מרד גטו שוקן: זילות השואה של השמאל הישראלי

לתחושות שאחזו בי בזמן שצפיתי בסרטון של פעילי השמאל הקיצוני ב'יד ושם', טרם ניתן שם בשפה העברית. היה שם שילוב של עצב, כעס ותיעוב יחד עם בוז עמוק ותחושת קבס פיזית של ממש. והיו שם הרבה מאוד רחמים; פחות על יוצרי הסרט המתועב, ויותר, הרבה יותר, על פניה של האליטה הישראלית, אליטת השמאל. זו המרוכזת באקדמיה, בממסד התרבותי, בארגונים נתמכי 'הקרן החדשה לישראל' ובכמה מכלי התקשורת המשפיעים ביותר בישראל.

עם כל חוסר הכבוד לנטלי כהן-וקסברג וגדעון ספירו, הם לא הסיפור הגדול בפרשה הזו. הסיפור הגדול הוא הנורמות והאפנות האינטלקטואליות והתרבותיות, שמתוכן צומחים גידולי פרא סרי טעם מסוג סרטון 'השואה ביד ושם'. כפי שנראה מיד, מסרים מהסוג שהשמיעה נטלי כהן-וקסברג אינם אלא ביטוי וולגרי ופרובוקטיבי לרעיונות שהובעו באין ספור מאמרים, מחזות והתבטאויות בשנים האחרונות.

רדידותה של הפרובוקציה

לא צריך להיות פרויד בשביל להבחין בכך שכהן-וקסברג משוכנעת שהפרובוקציות הופכות אותה לקול ייחודי ופורץ גבולות – אוונגרד, כפי שכל שמאלן שנה ג' בשנקר, בצלאל או קאמרה אובסקורה אוהב לראות את עצמו. הייחודיות, השונות והראשוניות, הפכו בעיני צעירי השמאל מכלי המסייע ליצירה האמנותית, לתכלית בפני עצמה.

אולם מה לעשות והכישרון האמנותי חולק בעולמנו במשורה, ועל כל שייקספיר, דה-וינצ'י או סקורסזה מסתובבים עשרות אלפים הרואים עצמם נכנסים לנעליהם? ובכן בשביל כל אותם צעירים מתוסכלים ייצרה תרבות השמאל תחליף בשקל תשעים – מנגנון המכונה 'פרובוקציה'. לצדה פותח מנגנון נפשי, שמטופח בנמרצות על-ידי המבקרים, הלקטורים והרקטורים: חוסר המודעות העצמית של השמאלן. השילוב בין השניים נעשה לתחליף עבור אלפי צעירים מתוסכלים, שכל שכישרונם מאפשר להם לעשות הוא לדקלם בבוטות את המסרים ה"נכונים" אותם קראו בעיתון 'הארץ', בכתב העת 'תיאוריה וביקורת' או שמעו בהרצאה מזדמנת בחוג לסוציולוגיה.

וככל שאנו מתרגלים לפרובוקציות, ככל שהשמאל מתמכר לשחיטת הפרות הקדושות, קהים החושים וסף הריגוש ורף ה"אוונגרדיות" המזויפת גבהים. אין זה פלא שכל מה שראינו מכהן-וקסברג הוא פירמידת פרובוקציות מעוררות קבס. כאילו ביזוי השואה בסתם יום איננו פרובוקטיבי מספיק, צריך היה הסרטון להתפרסם ערב יום השואה במוזיאון 'יד-ושם'; ואם ביזוי השואה ב'יד-ושם' ערב יום השואה, אינו מספיק, הרי למה לא להוסיף זנות, תיאורי איברים אינטימיים, הפרשות גופניות, צווחנות היסטרית ועוד ועוד? בקצרה – פרובוקציה על פרובוקציה על פרובוקציה, כל כולה קלישאה בנאלית והולכת בתלם הרואה עצמה כהתגלמות העצמאות המחשבתית וההליכה נגד הזרם.

אך די לכלות זמננו על פרוצות פלומות שחי, ונגיע לעיקר. הבה ניתן את הבמה לאמנים, למרצים, למושכים בעט ול"אנשי הרוח" של השמאל − הלא הם מחנכיה, רועיה ואדוניה של משכוכית העדר, נטלי כהן-וקסברג.

השואה בשירות השמאל

נפתח במספר השוואות שואה ונאציזם מצד פוליטיקאים בכירים ומצד אלו הנחשבים במחנה הנאור לגדולי הדור. בראש ובראשונה נזכיר את דברי אבי האסוציאציה, פרופסור ישעיהו לייבוביץ:

לרוב היהודים שרצונם להיות יהודים אין תוכן אחר ליהדותם, מלבד הסמרטוט הצבעוני המחובר למוט, מדי הצבא, והפעולות הנעשות בשמם של סמלים אלה. מחוץ לגבורה צבאית ולשלטון אין תוכן אחר ליהדות. עכשיו מתגלם הכל במדיניות ובמנטליות יהודו-נאצית.

והנה מקבץ מרשים מפיה נוטף המרגליות של שרת החינוך לשעבר שולמית אלוני, שהלכה לעולמה זה מכבר:

נתניהו הזכיר לי את מוסוליני, והוא תלמיד מצטיין של גבלס. (1999)

עורכי דר-שטירמר היו נהנים לקרוא את הכותרות הללו של תעמולת הליכוד. (1986)

החרדים יונקים מאותם יצרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית. (1984)

והרי זו הגות יצירתית לתפארת; שוקקת הומניזם עילאי ואהבת אין קץ לאדם באשר הוא אדם. אך לא רק בענקי הרוח מן העבר עסקינן. קחו למשל את אפרים סנה, לשעבר מראשי מפלגת העבודה, שאמר לפני ימים ספורים כי –

התעמולה ושטיפת המוח שעבר הציבור הישראלי בעניין הפלסטיני הם בסגנון גבלס. זוהי תעמולה גבלסית.

נו, אז מי הוא כאן זה המתפלש בשיח השואה וברתימתו לקידום מרכולתו? הציבור הישראלי? הממשלה? הימין? או שמא מחנה השמאל? חכו, אל תענו. זו הייתה רק טעימה.

השואה מצדיקה את הכיבוש

מסתבר כי בכל הנוגע לאסוציאציות שואה, כהן-וקסברג לא המציאה דבר. אך הדברים הרבה יותר חמורים מכך: ספרות השמאל החדשה מלאה בטיעונים מסוג "סינדרום הקרבן", הטוענים כי בעקבות השואה למדו היהודים לנהוג כמו נאצים, וכי אירוע היסטורי זה הוא המאפשר לישראל להצדיק פשעי מלחמה שהיא עושה, כביכול, בפלסטינים. וכדברי משוררת השואה:

בזכותי יש לכם?… מדינה!!!

בזכותי, וקודם כל בזכותי, יש לכם צבא.

אין יותר אחראית להצלחה שלכם, ממי?… ממני!

ראוי לקרוא ביטויים אלו שוב ושוב, ולעמוד על משמעותם. השואה על פי כהן-וקסברג היא ההצדקה להקמתה של המדינה, לקיומו של צה"ל ובמשתמע גם הצידוק המוסרי למעשה הציוני כולו. טול מהציונות את השואה, ונטלת ממנה את הלגיטימציה. וכפי שלא קשה להבין מהסרטון (ששותפים להכנתו הם פעילים מארגונים כמו 'זוכרות', המצדדים בזכות השיבה ובחיסולה של מדינת ישראל), יוצריו באמת סבורים שאין לציונות הצדקה.

כשמבינים זאת, ועוקבים אחר התבטאויות של אנשי רוח ובכירים בארגוני זכויות אדם, התמונה מתבהרת: למרות ש"אין מספיק מילים להביע את שאט הנפש מהסרטון", כפי שהבהירה 'הקרן החדשה לישראל', ולמרות כל מילות הגינוי הנפוצות בבלוגוספירה וברשת, כלל לא מדובר ב"עשבים שוטים" הגדלים בשולי המחנה. לרעיונות אלו, וגם לחריפותן הרבה, יש אחיזה של ממש בקרב קבוצה נרחבת של הוגים ופעילים הנחשבים לעצם מעצמיו של השמאל הקיצוני.

אחד הראשונים לפתח את הנרטיב הזה היה פרופ' יהודה אלקנה, שפרסם כבר בשנת 1988 בעיתון 'הארץ' מאמר מכונן בשם "בזכות השכחה":

בפעם הראשונה אני מבין את חומרת מעשינו, כאשר במשך עשרות שנים שלחנו כל ילד וילד בישראל לבקר שוב ושוב ב'יד ושם'. מה רצינו שילדים רכים יעשו בחוויה הזאת? דיקלמנו באטימות מוחין ואף באטימות לב, ומבלי לפרש – "זכור"! לשם מה? מה אמור הילד לעשות בזיכרונות אלה? בעבור רבים מאוד תמונות הזוועה עשויות להתפרש כקריאה לשנאה. "זכור" יכול להתפרש כקריאה לשנאה מתמשכת ועיוורת.

וכמו רבים מהטקסטים "שוברי המוסכמות" שנכתבו בשלהי שנות ה-80, בואכה הניינטיז, גם מאמר זה הפך ברבות השנים לאסכולה של ממש והוליד עשרות רבות של ציטוטים ווריאציות.

כמו שטען למשל פרופסור חנן חבר, איש מכון ון-ליר, הנתמך על-ידי 'הקרן החדשה לישראל' (80,000 דולר בשנת 2012):

בשל העובדה ההיסטורית הזאת, שמאפשרת עד היום את השימוש בשואה כמכשיר להצדקת קיומה של המדינה (גם אם לא היתה הגורם להקמתה), מוטלת עליה אחריות כבדה. גם אם השואה לא היוותה גורם להקמת המדינה, העובדה שהיתה ועודנה מקלט לניצוליה ויותר מזה – מכשיר להצדקת הקמתה על חורבות העם הפלסטיני, מטילה אחריות כבדה על ישראל.

רעיון דומה הביעה החוקרת שירה סתיו בהרצאה שנשאה בנושא "נכבה ושואה: מנגנוני דמיון והכחשה בנרטיב הישראלי": "מנגנוני השוואה הנשענים על תמונות הדמיון של השואה… מייצרים את אותו האפקט של הוויה ישראלית קורבנית, גימוד האסון הפלסטיני ולפיכך גם גימוד האחריות הישראלית לאסון זה". מסרים מסוג זה נכתבים גם בספרים, ונידונים בכנסים אקדמאיים מכובדים. ונעשה כמובן גם בסיס לעבודתם של חלק מארגוני זכויות האדם. קחו למשל את הציטוט הבא, מאתר 'רבנים לזכויות אדם' (118,000 דולר מ'הקרן החדשה לישראל' בשנת 2012):

מציינים אנו את יום הזיכרון לשואה ולגבורה. יום זיכרון זה מזכיר לנו שהיינו כעם "השעיר לעזאזל" באמצע המאה שעברה. בכלל יהודים היו "השעיר לעזאזל" בתקופות רבות לאורך ההיסטוריה.

כיום כשאנו מבינים שאין להאשים אחר בעוונותינו ואין שום שעיר היכול לכפר בעדינו אסור לנו גם לקחת קבוצות אחרות כגון עובדים זרים, פלסטינים וכו' ולהפכם לשעיר לעזאזל שלנו. אסור שמישהו אחר ישלם מחיר עבורו. 

מדרך לדך

ככל שמתרחקים מההיכלות המעונבים של האקדמיה, הביטויים והמסרים נעשים בוטים יותר ויותר. נפתח בדברים שפרסם בשבוע שעבר יוסי גורביץ, בלוגר אהוד במחוזות השמאל הסהרורי ופעיל בארגון 'יש דין', הנתמך על-ידי 'הקרן החדשה לישראל' (50,270 דולר בשנת 2012):

צה”ל הוא מרכיב מרכזי בציונות האייכמנית. לא במקרה, הוא צועד פעם אחר פעם בדיוק במקומות שעצם קיומם מעיד על כך שהוא לא היה קיים. זה לא יקרה שוב, אומר לנו צה”ל, אבל רק אם תעשו בדיוק את מה שאני רוצה שתעשו. אה, ומי שמותח עלי ביקורת? הוא מכחיש שואה… ותדעו, חיילים קטנים שלי, שכל מה שתעשו שם – ברשות או שלא ברשות, בפקודה או בהעלמת עין – יהיה בסדר, כי לנו עשו דברים גרועים יותר. העולם חייב לנו איזה שישה מיליונים, ואנחנו עדיין ביתרת זכות.

איך אמרה זאת נטלי? "בזכות מי אתם יכולים לנהל גטו של שלושה מיליון איש מבלי שמעצמות העל יתאחדו ויפוצצו את האמאמא שלכם?".

אותו המוטיב, חוזר גם בפיה נוטף האוונגרד של ליזי שגיא, לשעבר מנהלת אגף המידע בארגון 'בצלם', הנתמך, כמובן, על-ידי 'הקרן החדשה לישראל' (255,477 דולר בשנת 2012):

מדינת ישראל לכשעצמה, דווקא מוכיחה דבקות בערכי הנאציזם למיניהם: עליונות הגזע, לאומנות, קישור בין עם למדינתו כהכרח קיומי, מדיניות ההפרדה, קשר בין נאמנות לאזרחות, דמוניזציה ל"אחר" ש"מאיים" על הקיום ועוד… אל מול זה, גוזרת ישראל קופונים רבים בעולם, על חשבון השואה.

ולקינוח, איך אפשר בלי אורי משגב, הבלוגר הפופולרי ביותר של אתר 'הארץ':

הקביעה המפורסמת ביותר של קרשו גורסת, כי "הדרך לאושוויץ נסללה בשנאה אבל רוצפה באדישות". ניתן לזהות ריצוף דומה גם בדרך למבצעי הרדיפה והגירוש של יחידת "עוז" (אומץ!), למחנות הריכוז שמקימה המדינה בנגב, ולמובלעת הייבוש וההרעבה של האריתריאים על גדר הגבול ושביתת ההורים באילת.

והשווו ל: "ממי למדתם לאסוף אנשים על-פי מוצאם האתני ולזרוק למחנות ריכוז הא? כפויי טובה! אני אמא שלכם!".

הציטוטים שהצגתי כאן הם אפילו לא רשימה חלקית. מדובר באיסוף מקרי, על קצה המזלג, של מסרים ומוטיבים המופיעים כבמעשה שגרתי בדפי המסרים של ארגוני השמאל הקיצוני, מדור הדעות של 'הארץ' ומאמרים פסבדו-אקדמיים עמוסים מלל מפנה לעצמו מצד עשרות ומאות אנשי אקדמיה.

ולמי מבין קוראינו ואנשי שמאלינו שטרם השתכנע ממגוון הציטוטים שהצגתי, ובכן, במיוחד בשבילכם קטני האמונה סיפק אורי משגב, כן שוב הוא, את הציטוט הבא, לפני שלושה ימים בלבד – ביום השואה עצמו:

חשבתם שאני מעצבן? אני אבק אדם. אני החבר הכי טוב שלכם, עמוק במיינסטרים. רוצים להתרגז באמת? תראו את הסרטון הזה ותבינו מה זה אומץ אמנותי ופוליטי. הוא נקרא "ביקור השואה ביד ושם". סרטה של נטלי כהן ורצברג (כך במקור). הופעת אורח: גדעון ספירו. לא ראיתי דבר כזה בוטה ואמיץ בימי חיי. שמונה דקות של הלם תרבותי-פוליטי. 

ובכן מר משגב צפינו. צפינו, ומה שראינו (אם נניח בצד את הפרובוקציות הגסות) הוא את פרצופה של צעירה שהפנימה לחלוטין – עד כדי אובדן של כושר שיפוט עצמאי ועכבות מוסריות – את מסריו התעמולתיים-חינוכיים-ערכיים-פוליטיים של השמאל הישראלי של שנות האלפיים.

נטלי כהן-וקסברג אמנם מבקשת לעטות על עצמה מסכה של זונה, אולם יותר משמצליחה המסכה לגלם את דמותו של מיתוס השואה בזיכרון הישראלי, הרי שהיא מציגה בבהירות את בבואת השמאל הישראלי. בבואת הארגונים נתמכי 'הקרן החדשה לישראל', עיתון 'הארץ' והממסד התת-תרבותי והפסבדו-אינטלקטואלי של השמאל האנטי-ציוני והפוסט-יהודי.