המבוי הסתום הפוליטי לאחר הבחירות מוכיח שוב: הבעיה אינה רק במנהיגים, אלא במבנה השלטון
מאמר זה נכתב לאחר הבחירות, כאשר המערכת הפוליטית שוב תקועה. מחוץ לגוש נתניהו ישנם 67 מנדטים, אך אין בכוחם להעמיד ממשלה מוסכמת. עצם ההתנגדות לנתניהו אינה מספיקה ליצירת שותפות שלטונית, וגוש אייזנקוט ניצב בפני בחירה קשה: להישאר מחוץ לשלטון, או להפר הבטחות מרכזיות שניתנו לבוחרים כדי להרכיב ממשלה. בעיניי, המבוי הסתום הזה הוא אחד הנימוקים החזקים ביותר לשינוי שיטת השלטון בישראל.
אפשר להאשים מנהיג כזה או אחר, אך כאשר אותה הבעיה חוזרת תחת מנהיגים שונים, יש לבחון את המבנה שבתוכו הם פועלים. הציבור מצביע לפי השקפתו, ואחר כך מגלה שמדיניות הממשלה נקבעת במשא ומתן קואליציוני. מפלגות קטנות, שהצטרפותן הכרחית להשגת רוב, מקבלות לעיתים כוח העולה בהרבה על חלקן בציבור; ההבטחות לבוחרים נדחקות מפני הצורך להשיג עוד כמה אצבעות כדי להחזיק את הממשלה בחיים.
אני מדבר על הצורך לשנות את השיטה כבר למעלה משלושים שנה. לדעתי, גם בנימין נתניהו הוא במידה רבה קורבן שלה. ייתכן שאילו נבחר לנשיא בעל סמכות ביצועית עצמאית, הוא היה יכול להיות נשיא מעולה ולנהל את המדינה באופן עקבי יותר. כראש ממשלה התלוי בקואליציה, יכולתו להנהיג נפגעת מהצורך המתמיד לרצות שותפים. השיטה, בעיניי, מונעת ממנו להיות המנהיג שהיה יכול להיות.
הפתרון שאני מציע הוא מעבר למשטר נשיאותי, עם הפרדה ברורה בין הרשות המבצעת לרשות המחוקקת. הנשיא ייבחר ישירות בידי הציבור. אם שום מועמד לא יקבל יותר ממחצית הקולות בסיבוב הראשון, ייערך סיבוב שני בין שני המועמדים המובילים. כך יידע הציבור מי קיבל את הסמכות להנהיג, והנשיא יידע למי הוא חייב דין וחשבון: לא לשותפים המחזיקים במפתח לקואליציה, אלא לאזרחי המדינה.
הנשיא ייבחר לתקופה של חמש שנים, ויוכל לכהן לכל היותר שתי כהונות. תקופה קבועה תאפשר לו לתכנן ולבצע מדיניות, והגבלת הכהונה תמנע הישארות בלתי מוגבלת בשלטון. לצד זאת ייקבע מנגנון הדחה חריג, ברוב מיוחס בכנסת ובתנאים מוגדרים היטב. הנשיא יהיה עצמאי בניהול הרשות המבצעת, אך כפוף לחוקה, לחוק, לביקורת ולפיקוח.
הכנסת תיבחר בנפרד, בבחירות יחסיות, כדי לשמור על ייצוג מגוון של החברה הישראלית. גם היא תכהן חמש שנים, ללא סמכות לפזר את עצמה, וגם הנשיא לא יוכל לפזרה. הבחירות יתקיימו במועד קבוע. מחלוקות פוליטיות יחייבו את הנבחרים למצוא פתרונות במסגרת כהונתם, במקום לאיים שוב ושוב בהליכה לקלפי.
הנשיא יבחר את שריו ואת שגרירי המדינה, אך מינויים אלה יחייבו את אישור הכנסת. כך תישמר יכולתו להרכיב צוות שיוכל לקדם את מדיניותו, ובמקביל תהיה לנציגי הציבור אפשרות לבחון את התאמת המועמדים. אישור המינויים יהיה כלי פיקוח ממשי, שיחייב בחירה באנשים ראויים והצגת נימוקים פומביים למינויים.
הפרדה זו תשנה גם את עבודת הכנסת: הצבעה נגד הצעת הנשיא לא תפיל את ממשלתו, ותמיכה בה לא תחייב הצטרפות לקואליציה. בכל נושא יוכל להתגבש רוב אחר. חברי הכנסת יוכלו לדון בשירות לכלל האזרחים, בתחבורה ציבורית, באכיפת חוקי בנייה ובתקציב לפי תוכן ההצעה עצמה. כך יגדל הסיכוי שההכרעה תשקף את עמדות הציבור בנושא, ולא רק את ההתחייבויות שבהסכם קואליציוני.
מובן שמשטר נשיאותי אינו מבטל מחלוקות, ואינו מבטיח שהנשיא והכנסת יסכימו תמיד. לכן יש לקבוע מראש כללים לאישור התקציב, להמשכיות עבודת המדינה ולפתרון עימותים בין הרשויות. המטרה היא לחייב שיתוף פעולה בלי להפוך כל מחלוקת למשבר הישרדותי. יציבות שלטונית צריכה לבוא לצד גבולות ברורים לכוח.
גם בחירת הרשות השופטת מחייבת מחשבה מחודשת. אני מציע ששופטי בית המשפט העליון ייבחרו בידי הכנסת, בהצבעה חשאית ובשיטת בחירה יחסית ומדורגת. לצד דרישות מקצועיות מחמירות, השיטה תאפשר ביטוי למגוון השקפות ותמנע מרוב קואליציוני צר לבחור לבדו את כל השופטים. לאחר בחירתם, יהיו השופטים עצמאיים לחלוטין וללא כפיפות למי שבחר בהם.
בתיקים חוקתיים מרכזיים, ובסוגיות הנוגעות ליחסים שבין הכנסת לממשלה, ראוי שבית המשפט העליון ידון בהרכב מלא. הכרעות המשפיעות על כללי המשחק של המדינה צריכות לבטא את מלוא מגוון הדעות בבית המשפט. לבית המשפט אין ארנק ואין חרב; כוחו נשען על אמון הציבור ועל קבלת סמכותו. הליך בחירה מאוזן והכרעה בהרכב רחב יכולים לחזק לגיטימציה זו.
את המבנה כולו יש לעגן בחוקה שתתקבל בהסכמה רחבה. הצעתי היא שכל סעיף חוקתי יחייב תמיכה של 80 חברי כנסת ואישור במשאל עם, וכך גם שינויו. החוקה תגדיר את סמכויות הרשויות, תגן על זכויות האזרח ותבטיח שרוב זמני לא יוכל לשנות לבדו את כללי המשחק לטובתו.
אין זו חזרה לניסיון הבחירה הישירה לראשות הממשלה. בהצעתי, כהונת הרשות המבצעת לא תותנה באמון שוטף של רוב קואליציוני. הציבור יוכל לבחור נשיא ממחנה אחד ונציגים לכנסת ממחנות שונים, בלי שאחת הבחירות תבטל את האחרת. לכל רשות יהיה מקור סמכות ברור ותפקיד מוגדר.
הבחירות האחרונות מלמדות שהחלפת אישים אינה מספיקה. כאשר 67 מנדטים מחוץ לגוש נתניהו אינם מתגבשים לכדי חלופה, וכאשר הדרך לממשלה עוברת בנסיגה מהבטחות יסוד – נדרש תיקון מבני. הציבור צריך לבחור בנפרד מי ינהיג ומי יחוקק ויפקח. מעבר למשטר נשיאותי יכול להעניק לישראל הנהגה יציבה, כנסת עצמאית ואחריות ברורה לתוצאות.
