"רק לא נתניהו" פוגש את המציאות

תוצאות הבחירות לכנסת ה־26 העמידו את המערכת הפוליטית בישראל בפני מציאות מורכבת. גוש הקואליציה היוצאת, בראשות בנימין נתניהו, זכה ב־53 מנדטים, בעוד ארבע מפלגות האופוזיציה היהודיות, שהתאחדו סביב המטרה להחליפו, קיבלו יחד 48 מנדטים בלבד. שתי הרשימות הערביות זכו, לפי תוצאות הספירה, ל־19 מנדטים והפכו לגורם בעל משקל מכריע במאבק על הרכבת הממשלה. תוצאות אלה עדיין כפופות להליכי הבקרה הסופיים, ובמקביל נמשכת חקירת החשדות להתערבות זרה בבחירות. בשלב זה לא נקבע כי החקירה מחייבת שינוי בחלוקת המנדטים.

אם בעקבות הבדיקות יחול שינוי בחלוקת המנדטים, יהיה צורך לעדכן את החשבון הקואליציוני, אך לא בהכרח את המסקנה בדבר הקושי להקים ממשלה ללא הסכמות בין המחנות היריבים.

אולם דווקא כאן מתגלה הסתירה שהייתה קיימת מלכתחילה בין ההצהרות של מנהיגי האופוזיציה לבין האפשרות המעשית להקים ממשלה משותפת.

במאמריי הקודמים "בשם הדמוקרטיה" ו"שינוי – אבל לאן?", הצבעתי על כך שהתנגדות לנתניהו, חריפה ככל שתהיה, אינה מהווה כשלעצמה תוכנית מדינית, ביטחונית או כלכלית לניהול המדינה. כעת הגיע מבחן המציאות. לאחר חודשים של הצהרות על הצורך להחליף את הממשלה, נדרשים מנהיגי האופוזיציה להציג לא רק את מי הם מבקשים להרחיק מהשלטון, אלא גם עם מי הם מוכנים לשלוט, על בסיס איזו מדיניות ובאילו תנאים.

לכאורה, הפתרון פשוט. 48 חברי הכנסת של האופוזיציה היהודית, בצירוף 19 חברי הכנסת של המפלגות הערביות, יוצרים רוב של 67 מנדטים. אלא שרוב חשבוני אינו זהה לקואליציה המסוגלת להקים ממשלה ולנהל את המדינה. אביגדור ליברמן, המחזיק בשבעה מנדטים, הצהיר במפורש שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו, אך גם לא יתמוך בממשלה הנשענת, במישרין או בעקיפין, על המפלגות הערביות. ללא שבעת המנדטים שלו מגיעות יתר מפלגות האופוזיציה והמפלגות הערביות יחד ל־60 מנדטים בלבד, וגם זאת בהנחה שכל האחרים יסכימו לשתף פעולה.

כך נוצר מצב שבו התנגדותו של ליברמן לשני ההסדרים האפשריים אינה מקרבת בהכרח את החלפת נתניהו, אלא עלולה להקשות על הקמת ממשלה כלשהי. מבחינתו, השאלה אינה רק מי יעמוד בראשות הממשלה, אלא גם מה יהיה המחיר הפוליטי של ויתור על התחייבויותיו. האם הצטרפות לממשלה עם נתניהו תפגע באמינותו בעיני בוחריו יותר מאשר הישארות באופוזיציה? והאם בחירות נוספות ישמרו את כוחו הנוכחי, ישפרו אותו או דווקא להיפך?

דילמה דומה ניצבת בפני גדי איזנקוט, שהוביל את רשימת "ישר!" להישג של 21 מנדטים והפך אותה למפלגה השנייה בגודלה בכנסת. אם יצטרף לממשלת נתניהו, יידרש להסביר לבוחריו מדוע בחר לשתף פעולה עם מי שפעל להחליפו. אם ינסה להקים ממשלה הנשענת על המפלגות הערביות, יצטרך להתמודד עם התנגדויות מצד שותפים אפשריים, ואולי גם מתוך רשימתו. ואם יעדיף בחירות חוזרות, אין כל ערובה שיוכל לשחזר את ההישג הנוכחי.

יש להביא בחשבון גם את הרכבה הפנימי של רשימת איזנקוט, הכוללת אישים שהגיעו ממסגרות פוליטיות אחרות, ובהם חילי טרופר, שירה שפירא ואליסף פרץ. טרופר היה שותף בעבר לניסיונות להקים מסגרת פוליטית ציונית רחבה ללא הסתמכות על המפלגות הערביות אך גם התנגד לסייע לנתניהו להקים ממשלה. כיצד ינהגו חברי הקבוצה אם יידרשו לבחור בין המשך הישיבה באופוזיציה, השתתפות בממשלת חירום או בחירות נוספות?

בעיה דומה עשויה להתעורר ברשימת "ביחד", בראשות נפתלי בנט ויאיר לפיד, שקיבלה 12 מנדטים. שבעה מחבריה משתייכים לקבוצתו של בנט וחמישה ליש עתיד. בנט כבר כיהן כשר בממשלות נתניהו, ובהמשך הקים ממשלה עם לפיד בהשתתפות מפלגות בעלות השקפות שונות מאוד. אולם ניסיון פוליטי משותף אינו מבטיח בהכרח הסכמה על המשך הדרך.

אם בנט יגיע למסקנה שאין אפשרות להקים ממשלה חלופית בהרכב הנוכחי, יהיה עליו לבחון אם המשך השותפות עם לפיד משרת את מטרותיו, או שמא השתתפות בממשלת אחדות לאומית תאפשר לו להשפיע על ניהול המדינה. מבחינה חשבונית, צירוף שבעת חברי קבוצתו לגוש נתניהו יביא ל־60 מנדטים בלבד. תידרש תמיכה של חבר כנסת נוסף כדי להגיע לרוב של 61. אין בכך כדי לקבוע שקבוצתו של בנט מוכנה למהלך כזה, אך הדבר ממחיש את כוחו של פיצול שלסיעות לשנות את המערכת הקואליציונית.

לחשבון הזה מצטרף גורם נוסף: רשימתו של עופר וינטר קיבלה כ־1.7%, ואילו רשימת המילואימניקים והכלכלית בראשות יועז הנדל וירון זליכה קיבלה כ־2.7%, ושתיהן לא עברו את אחוז החסימה. וינטר הציג עצמו כחלק ממחנה הימין והצהיר על נכונות להמליץ על נתניהו, בעוד הנדל וזליכה הדגישו את הצורך בממשלה ציונית רחבה ללא הסתמכות על המפלגות הערביות. יחד מדובר בקולותיהם של מאות אלפי בוחרים, שעשויים להעמיד בפני המפלגות הקיימות אפשרויות חדשות במקרה של בחירות חוזרות.

אין פירוש הדבר שכל מצביעי הרשימות הללו ינהגו בהתאם להצהרות ראשיהן בבחירות הבאות. אולם אם יתקיימו בחירות חוזרות, יהיה על ראשי המפלגות להביא בחשבון גם את האפשרות של מעבר קולות מן הרשימות שלא נבחרו, את השפעתם של איחודים חדשים ואת הסיכון שבאובדן מצביעים קיימים. כאשר ההבדל בין יכולת להקים ממשלה לבין קיפאון פוליטי הוא מנדטים בודדים, גם שינויים מוגבלים בחלוקת הקולות עשויים להיות משמעותיים.

לפיכך, השאלה החשובה אינה רק מי מעוניין בבחירות נוספות, אלא מי מוכן להסתכן באובדן ההישג שכבר נמצא בידיו. איזנקוט צריך לשקול אם יוכל לשחזר את 21 המנדטים; בנט ולפיד צריכים לבחון את עתיד שותפותם; ליברמן נדרש להתמודד עם המחיר של עמידה בהתחייבויותיו; ואילו נתניהו, שהליכוד בראשותו נותרה המפלגה הגדולה בכנסת עם 27 מנדטים, יצטרך לבחון אם ניתן להרחיב את בסיס ממשלתו או להסתכן בבחירות נוספות, שגם תוצאותיהן אינן ידועות.

אולם לפני שמגיעים למסקנה שאין מוצא מן המשבר אלא בחירות נוספות, ראוי להיזכר בניסיון ההיסטורי של ישראל.

בשנת 1967, ערב מלחמת ששת הימים, הצטרפו מנחם בגין ונציגי גח"ל לממשלתו של לוי אשכול. בגין, שבמשך שנים עמד בראש האופוזיציה, נכנס לממשלה שבראשה עמד נציג המחנה הפוליטי שהיה יריבו המרכזי. הוא לא נדרש לוותר על השקפת עולמו, ואשכול לא נדרש לאמץ את עמדותיו המדיניות. הסכנה הביטחונית יצרה בסיס לשיתוף פעולה בין מחנות שהיו חלוקים במשך שנים בשאלות יסוד הנוגעות למדינת ישראל.

דוגמה משמעותית עוד יותר לענייננו היא ממשלת האחדות הלאומית שהוקמה בשנת 1984 בראשות שמעון פרס ויצחק שמיר. בבחירות זכה המערך ב־44 מנדטים והליכוד ב־41, אך אף אחד מן המחנות לא הצליח להקים ממשלה יציבה בכוחות עצמו. במקום להמשיך לבחירות נוספות הגיעו שני היריבים להסכם רוטציה. פרס כיהן בשנתיים הראשונות, ובאוקטובר 1986 הוחלף בידי שמיר, בהתאם להסכם.

לא היה מדובר באיחוד אידאולוגי אלא בהסדר שאפשר לשתי המפלגות לפעול יחד למרות חילוקי דעות עמוקים. בתקופת ממשלת האחדות התקבלו החלטות בעלות משמעות לאומית, ובהן תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, שהביאה לבלימת האינפלציה, והוצאת רוב כוחות צה"ל מלבנון. ממשלת שמיר–פרס הוכיחה שממשלת אחדות אינה חייבת להיות רק פתרון זמני בשעת מלחמה, אלא יכולה לשמש גם מסגרת להתמודדות עם משבר פוליטי וכלכלי כאשר תוצאות הבחירות אינן מאפשרות הכרעה ברורה.

ההבדל בין המקרים מלמד שלא עצם הסכם האחדות קובע את הצלחת הממשלה, אלא נכונותם של השותפים לכבד את התחייבויותיהם גם כאשר הדבר כרוך במחיר פוליטי.

לעומת זאת, ממשלת נתניהו–גנץ בשנת 2020 וממשלת החירום שהוקמה לאחר 7 באוקטובר 2023 חושפות את המגבלות של הסדרים כאלה. הסכם הרוטציה הראשון לא מומש, ואילו שיתוף הפעולה עם גנץ ואיזנקוט בממשלת החירום הסתיים בעקבות מחלוקות על ניהול המלחמה ומטרותיה. מכאן שעצם הקמת ממשלת אחדות אינה מבטיחה את יציבותה. נחוצים גם הסכמים ברורים על חלוקת הסמכויות, המדיניות המשותפת ומנגנונים לפתרון מחלוקות.

לתמונה הפוליטית הזאת מצטרף כעת גורם נוסף: האפשרות לחידוש המערכה עם איראן. הפרסומים האחרונים בתקשורת על אפשרות למערכה צבאית נוספת, לרבות מעורבות אמריקאית, אינם מוכיחים שהתקבלה החלטה לפתוח במלחמה. אולם עצם האפשרות מחייבת להביאה בחשבון בעת בחינת ההסדרים הקואליציוניים.

אם תיפתח מערכה חדשה, במיוחד אם תהיה ממושכת ותכלול התקפות משמעותיות על העורף הישראלי, יעמדו בפני המדינה החלטות כבדות משקל בתחומי הביטחון, הכלכלה והיחסים הבינלאומיים. במקרה כזה תתעורר מחדש השאלה אם ניתן להסתפק בהמשך כהונתה של ממשלת מעבר, או שיש מקום להקים ממשלה בעלת בסיס פרלמנטרי רחב יותר, שתוכל לקבל החלטות ולהתמיד בביצוען.

מה יהיו אפוא ההתפתחויות האפשריות? נתניהו ינסה למצוא את שמונת חברי הכנסת החסרים לו להקמת ממשלה. איזנקוט ינסה לגבש רוב חלופי או למצוא אפשרות להסדר רחב יותר. בתוך הרשימות המאוחדות עשויים להתעורר חילוקי דעות על המשך הדרך, ואילו חלק ממנהיגי המפלגות עשויים להגיע למסקנה שבחירות חוזרות מסכנות את כוחם יותר מאשר פשרה קואליציונית. אם כל הניסיונות ייכשלו, תיפתח הדרך לבחירות נוספות, ונתניהו ימשיך בינתיים לכהן בראש ממשלת מעבר.

בכך טמון הפרדוקס של מערכת הבחירות הנוכחית. אותם מנהיגים שביקשו להביא לסיום כהונתו של נתניהו עלולים, אם לא יצליחו להגיע להסכמות ביניהם, להביא להמשך כהונתו בראש ממשלת מעבר. מצד שני, החשש מפני בחירות חוזרות, בצירוף האפשרות של התפתחות ביטחונית חמורה, עשוי להחזיר לסדר היום את הרעיון של ממשלת אחדות לאומית.

אין לדעת כיום כיצד תסתיים המערכה להרכבת הממשלה. אולם כבר עתה ברור שהבחירות לא פתרו את הסתירות בין מטרותיהם של ראשי המפלגות, אלא העבירו אותן אל שולחן המשא ומתן. כעת יצטרכו המנהיגים להחליט מה חשוב להם יותר: עמידה בהתחייבויותיהם, שימור כוחם הפוליטי או נכונות להגיע להסדר שיאפשר להקים ממשלה.

בסופו של דבר, תוצאות הבחירות מעמידות את המועמדים להחליף את נתניהו בפני אותו מבחן שעליו הצבעתי במאמריי הקודמים: לא מבחן ההצהרות וההבטחות, אלא מבחן המעשים והתוצאות. לאחר שהבוחר אמר את דברו, הגיע תורם של הנבחרים להוכיח אם הם מסוגלים להפוך את הרצון בשינוי למציאות שלטונית מתפקדת.