תרבות השקר בצה״ל היא איום אסטרטגי

תרבות השקר בצה״ל ובמערכת הביטחון הִנה האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית ועל עצמאות המדינה, ומה שאִתרע לנו בשביעי באוקטובר ואילך רק מדגיש זאת.

שורשיה של התופעה הזו בימי הכיבוש הבריטי ובמלחמת הקוממיות. עוד כשמ״פים בגדוד הרביעי בפלמ״ח הסבירו את כישלונם בקרב נבי סמואל, הם האשימו את עמיתם, המ"פההרוג ״פוזה״ (חיים פוזננסקי), בכישלונם. זו לא הייתה האמת. מלבד זה מח״ט 'הראל' –נעלם באמצע הקרב, ״ואץ להזעיק תגבורת״, כלשון הכזב המקובל בקרב יוצאי הפלמ"ח. אך בפועל פרש לחדרו בפנסיון רייך בשכונת בית-הכרם בירושלים, ונרדם הלום קרב.

מיתוס הל"ה

השקרים בצה"ל מלווים בעיקר פעולות צבאיות – החל מ"כיפוף" תרגילים באימונים, כדי ליצור מהם "תרגילי הצלחה", עד סיפורי קרבות שעוּותו כדי להסתיר את הכישלון ואת הכושלים, אך גם כדי לעשות יחסי ציבור לקצין, או ליחידה. ככל הנראה המיתוס הגדול ביותר של גבורה ו״טוהר הנשק״ במלחמת הקוממיות הוא מיתוס שיירת הל״ה. ליציאתה החפוזה לעבר גוש עציון לא היה שום הצדקה מבצעית – כיוון שהם נשאו רק פלסמה – ולא נשק ותחמושת, כלשון הכזב המקובל – כדי לטפל בפצועים מקרָב, שהבריטים כבר הספיקו לפנותם לבתי-חולים. על הפעולה הזו יש עוד תמיהות רבות –ובעיקר, על הרישול הרה-האסון, שגרם ליציאתם לדרך באיחור ועל כך שאף אחד מהשלושים ושמונה, שהחלו את המסע, לא הכיר את תוואי הדרך מהמושבה הרטוב (כיום – בצפון בית-שמש). כדי להצדיק את המחדל האיום ואת חייהם של 35 הלוחמים, הומצא סיפור אגדה על היתקלות ברועה ערבי שחסו על חייו. חס וחלילה לא התנצלות על שיגורם לעבר גוש עציון עם פלסמה מיותרת ועל ההכנות הרשלניות ליציאתם.

סיפור דומה נוסף ממלחמת הקוממיות הוא הפיגוע במתחם המוסדות הלאומיים בירושלים. כדי להסתיר את רשלנותו הפושעת של קצין המודיעין של מחוז ירושלים ב'הגנה', המציאו סיפור. לימים אותו קצין מודיעין כתב את קורות הקרבות בירושלים (יצחק לוי, תשעה קבין) וגם שכנע מפקדים בחטיבת ירושלים (6 'עציוני') "ליישר" את עדויותיהם, שנשמרובארכיון צה"ל, בהתאם לסיפור הרשמי.

איפה ציון טייב?

נזכרתי בסיפורים האלה ובאחרים כשקראתי את ספרו של אייל אשל, אבא בא, שמספר את קורותיו משבעה באוקטובר האיום. רוני, בתו הבכורה של אשל – התצפיתנית 'פסקל 100' במוצב נחל עוז – הוכרזה כנעדרת עד שהתגלתה גופתה כעבור תשעה-עשר יום. אשלמספר שבמהלך תשעה עשר הימים האלה הגיע לביתו קצין בכיר, מפקד היחידה הצבאית לאיתור נעדרים (אית"ן), ומסר לו את דיסקית הנעל של רוני. אייל ביקר במוצב השרוף לפני כן וחיפש בו לשווא אחר שרידים של בתו הנעדרת ושל חפציה. הוא הביט בדיסקית, והסיק נכונה, שכיוון שהיא מבריקה וישרה, היא לא עברה שריפה ולכן, אינה שייכת לבתו, אלא הומצאה כדי להונותו.

סיפורו של אייל אשל מזכיר לי את סיפורה של קטי אוליבר – אחותו של הקשָר ציין טייב,שנעדר במלחמת יום הכיפורים. ציון שירת בגדוד הקשר של פיקוד הצפון, והוכשר כמפעיל אמצעי סודי שהותקן במוצב החרמון. טייב נשלח להפעילו ערב יום הכיפורים ה'תשל"ד (1973). כשסיים את הפעלתו, החזיר טייב את המכשיר לתיבה, נעל אותה, ומאז לא נראו עקבותיו. טייב לא השתתף בארוחה המפסקת במוצב, לא חזר ליחידתו, ולא הגיע לבית הוריו. לאחר המלחמה אותרה כביכול גופתו, אך משפחתו הכחישה בדיעבד את סימני הזיהוי שהמציאה הרבנות הצבאית. מחקר של מחלקת היסטוריה בצבא הכריז על מציאת גופתו של ציון, אך אביו לא קיבל זאת. בבית-העלמין הצבאי בהר הרצל הוא ביים נפילה, ופגע בארון. "הארון ריק", הוא לחש לקטי, בתו. עד יום מותו האמין האב השכול שבנו אינו קבור בקברבהר הרצל. קטי לקחה על עצמה את המשימה למצוא את אחיה ובדרכה עברה שבעה מדורים – כולל בג"ץ שדחה אותה בקש.

כשכשל כוח סבלה, החליטה על פעולת ייאוש: לחפור את הקבר בהר הרצל, ולמצוא מה טמון בארון. היא עשתה זאת בערב יום הזיכרון. כפי שאמר אביה, הארון היה ריק – למרות שלל המסמכים הצבאיים על איתור גווייתו של ציון טייב.

בתחילת המאה העשרים-ואחת התייעצתי בנושא עם סא"ל (מיל') אבי ליאור, ידידי ועמיתי, שהיה במלחמת יום הכיפורים סמ"פ בגדוד 184 בחטיבת השריון 14. אבי עליו השלום סיפר, שראה דברים דומים בהלוויות של נופלים מגדודו. לדבריו, באחד המקרים טען אב שכול, שבארון מונחת אבן ולא גופת בנו, והקצין המלווה התריס בפניו שעליו להחליט האם הוא רוצה שיבטלו את ההלוויה או שיהיה לו קבר לעלות אליו.

גניבת התהילה

השקרים בצה"ל מלווים בעיקר פעולות צבאיות – החל מ"כיפוף" תרגילים באימונים, כדי ליצור מהם "תרגילי הצלחה", עד סיפורי קרבות שעוּותו כדי להסתיר את הכישלון ואת הכושלים, אך גם כדי לעשות יחסי ציבור לקצין, או ליחידה. כך, הפך הכישלון הנורא של גדוד 890 ב'טרטור' 42 במלחמת יום הכיפורים לקרב החווה הסינית של הצנחנים, שכל צנחן חונך לפיו מאז. 'טרטור' 42 נמצא בקצה המזרחי של החווה הסינית – אזור עצום-ממדים במערב סיני – הרחק מבנייני החווה ('אמיר' במפת הקוד 'סיריוס'). ואז נשאלת השאלה: מדוע הבליגו לוחמי חטיבה 14 ומפקדיהם, שכבשו את החווה הסינית, ארבעים שנה על גניבת תהילתם?

סיפורי קרבות מוטים לפעמים בכוונה, מטעמי ביטחון מידע. לעומת זאת, תא"ל (מיל') גיא חזות בספרו, צבא ההיי-טק וצבא הפרשים, שסיפור הקרב המוצלח נגד חוליית חזבאללה בכפר ע'גר שוּנה כדי להסתיר שמפקד המחלקה לא ביצע את הוראות מפקדיו ונקט יוזמה בהגנת המוצב, החלטה שהצילה את אנשיו והביאה לחיסול המחבלים. ספרו של חזות עשיר בסיפורים על דיווחי כזב מבצעיים דומים.

במחקרי על הצל"שים ועל העיטורים בצה"ל מצאתי שכשני שלישים (70-60 אחוזים) מהם הנם צל"שי להד"ם – כלומר סיפור המעשה לא אירע כלל או שחייל עשה את המעשה ואח̤ר עוטר בגינו. עד כה הפרכתי שלושה (אמיל בריג, יאיר רחלי וזרובבל הורוביץ) מסיפורי המעשה של שנים-עשר החיילים, שעוטרו באות גיבור ישראל במלחמת הקוממיות (שהומר ברבות הימים לעיטור הגבורה). ארכיון צה"ל עשה ככל יכולתו להפריע למחקרי על הצל"שים – למרות סיכום מחוץ לבית-המשפט בעתירת בג"ץ של הפורום לאזרוח תחקירי קרבות ולקחי מלחמה לחשיפת סיפורי המעשה, וכדי להגיע לחלק מן המסמכים נאלצתי לפנות לידידים שי

מפיץ שקרים

כל אלה בטלים בשישים לעומת השקרים שצה"ל מספר לעצמו ולציבור על מבצעיו ועל מלחמותיו. השקרים הללו מציפים את התחקירים – אם הם נעשים כלל –ומשבשים את הפקת הלקחים (עיינו במסקנות ועדת סמי תורג'מן ובביקורת הנוקבת של תא"ל מיל' אורן סולומון על תחקירי ה־7.10 שיזם הרמטכ"ל לשעבר הרצי הלוי). התוצאה היא שתורת הלחימה נשארת מאחור. כך למשל מסתיר הצבא את הקלטות רשת הקשר, שבהן מתריעות התצפיתניות באישון ליל שמיני עצרת האיום והנורא על ירי ועל תנועות חשודות של כוחות חמאס; וגם את הקלטת הקשרשל הכוח שהרג בטעות את שלושת החטופים שברחו.

היסטוריונים ומחברים רבים עמדו על תופעת השקר בצה"ל ועל השלכותיה. אורי מילשטיין הסביר כי השקרים אי-הפקת הלקחים הם מנגנון הגנה ("שרידות" בלשונו) של הפיקוד למניעת חשיפת ליקויו. גיא חזות וגבי סיבוני הסבירו בספריהם כיצד הפעילות המבצעית ותורת הלחימה משובשות זה עשורים, לפחות ממלחמת ההתשה שאחרי ששת הימים, בגלל שקרים בתחקירים ואי-הפקת לקחים, וגרמו לאסון שבעה באוקטובר.

תרבות השקר מצביעה, לדעתי, על אי-מקצועיות הקצונה הבכירה בצה"ל (ואולי גם בארגונים ביטחוניים אחרים, המעסיקים קצינים בכירים במילואים), כיוון שהיא גורמת אי-הפקת לקחים, או הפקת לקחים חסרי בסיס ומופרכים. כלומר, אנחנו ממשיכים לשלם את מלוא שכר הלימוד על מלחמותינו בדמים תרתי משמע, ואיננו לומדים דבר, אלא חוזרים בדבקות על מעשינו ועל שגיאותינו במחיר נורא לביטחון ישראל. מפלצת השקרים פוגעת קשות בצבא וזו כנראה הסיבה, שרמתו של צה"ל מתדרדרת מאז מלחמת ששת הימים – עד כדי סיכון שרידותה של מדינת ישראל.