמית, ומצהירה שוב ושוב על מחויבותה לזהותה הדתית-אסלאמית. במילים אחרות, "אלוהים באירוע", על מלא.
מכאן לטענה השנייה של סגלוביץ', הטענה האידאולוגית – שלפיה ערביי ישראל כולם, ולא רק רע"ם, מכירים במדינה. סגלוביץ' כנראה נשען על אמירתו של מנסור עבאס משנת 2022, שלפיה ישראל כמדינה יהודית היא עובדה קיימת. אלא שגם אותה אמירה, שכמובן לא נאמרה מתוך ציונות אלא מתוך השלמה מפוכחת עם המצב, נדחתה בתוקף על ידי כל חברי הכנסת של רע"ם, וסופה שנשארה פליטת פה אומללה של עבאס לבדו – עד שבעצמו נאלץ לאחרונה להבהיר שאינו מכיר בזכותה של ישראל להתקיים, אלא רואה בה רק מציאות שנכפתה על הערבים, תוך שהדגיש כי נותר מחויב ל"נרטיב הפלסטיני" (כלומר ליעד של השמדת ישראל). על יתר ערביי ישראל, המיוצגים על ידי הרשימה המשותפת, אין כלל מה לדבר; אפילו את התמרון המילולי של עבאס הם לא הסכימו לאמץ.
ולסיום, הטענה השלישית: פרי שאל את סגלוביץ': "אפשר היה לצאת למלחמה ב-8.10 גם עם רע"ם בממשלה?" ועל כך ענה לו סגלוביץ' ב"כן!" פסקני ומהדהד. גם כאן סגלוביץ' אינו דובר אמת.
כבר ביום המתקפה, ב-7.10.2023, גינה אמנם עבאס את זוועות חמאס, אך קרא לישראל "לנהוג באיפוק". כעבור ימים אחדים, עוד קודם שהחלה המלחמה בפועל (כלומר לפני הכניסה הקרקעית הראשונה), הכריז עבאס במפורש: "אנחנו מתנגדים למלחמה הזו על כל משמעויותיה". ובהמשך, במאי 2024, כמו כדי להסיר ספק, הבהיר עבאס פעם נוספת כי "מהיום הראשון קראנו להפסקה מיידית של המלחמה".
איך לפיכך קובע סגלוביץ' שרע"ם בממשלה הייתה מאפשרת לישראל לצאת למלחמה אחרי הטבח?
כדי להסביר את התמרון הפוליטי שלו מייצר סגלוביץ' מציאות חלופית, ובה רע"ם היא מפלגה המשולבת בחזון הציוני. לשם כך הוא ממציא הפניית עורף שלה למחויבותה האסלאמית, בודה הכרה שלה בזכותה של ישראל להתקיים כמדינה יהודית, ומייחס לה עמדה ביטחונית הפוכה מהעמדה שהביעה בזמן אמת.
האמת, מה לעשות, מתועדת וברורה.
אנשים משקרים לעצמם ומאמינים למציאות הדמיונית. כנראה שזו התרבות של המאה ה 21 אבל האיסלם חי ב מאה ה 7
סגלוביץ מדגים לאן פניהם של "יש עתיד" : ורטיגו אובדן דרך סחרור ובלבול חושים.
גם ה"עתונאי" הנכבד עושה שקר בנפשו בכתיבה עליואב סגלוביץ' אדרבא, החלף את שמו של עבאס, לשמו של השר גולד קנופף ואת שם רשימתו האיסלמית של עבאס לאגודת ישראל, או "דגל התורה" של גפני, ותווכח שכל הטיעונים וההנחות לגבי התנועע האיסלמית, מתיישבות אחת לאחת עם המציאות. של המפלגות החרדיות, וגם ש"ס מיישרת קו קיצוני, אלא שההסתה ושטיפת המוח, מחברת את החרדים ל" קבוצה שלנו", ואז סגלוביץ' יוצא הנבל המשקר… טול קורה.
לא צפיתי בראיון, אך בזמנו סגלוביץ דיבר על העקרונות שהוא עצמו — אישית — ממשיך להחזיק בהם.. ציונות וכו'. הבעיה עם רע"ם — ובמידה רבה עם כלל המפלגות הערביות — שהן מתנגדות לציונות באופן אידיאולוגי, ולא אחת, גם מעשית. יחד עם זאת, הבוחרים הערבים, חלקם גאים בהיותם ישראלים, מעוניינם בחיים נורמלים ללא הכרעה אידיאולוגית. גם מנצור עבאס עצמו מסביר, בקליפים שאספו רגבים ושודרו אצל גדי טאוב, שהמאבק בישראל הוא מתוך ההבנה שערביי ישראל (ביטוי שלי) אינם מצטרפים למאבק המזוין. מאבקם אחר, ועיקרו שגשוג ולהחזיק מעמד בארץ. הוא עצמו — כאסטרטגיה — פחות מדבר על הנושא הפלסטיני בהשוואה למנהיגים ערביים אחרים בארץ.
לאחר הכוויה של ה-7 באוקטובר, אנו בוחנים מחדש את החשיבה הפרגמטית שאומרת שנניח לרגע בצד את האידיאולוגיה, ונהמר על החיים היומיומיים ושיתוף הפעולה היומיומי. זו היתה תפיסה שנכשלה באוסלו. ברור שזה נכשל בעזה, למרות שלכאורה הקוספציה היתה הגיונית, ואשר ליהודה ושומרון, עדיין יש על זה וויכוח.
באשר לערביי ישראל, הוויכוח ממשיך אך ברור שהמצב כאן שונה לטובה. השאלה האם לתבוע מערביי ישראל הסכמה אידיאולוגית, לפחות ברמת ההשתתפות בכנסת, עודנה פתוחה, למרות שזה מה שהחוק דורש. לי עצמי אין דעה. ברור לי שסגלוביץ מאמין בדרך השיתוף היומיומי ולהשאיר להיסטוריה את ההכרעה האידיאולוגית. לא ברור שהוא טועה, למרות שכאמור, אני משאיר את זה בדרוש עיון, משום שהכרעה אמיתית, הוצאת המפלגות הערביות במתכונתן הנוכחית מן הכנסת, היא צעד מרחיק לכת.
בקיצור, השענות של כל קואליציה על מפלגות "ערביות-פלסטיניות" מסוכנת ביותר ללא ספק, כי מדובר בהשקפת עולם הקוראת לביטול המדינה היהודית. גם הגוש החרדי בעייתי מאוד לציונות כי הוא מקבל הכרעות ללא אחריות אמיתית, אך עדיין בןחריו שייכים ללאום היהודי. ביחד עם זאת, שיתוף מפלגות ערביות לא ציוניות בקואליציה (גם ימנית) שעומדת על תילה עשויה אולי להיות מועילה, אך כי לטווח הארוך מדיניות שגשוג ושקט עם ערביי ישראל ללא הכרעה אידיאולוגית עלולה להתברר כטעות (או כהצלחה. קשה לנחש). המדיניות של נתניהו, של תקצוב מוגבר למגזר הערבי ללא התניה אידיאולוגית, כנראה די הצליחה (בניגוד לאותה מדיניות עצמה בחזית עזה).