דעה: תנו לאנשים לחגוג את הניצחון של מכבי

רבים ביכו בתקשורת וברחבי המדיה את נצחונה של מכבי תל-אביב אמש על ריאל מדריד, בשם אהדתם לקבוצה כזו או אחרת, ואף ביקרו את ה"טרמפיסטים" שאינם מבינים בכדורסל אך הצטרפו למסיבה • אולם, זה לא הפריע לרוב עם ישראל ולאתרי החדשות המרכזיים לחגוג את הניצחון המרשים • ובצדק, אחרי הכל אין לישראל יותר מדי הזדמנויות למפגן ולחגיגות 'קלילות' וחיוביות של גאווה לאומית משוחררת • אז הניחו לחוגגים לחגוג  

מילאנו, אתמול, 22.30 שעון מקומי. כעשרת אלפים ישראלים לבושים בחולצות צהובות שרים בגרון ניחר את ה'תקווה', דקות ספורות לאחר שקבוצתם האהודה, מכבי תל-אביב, זכתה בגביע אירופה בכדורסל. רק שניים מבין שנים-עשר שחקני מכבי מצטרפים לשירת ההמנון. עשרת הנותרים, שלא גדלו בישראל ואינם דוברי עברית, יכולים רק לעמוד ולחייך. שניים מבין העשרה, דייוויד בלו ואלכס טיוס, הם אמריקנים אזרחי ישראל שמעולם לא הסתירו את חוסר שביעות רצונם מהדרישה לשחק במדי נבחרת ישראל. בלו אף שינה לפני מספר שנים את שם משפחתו מבלות'נטאל, כדי שלדבריו, "לא יתנכלו לבת שלי בגלל יהדותה, כפי שעשו לי בילדותי".

דבר מכל אלו לא הפריע לראש הממשלה בנימין נתניהו ולנשיא שמעון פרס לברך את הצהובים, ולעשרות אלפי ישראלים, באיטליה ובכיכר רבין, לצאת לחגוג עם דגלי ישראל. "אנחנו" שוב על המפה.

החגיגות בכיכר רבין והברכות של מנהיגי המדינה על זכייתה של מכבי בגביע אירופה מפתות את כולנו לשוב במנהרת הזמן לקרב ההוא מול צסק"א ב-77', שיותר מהכל, היה ניצחון בעל משמעות פוליטית אדירה. בזמנו, לא היה כל ספק כי מכבי תל-אביב היא אכן "הקבוצה של המדינה". 37 שנים מאז הניצחון על הדוב הרוסי, נדמה היה כי מדובר במשחק שונה לחלוטין.

בניגוד ל-77', חובבי כדורסל רבים בישראל לא התביישו אתמול להצהיר כי היו רוצים לראות את מכבי מפסידה לריאל מדריד. מבחינתם, מכבי היא ארגון דורסני, המייצג אך ורק את עצמו, ובשום אופן לא את מדינת ישראל. הם מבקשים לנתק את הקשר בין אהבת המולדת לבין ניצחון של קבוצת ספורט כזו או אחרת. אוהדי הפועל תל-אביב, יריבתה העירונית של מכבי, לוקחים את אידאולוגיית ההיבדלות לקיצון, ואף נוהגים לתלות בכל משחק את השלט: 'מייצגים את הפועל, ולא את ישראל'.

התפיסה האנטי-מכביסטית, לפיה לא קיימת הלימה בין הצלחה בינלאומית של מכבי תל-אביב לפטריוטיזם ישראלי, אמורה היתה ליהנות מלגיטימציה רחבה בעקבות המשחק אתמול. אוחיון ופניני, שני הצברים היחידים בסגל של מכבי, קלעו ביחד 4 נקודות בלבד ולא היוו חלק משמעותי מדי בניצחון. המשפט המיתולוגי שטבע אודות מכבי מאמן צסק"א מוסקבה לשעבר, אלכסנדר גומלסקי, כי "קבוצה מאסיה, עם שחקנים אמריקנים, זכתה בגביע אירופה" – נראה לכאורה רלוונטי מתמיד.

או שלא.

שונאיה ומבקריה של מכבי צודקים בטענתם כי אוהד ריאל מדריד ירצה בכל לבו שיריבתו העירונית, אתלטיקו מדריד, תפסיד בכל משחק מול כל קבוצה – ספרדית או לא ספרדית – ולהיפך. "רק מדינה חסרת ביטחון בזהות שלה הופכת מועדון ספורט פרטי לנבחרת לאומית", אמר לי חבר, אוהד הפועל ירושלים. יש לא מעט אמת בדבריו, אך הוא שוכח, או רוצה לשכוח, כי החגיגות ההמוניות שהחלו אתמול ויימשכו גם מחר אינן קשורות בהכרח למועדון הכדורסל מכבי תל-אביב. למעשה, רובם המוחלט של החוגגים לא נוהגים לצפות באדיקות במשחקיה של מכבי, וחלקם גם לא היו מזהים אף אחד משחקניה אם היו נקלעים מולם ברחוב.

האוהד הירושלמי ודומיו האנטי-מכביסטים מתקשים להבין כי השמחה על הזכייה בגביע אירופה, שחוזרת על עצמה כל כמה שנים, מהווה בבואה לצמאון של העם היושב בציון למפגן מזוקק וספונטני של גאווה לאומית.

ישראל נהנית אמנם מהישגים עצומים בטכנולוגיה ובביטחון, אך טרם נראה העם שיצא במחולות עם השקתו של טנק חדיש או מערכת הגנה מתוחכמת מפני טילים. הישגים ספורטיביים, לעומת זאת, דווקא כן מצליחים לגעת בבלוטות הרגש של ההמון, אך לצערנו, נבחרות ישראל הייצוגיות אינן מספקות לנו, בלשון המעטה, רגעי אושר רבים. לכן, הזכייה של מכבי בגביע אירופה מהווה פעולה 'חיובית' המעניקה לקולקטיב הישראלי הזדמנות נדירה לתחזק, לחגוג ולהפגין את הזהות שלו. לצד המאבקים הלאומיים ה"כבדים" מול אויבים וארגוני טרור, חשובים גם רגעי הנחת ה"קלילים" והמשוחררים הללו.

העובדה כי גיא פניני כלל לא קלע במשחק הגמר או שאחד מכוכבי מכבי העדיף להסוות יהדותו, כלל לא משחקת תפקיד עבור החוגגים. כל עוד הם חוזים בקבוצה, הנושאת את שם העיר תל-אביב וששחקניה מתעטפים בדגלי ישראל, מנצחת קבוצה ממדינה זרה – הרי לכם סיבה לתצוגת פטריוטיות ישראלית, שאינה קשורה לתמיכה במבצע בעזה או להפגנה נגד גילויי שנאה למדינה.

ביום שבו הדיון האנטישמי סביב הלגיטימציה של מדינת ישראל ייעלם מהעולם, אז גם חזונם של אוהדי הפועל יתממש – וניצחון של מכבי תל-אביב על ריאל מדריד ישמח אך ורק את אוהדי מכבי תל-אביב.