גם אם ממש תנסו ליצור מונופול משלכם בתנאי שוק חופשי לא תצליחו. אלא אם כן המדינה תתגייס כמובן לעזור לכם… הלל גרשוני על אחת האמונות הטפלות המשפיעות בכלכלה
בשנת 1903 המציאה אליזבת מגי משחק בשם Landlord, במטרה להמחיש את מחאתה נגד אנשי העסקים הגדולים של התקופה – אנשים כמו אנדרו קארנגי וג'ון רוקפלר. מגי יצרה שני סטים של חוקים למשחק, "אנטי-מונופוליסטי" שבו כולם מנצחים כאשר הרווחה עולה, ו"מונופוליסטי", שבו המטרה היא ליצור מונופולים ולמחוץ את היריבים. הגרסה האחרונה זכתה לפופולריות רבה, ושלושים שנה אחר כך, בזמן השפל הגדול בארצות-הברית, נפוץ במדינה המשחק בשם "מונופול".
אז כולנו למדנו ש"מונופל זה רע". אבל מהו מונופול? ולמה הוא רע?
חוק ההגבלים העסקיים קובע כי "לענין חוק זה יראו כמונופולין ריכוז של יותר ממחצית מכלל אספקת נכסים או מכלל רכישתם, או של יותר ממחצית מכלל מתן שירותים, או מכלל רכישתם, בידיו של אדם אחד… השר רשאי, לפי המלצת הממונה, לקבוע כי לגבי נכסים מסויימים או שירות מסויים, יראו כמונופולין ריכוז בשיעור נמוך ממחצית אם ראה כי למי שבידיו ריכוז כאמור יש השפעה מכרעת בשוק לגבי אותם נכסים או אותם שירותים".
זה, אם כן, המונופול לפי הגדרת החוק. אבל החוק אינו אלא חוק: מספר מילים שגובשו על-ידי כמה בני אדם ואושרו על-ידי כמה בני אדם אחרים, האמורות לשקף תפיסת עולם מסוימת; לחוק – לכל חוק – יש מטרה, ויש היגיון מאחוריו. עקרון כלשהו שהמחוקק מנסה לתפוס ולהגדיר. מהי אם כן המהות העומדת לדיון כאן?
לשם כך אנחנו צריכים לעזוב לרגע את לשון החוק, ולנסות לדון בהיגיון העומד מאחורי חוקי ההגבלים העסקיים, ובדבר המסוכן ששמו "מונופול".
המונופול והשוק החופשי
האיבה למונופול, כך נראה, נעוצה במקורה באהדה לשוק החופשי; אי אפשר להסביר את הראשון בלי להניח כנקודת מוצא את האחרון. כאשר אני מוכר בשוק סחורה כלשהי, ארצה באופן טבעי למכור אותה במחיר גבוה ככל שאפשר, ולהשקיע בה כמה שפחות מאמצים כך שהרווח הנקי שלי יהיה הגדול ביותר. אם אני מייצר טלפון סלולרי, לדוגמה, הכי טוב מבחינתי יהיה למכור אותו בכמה אלפי דולרים (או יותר! כמה שיותר!), ומבחינתי להשקיע בייצור שלו 30 סנט (או פחות! כמה שפחות!).
מה מגביל אותי בעניין הזה? לא טוב הלב שלי והדאגה לקונה, אלא הדאגה לעצמי: כאשר אעמוד בחנות ואנסה למכור את המכשיר שייצרתי, אגלה לתדהמתי שאף אחד לא קונה אותו, אלא קונים מוצר אחר, עם מחיר זול יותר ותמורה רבה יותר. אם אקח מכשיר של מוטורולה מסוף שנות ה-80 ואנסה למכור אותו באלפי שקלים (כפי שנמכר אז) לא אוכל להתפלא יותר מדי על כך שאנשים מעדיפים לקנות אייפון 6S במחיר זול יותר.
אם כן, מה שדוחף אותי לתת לקונה את התמורה הטובה ביותר לכספו הוא השוק החופשי, המשתמש באינטרס האישי שלי לטובת הכלל. זה ההיגיון של השוק החופשי, ורק על רקע זה ניתן להבין את ההתנגדות למונופוליזם.
מונופולין (מונו – יחיד, פולין – למכור), מילולית, הוא מצב שבו יש רק מוכר אחד של טובין מסוימים בשוק. והבעיה עם מונופול היא שאין לו מתחרים, ועל כן הוא יכול לגבות מחיר גבוה ככל שיחפוץ, ולתת שירות גרוע ככל שירצה.
כל יצרן הוא מונופוליסטי – ואף יצרן איננו מונופוליסטי
אלא שכאן אנחנו נכנסים לבעיה: כיצד מגדירים "טובין מסוימים"? נניח, לדוגמה, שייצרתי אפליקציה חדשה המסוגלת לתת למשתמש את הנתיב הטוב ביותר להגיע ליעדו; נקרא לה לצורך העניין "אוי וייז". האם אני מונופולין? במובן המצומצם, בוודאי: אין אף אפליקציה שנותנת למשתמש בדיוק את מה שאני מציע. כך שאני מונופול בתחום ה"אוי וייז". יכול להיות שיש עוד אפליקציות ניווט, ובשוק הזה יש תחרות, אבל בשוק עם היתרון הייחודי שלי, אני מונופול. ואם תגידו שההבדלים בין האפליקציות לא מספיק "משמעותיים" כדי שאקרא מונופולין (על סמך מה?), הבה נניח לרגע שאין עוד אף אפליקציית ניווט. האם אני מונופולין? לכאורה, כן: כל מי שרוצה להשתמש באפליקציית ניווט צריך להשתמש בשירותיי. למעשה, לא ממש: אם האפליקציה תהיה יקרה מדי וגרועה מדי המשתמשים יעזבו אותה ויפנו לחלופות מתחומים אחרים, נקרא להם "מפה" ו"תמרורים". ואם נניח שגם מפות ותמרורים אין משום מה, עדיין אפשר לעצור אנשים ברחוב ולבקש מהם הנחיות.
הנקודה, אני מקווה, ברורה: אין אף "שוק סגור" שבו המונופול הוא מונופול מוחלט. מצד אחד, כל עיסוק הוא מונופולין – תמיד השירות או המוצר שאני מציע הוא בעל מאפיינים ייחודיים שאין באף מוצר אחר; מצד שני, אף עיסוק אינו מונופולין – תמיד יהיו חלופות שניתן להשתמש בהן. [ייתכן שנוכל למצוא דוגמאות קיצון למונופולין "אמיתי" ומוחלט, כגון עיירה באמצע המדבר שבה רק לאדם אחד יש שליטה על המים, ואפילו במקרה הזה השליטה שלו תהיה מוגבלת – אנשים יוכלו למעט או להרבות במים למקלחות או לשטיפת רצפה, לשתות באופן מדוד, להכין אוכל בלי מים וכן הלאה].
תמחור טורפני? זה אחלה
נעזוב לרגע בצד את הבעיה המהותית של הגדרת "תחום" שבו אנו מגדירים מונופולין. הבה נניח שחברה נכנסה לתחום מסוים, התרווחה בו וכעת מוכרת מוצרים במחירים גבוהים מדי. מה זה "גבוהים מדי"? גבוהים ביחס למה? כאמור, אי אפשר להבין זאת אלא על רקע הבנתנו על השוק החופשי: גבוהים מדי לעומת מקרה שבו הייתה תחרות חופשית בענף הרלוונטי.
במילים אחרות, החברה הזו עושה כסף קל: משקיעה מעט ומרוויחה המון. כעת צריכה להישאל השאלה: מה מונע מיזמים אחרים, הרואים תחום שבו אפשר לעשות כסף בקלות, להיכנס לתחום? אם אנחנו מדברים על שוק חופשי, בלא מעורבות הממשלה והרגולטור, קשה להעלות על הדעת סיבה לכך שלא יימצאו יזמים שימהרו להיכנס לנישה ו"לעשות מכה", אם אכן מדובר ברווח קל.
קשה להעלות על הדעת, ועדיין עלה על הדעת. הטיעון המרכזי לגבי מונופולין בשוק חופשי מתמקד במושג "תמחור טורפני" (predatory pricing). ההיגיון הולך ככה: חברה א' שולטת בשוק, ומעלה מחירים כרצונה. חברה ב' רואה את הרווחים הקלים ומנסה להיכנס לשוק, תוך הצעת מחירים זולים יותר ו/או מוצר טוב יותר. חברה א', שצברה בינתיים הון, משתמשת בהון שלה כדי לנסות לחסום את המתחרה: היא מורידה מחירים מתחת לרף הרווחיות, בהנחה שחברה ב' לא תוכל לעמוד בהם לאורך זמן. חברה ב' מגלה פתאום שהשוק בכלל לא כזה רווחי, מקפלת את הזנב ופורשת. חברה א' חוזרת להעלות את המחירים, מבסוטה מריסוק המתחרים. המונופול הרוויח, הציבור – וחברה ב' – הפסידו.
מה הבעיה עם התיאור הזה? הבעיה הראשונה היא שמהלך התמחור הטורפני מזיק אולי לחברה ב', אבל נהדר לצרכנים. בתקופת התמחור הטורפני כלל הציבור מרוויח בגדול. במילים אחרות, עצם התמחור הטורפני הוא דבר טוב. הבעיה השנייה נעוצה בכך שהמהלך הזה לא יכול לשמור על המונופולין לאורך זמן. זאת משום שמיד לאחר שהועלו המחירים בחזרה לרמתם הקודמת, יכולה שוב להיכנס לשוק חברה ב' – אם שרדה – או חברה ג', שרואה את הרווח הגדול וכן הלאה. אם חברה א' תנסה שוב להשתמש בטריק התמחור הטורפני, היא תגלה מהר מאוד שמהלך כזה ירוקן אותה כליל מכל ההון שלה. כך שלמעשה אין שום תיעוד מובהק לשוק שבו ננקט מהלך של תמחור טורפני ושבזכותו הצליחה חברה להישאר מונופולין.
קחו לדוגמה את סיפור עלית וקדבורי: עלית ניסתה לחסום את כניסתו של שוקולד 'קדבורי' שייבאה חברת כרמית, ונתבעה בעקבות כך על-ידי רשות ההגבלים. עם זאת השאלה האם מהלכיה של עלית הם שגרמו להתקפלות של קדבורי או שמא עצם זה שהשוקולדים של קדבורי תומחרו באופן יקר – לא נבחנה ולא יכלה להיבחן; המציאות היום היא שבמדפים בסופר יש מגוון שוקולדים מתחרים לאלו של עלית; האם עלית הייתה יכולה לחסום את כולם במהלכים טורפניים כאלה? ספק רב. הדרך היחידה לחסום אותם היא בהעלאת חסמי הייבוא, כלומר במעורבות ממשלתית המקשה על יבואנים ומגבילה אותם (זו אכן קיימת, אם כי לאחרונה הוסרו חלק מהחסמים במסגרת "רפורמת הקורנפלקס").
מונופול וקרטל, בינם אין שום הבדל
לאותו סוג שייך גם מושג הקרטל: כמה חברות העוסקות באותו תחום ומתאמות ביניהן מחירים גבוהים תוך "חלוקה של השוק" בלי תחרות. כל הדברים האמורים לעיל נכונים גם לגביו, וביתר שאת: אם הקרטל ישמור על מחירים גבוהים מדי, שווקים חלופיים עלולים להתעורר ולהתחרות בתחום המסוים של הקרטל (ודוגמה טובה לכך נותן לאחרונה קרטל הנפט אופ"ק); ועוד: אם כל חברה יכולה להיכנס לשוק כשהיא רוצה, ממילא מתח הרווחים הגבוה יזמין חברות מתחרות להיכנס ולהתחרות בקרטל; בנוסף, בין חברי הקרטל יתקיים תמיד מתח מובנה, כאשר כל אחד ירצה לכרסם מעט בהסכמות ולהעביר לקוחות אליו, עד שבסופו של דבר הקרטל יישבר מאליו.
הדרך היחידה שבה קרטל יכול לשרוד לאורך זמן הוא בסיוע מעורבות ממשלתית (או כל פעולה כוחנית מחוץ לשוק החופשי. לצורך העניין הזה אין הבדל בין הממשלה לבין מאפיה מאורגנת). וכאן אנו מגיעים לעיקר: המעורבות הממשלתית בשירות המונופול, ולמעשה ביצירתו ובאחזקתו.
הממשלה כיוצרת המונופולים המרכזית
כדי להבין היטב את מושג המונופול לאשורו, עלינו לחזור לשם כך ללידתו של המושג המקורי: מונופול היה כתב שנתנו הרשויות לעוסק מסוים המאשר לו ורק לו לעסוק בתחום ספציפי. מונופול היה חלק בלתי נפרד מהחיים בימי הביניים, ועירב תמיד כוח ממשלתי כזה או אחר, כלומר חריגה מן השוק החופשי. הבקיאים בספרות השאלות והתשובות ההלכתית מן העולם היהודי דאז מכירים את המונח "מערופיא", שהיה אישור מונופולין ליהודי לעסוק בתחום מבלי שיותר למישהו להתחרות מולו. המונופולין נחשב בעבר דבר חיובי וחלק בלתי נפרד מן החיים הכלכליים, ועיסוק בתחומו של מי שקיבל מערופיא נחשב להשגת גבול וגזל פרנסה.
היום, מכל מקום, מונופולין אינו נחשב דבר חיובי, אבל הדרך למניעתו ברוב המקרים היא פשוטה להחריד: פשוט, למנוע כל התערבות ממשלתית במשק שעלולה ליצור מונופולין או קרטל. באופן פרדוקסלי, דווקא המעורבות הממשלתית המנסה לפגוע במונופולים היא זו שמנציחה אותם ומשרתת אותם. כיצד? כפי שאמרנו, מונופול יכול לשרוד רק נמנעת כניסת מתחרים לשוק.
ובעוד השוק החופשי אינו נותן כוח בידי השחקנים לחסום מתחרים אחרים, מפני שכאן הכסף מדבר, הרי שבאמצעים ממשלתיים יש דרכים רבות לעשות זאת: הממשלה יכולה לאסור על כניסת מתחרים, או להגביל אותם, והיא אכן עושה זאת במקרים רבים. החל באיסור על ייבוא מוצרים, דרך הטלת מכסים גבוהים, קביעת תקנים ייחודיים הפוסלים מוצרים רבים, דרישת ערבויות בסכומים גבוהים מאוד למבקשים להיכנס לתחומים מסוימים, רגולציות שונות ומשונות, וכן על-ידי העלאת האי-ודאות לעוסקים בתחום.
כל אחד מן הצעדים הללו עוזרים לתאגידים הגדולים שכבר נמצאים בתחום, ומציבים רף גבוה, לעתים בלתי עביר, למבקשים להיכנס לתחרות. דוגמאות תוכלו למצוא על כל צעד ושעל:
מכסי המגן תורמים להעלאת יוקר המחיה במחירי הפירות והירקות, החלב והבשר ועוד שלל מוצרים; מכון התקנים ממלא תפקיד מכריע בדיכוי התחרות, דבר שגם במשרד הכלכלה מבינים; בסיפור ידוע מן הזמן האחרון הצליחה אוסם לפגוע ביבואנית היינץ באמצעים דומים והכריחה את היינץ לשנות את שמו של הקטשופ שלה ל"מתבל עגבניות" מכיון שהוא לא עומד ב"תקן הישראלי" לקטשופ; ועוד לא הזכרנו את המונופולים המוחזקים בידי הממשלה או נשלטים על-ידיה גם לאחר ש"הופרטו" – חברת החשמל, הנמלים, משרד החינוך, דואר ישראל, הוט ויס, שידורי הרדיו והטלוויזיה; והגילדות המקצועיות, שגם מעמדן נקבע בחוק ועושות הכול כדי לתת שירות מונופוליסטי ככל האפשר.
"מונופול הגז" – עד כמה הוא מונופול?
ומה לגבי "מונופול הגז"? נכון לעכשיו, יש שתי שחקניות עיקריות בתחום הגז – נובל אנרג'י ודלק – והן שותפות במאגרים העיקריים שנמצאו. לכאורה, מונופול. בפועל, כל מה שאמרנו לעיל חל לגביהן: בשוק הגז המקומי הן שחקניות עיקריות, אך בשוק האנרגיה, שבו הגז הוא שחקן אחד בלבד, הן כלל לא עיקריות. עצמו לרגע עיניים ודמיינו עולם שבו מעולם לא נמצא גז לחופי ישראל. בעולם הזה, חברת החשמל משתמשת עדיין בפחם, המפעלים משתמשים עדיין בנפט או בגז מונזל מיובא, וכן הלאה. כך שה"מונופול" האימתני, בכל תסריט אפשרי, לא יכול לפגוע במשק מעבר למה שהיה לולא היה קיים בכלל. למעשה, גם בעולם הנוכחי יש לגז אמנם יתרונות גדולים – בעיקר מחירו הזול וזיהום האוויר הפחות – אולם יש לו גם חסרונות, בייחוד נוכח התלות שהוא יוצר באספקה רציפה שלו (תלות חמורה גם מבחינת הביטחון הלאומי); בנוסף, המחיר הזול עלול להתברר כלא-כל-כך-זול עקב תשלום מוקדם בהערכה מופרזת, כפי שנוכחנו לדעת לא מכבר. דווקא הנהייה אחרי ה"ירוק בכל מחיר" – בין אם זה היטל הזיהום על ייבוא פחם וסולר, או סבסוד אוטובוסים מונעים בגז – מהווה תדלוק ל"מונופול הגז" והעצמת כוח המיקוח שלו.
בשוק האנרגיה, ואפילו בשוק הגז הכולל גם יבוא גז מונזל, נובל ודלק כלל אינן מונופולין, והן מוגבלות ברווחיהן על-ידי הגבולות הקשיחים האלה. מה לגבי שוק הגז הטבעי בישראל? כאן, באורח פלא, מי שתורם למעמדן המונופוליסטי הם לא אחרים מאשר אנשי "שוד הגז", התובעים שוב ושוב להפר איתן את הסיכומים.
כיצד? כפי שאמרנו קודם, הדרך היחידה שבה חברה יכולה לשמור על מעמדה המונופוליסטי לאורך זמן היא באמצעות הגבהת חסמי הכניסה לשוק באמצעים ממשלתיים. לשם כך חשוב לזכור ששוק קידוחי הגז הוא במידה רבה ספקולטיבי: השקעת הון על קידוח במקום שלמיטב חישוביך יכול לכלול גז או נפט, אבל עדיין סיכוי טוב שלא תמצא כלום. לפיכך הרווח שתגרוף חייב להיות רווח גבוה מספיק כדי לכסות על הסיכון: אם לדוגמה אתה מעריך שהסיכוי שתמצא גז הוא 10%, כי אז הרווח חייב להיות גבוה פי עשרה ממה שהיית משקיע בקידוח שהוודאות שלו היא 100%. את החישובים הללו אתה חייב לעשות לפני הקידוח, כאשר אתה רוכש את הזיכיון לחיפוש, ולצורך כך התנאים הרגולטוריים חייבים להיות יציבים ככל האפשר, ואמינות הסיכומים המוקדמים היא קריטית.
שלושה זעזועים
במקרה של מדינת ישראל, שלושה זעזועים עיקריים סדקו את חומת היציבות והאמינות הזו: הראשון היה במסגרת ועדת ששינסקי, ששינתה לחלוטין את מודל מיסוי הגז; לכאורה, המיסוי בישראל תמיד משתנה ואין בכך פסול, אך בפועל אין מדובר במיסוי על שוק הכולל בתוכו מאות אלפי אזרחים או חברות (כמו מס החברות או מס הכנסה) אלא על שוק מסוים ובו מספר קטנטן של חברות. במילים אחרות, מדובר בלקיחת כסף שאינה עיוורת אלא מכוונת כלפי חברות מסוימות, לאחר שהללו השקיעו את כספן. כיון שניתן להעריך שלו המיסוי היה מועלה לפני החיפושים אף חברה לא הייתה באה, הרי יש כאן מעשה של הונאה וחוסר יושר בסיסי.
הזעזוע השני היה ועדת צמח שהגבילה את היצוא. כפי שהוועדה עצמה ציינה (בעמ' 96 לדו"ח שלה) "התרת היצוא יוצרת תמריץ לפיתוח שדות נוספים שיביאו להגדלת מספר הספקים במשק הגז וכפועל יוצא מכך, יגדל היצע הגז ויגבר הפוטנציאל לתחרות במשק"; ועדיין הוועדה הגבילה במידה ניכרת את היצוא, ושוב מדובר בשינוי תנאים לאחר מעשה, כאשר ספק אם החברות היו בכלל טורחות לקדוח ביודען את המגבלות הללו.
הזעזוע השלישי היה חזרתו של הממונה על ההגבלים העסקיים לשעבר, דיויד גילה, מן ההסכמות שהגיע אליהן עם חברות הגז, והכרזתו על "הסדר כובל" לגביהן, מה שהוביל להקפאת כל הליכי פיתוח הגז והתניע מהלכים לעקוף את הכרזתו, שהוליכו להתפטרותו עקב גיבוש 'מתווה הגז' שנועד להחזיר את היציבות הרגולטורית למקומה.
אי אפשר לזלזל במשמעותם הנרחבת של שלושת המהלכים הללו; אמינותה של ישראל בתחום הגז צנחה לשפל חסר תקדים כאשר בתחום כיבוד ההסכמים קיבלה ישראל בדו"ח של חברת הייעוץ IHA CERA ציון 5 בלבד (לשם השוואה: ארה"ב, נורווגיה, קנדה ואוסטרליה קיבלו ציון 10; ניגריה קיבלה ציון 4), ומשקיעים החלו לברוח. ההשלכות יכולות להגיע הרבה מעבר לתחום הגז, אבל כבר בתחום זה יש לשים לב לעובדה הפשוטה: ככל שהאי-ודאות הרגולטורית עולה, כך חסמי הכניסה לשוק עולים דרמטית, וכך מתבצר מעמדן של השחקניות הנמצאות כרגע בשוק.
תרומתם של פעילי "שוד הגז" לביצור המונופול
הדרך היחידה ל"פירוק המונופול" אינה הלאמה (שאינה אלא החלפה של מונופול פרטי במונופול ממשלתי, המנוהל כרגיל באופן גרוע והמשדר מסר ברור לכל בעלי העסקים מן העולם), לא פיקוח על המחירים (המרחיק משקיעים ומחזק את המונופול) וגם לא כפייה של מכירת חלקים מן הגז לחברות אחרות (כך משודר מסר של חוסר אכפתיות לזכויות הקניין, ושוב הרחקת משקיעים; ובמקביל, עצם המכירה למשקיעים אחרים בלי הסרת החסמים אינה משנה דבר. לא מספר השחקניות הוא הקובע אלא השאלה אם יזמים חדשים יכולים להיכנס לשוק או לא), אלא בדיוק להפך: הסרת אמצעים כופייניים מצד המדינה, ומתן יציבות וודאות מבחינת מיסוי ורגולציה, מה שיזמין לשוק יזמים נוספים שימצאו נפט ויוכלו לפתוח את השוק לתחרות חופשית.
פעילי "שוד הגז" (שכשמם כן הם: פועלים לשדוד את הגז מבעליו החוקיים, שקדח ומצא אותם ברישיון כחוק), אם כן, אינם מתנגדים למונופול, אלא מסייעים בביצורו ובחיזוקו. האם תשובה ונובל משלמים להם? אינני יודע. אבל אם לא, הם פראיירים.
,התאוריה אם היה מצב שביבי היה נגד מונופול הגז אתם ,אתר מידה
הייתם מחפשים עובדות מצוצות מן מהאצבע למה זה טוב
ווכמובן עכשיו שהוא בעד ההסכם אתם מחפשים עובדות מצוצות מן מהאצבע למה זה טוב
תעשו לי טובה ותיהיו יותר רצינים
מוזר. אתר מידה מבקר את ביבי הרבה פעמים. ואני בפרט ביקרתי אותו ואת ממשלתו כאשר היא נקטה מהלכים שגויים או פופוליסטיים. אתה מוזמן לחזור לפוסטים הקודמים שלי ולבדוק.
למעשה, הפוסט הזה עצמו מבקר את ועדת צמח, שמונתה בידי נתניהו.
אתה מוזמן לקרוא בראש פתוח יותר, ובלי הנחות יסוד שגויות.
יוסי, עליתה עלינו. ביבי משלם לנו מליונים לכתוב בשבילו. אתה מחפש עבודה? כי נראה שאתה צריך כסף לסמים
אתה חושב בקטן. קח דוגמא מחברים שלך שאומרים אותו דבר על איראן – היא בכלל מדינה לא מסוכנת ושוחרת שלום, אך ורק מפני שביבי חושב הפוך.
זה רק אני או שיש עוד כאלו?
ככל שאני קורא יותר על ענייני הגז אני נעשה יותר ויותר מבולבל…
בכל פעם שאני קורא את גרשוני אני בטוח שרק שוק חופשי וביטול מעורבות ממשלתית יצילו אותנו.
בכל פעם שאני קורא את שלי יחימוביץ' אני משתכנע שזה בדיוק הפוך.
הצילו!
ברמה התיאורטית, ובלי להתייחס כלל להסכם הגז, התעלמת מעיניין חסמי הכניסה.
כלומר, בעולם אידיאלי אין משמעות למונופול; אם הוא נצלני, תאגיד אחר ייכנס לתחום.
מחוץ לספרי הכלכלה, יש חסמים ממשיים לכניסה כזו לשוק. למשל, נמלים: בתיאוריה יזם יכול מחר לקנות 5 ק"מ חוף במרכז הארץ, לשכור קבלן סיני ולהקים נמל על הכיף כיפק. מעשית, הוא צריך תיאום עם תחבורה, צה"ל, הגנת הסביבה, רישוי עסקים, ומי לא, כך שזו לא אפשרות אמיתית. התחרות היא עם שינוע אוירי בלבד- שהוא בעצמו יקר מאוד..
או חברת חשמל: ברור, אני יכול מחר לעבור לתאורה וייבוש כביסה בגז וכו', ואפשר לחשוב על הקמת רשת חשמל נוספת, מתחרה- אך בפועל זו הוצאה של עשרות מיליארדים. נשארה תיקרה גבוהה מאוד שחברת חשמל יכולה להרויח (או להגדיל הוצאות) בלי שתהיה תנועה רצינית לחלופה..
כלומר, לעיתים המונופול יכול לתמחר לא רק "קצת" מעל מחיר השוק אלא הרבה מעליו; ובמקרים כאלו בהחלט יש מקום לפיקוח.
התעלמתי מחסמי הכניסה? אתמהא, כתבתי שזה בדיוק מה שיוצר מונופולים.
מכל מקום אין כזה דבר "מעל מחיר השוק" – אין מחיר שוק אלא מה שנמצא כרגע לפנינו (בכל שוק יש בעצם חסמי כניסה מסוגים שונים. פשוט צריך לא להערים עוד מעבר למה שיש כרגיל).
מה שהממשלה עושה זה להערים עוד ועוד חסמי כניסה, *בדיוק על ידי אותו פיקוח שאתה מבקש* ועל ידי שאר הגבלות, ובכך בדיוק היא מנציחה את המונופול.
אבל זאת בדיוק הנקודה. הניסיונות לשלוט על השוק באמצעות רגולציה היא גורם עיקרי ליצירת חסמי הכניסה
הלל לא התעלם מכך. להיפך.
אם "חסם הכניסה" נכפה על ידי הממשלה – זהו מונופול.
ואם הוא נכפה על ידי המציאות – כי הקמת חלופה עולה הון עתק, הרי זה אומר שבאמת מחיר השרות המדובר גבוה, והתעריפים שלו מוצדקים. תמצא דרך זולה יותר להפיק את השרות, ותתחרה בו.
מה שאתה מציע, זה בעצם סבסוד של מוצרים יקרים. ברור שאם כבר מסבסדים, אז צריך לקבוע תקנות וחוקים, את המוצר של מי מסבסדים, בכמה, ומה דרישות הממשלה מהספק.
אבל הסבסוד הזה הוא בדיוק האנטי-תזה של שוק חפשי.
בשוק חפשי אין מוצר ש"אי אפשר בלעדיו ושהממשלה חייבת לסבסד".
יש יוצאים מן הכלל. בשעת חרום – שהיא בעצם ההצדקה העיקרית לקיומה של ממשלה, לשיטת הקפיטליסטים – אנחנו מצפים גם לדאגה לרווחת התושבים, ברמה מינימלית שתאפשר להם לשרוד ולשתף פעולה במאמץ המלחמתי.
כשהתקופה הזו מתארכת, הרי זה או קומוניזם או מלחמה נוראית. ויש אומרים שהיינו הך.
אבנר, אתן שוב את דוגמת חברת החשמל:
להקים עוד רשת חשמל שתגיע לכל בית- עלות של עשרות מילארדים.
יהיה כדאי להיכנס לכך רק אם חברת חשמל תעלה את התעריף לשני ש"ח לקוט"ש (נניח), במקום 40 אגורות כיום
מבחינת הצרכן הפרטי, לעבור לגז או גנרטור יהיה להערכתי יקר עוד יותר.
לו חברת חשמל היתה פרטית, מן הסתם זה בערך היה התעריף שלה, והיו לה הכנסות מטורפות.
תאמר, כניראה, שזה בסדר גמור- כי זה גולם במחיר החברה, וכי האזרח יכול לרכוש מניות של חברת החשמל הפרטית ולהתחלק ברווחים, וכי הרווחים חוזרים לכלכלה כהשקעות- ועדיין, אני מעדיף את המצב הקיים.
נתנייתי,
"המצב הקיים" איננו עומד בפני עצמו. הוא חלק ממערכת כלכלית שבה הממשלה מתערבת, מקימה ומפרקת חברות, ומחלקת את הכסף כראות עיניה.
יצור קוט"ש של חברת החשמל לא עולה פחות מאשר לחברה פרטית שתבוא במקומה.
אלא שההשקעות הראשוניות שלה באו מכיסך, והכסף החסר בתפעול השוטף – אם חסר – בא מכיסך גם כן, אבל בערוצים אחרים. חלק מהחסר עשוי להתגלם פשוט בחוב הלאומי, שמתישהו נצטרך לשלם גם אותו בריבית דריבית. שוב – מכיסך.
אם במקרה אתה נמנה על קבוצות האוכלוסיה שמקבלים בסך הכל יותר ממה שהם נותנים, ומתכנן להשאר כך לארך זמן, ומקווה שגם המדינה תחזיק מעמד בתנאים האלה לארך זמן – אני מבין את העדפתך. אבל אם, כפי שאני מקווה בשבילך, זה לא המצב, כדאי לך להעדיף שוק חפשי יותר (שבו דברים יעלו פחות, ועדיין ישאר לך כסף פנוי כדי לתמוך באפן פרטי בעמותות צדקה).
נו, אבל הפואנטה של נתיינתי היא שתמחור לא קשור לעלות הייצור.
מחיר זה מה שהצרכן מוכן לשלם, ובמקרים מסויימים (כמו תרופות או חשמל) הצרכן ייתן את כל מה שיש לו. אז עדיף לחברה שמייצרת קוט"ש ב40 אג' למכור אותו במקסימום שהיא יכולה וכך להרוויח אותה כמות כסף בפחות עבודה.
כשייקום מתחרה שישקיע מליארדים וימכור ב42 אגורות, המונופול ימכור ב38 אגורות עד הקריסה.
יזם ההייטק הידוע פיטר ת'יל טען זאת בספרו האחרון Zero to One: Notes on Startups, or How to Build the Future, שכל עסק מצליח הוא בעצם סוג של מונופול בזה שהוא מציע מוצר שאחרים לא מצליחים. ומניה וביה ברגע שהוא ינצל מדי את המונופול שהוא יצר, אחרים ינצלו זאת בחזרה והוא יפסיק להיות מונופול.
הנה מסה קצרה מאוד מומלצת שלו מהוול סטריט ג'ורנל, שם הוא מציג את הטיעון בכל הכוח:
http://www.wsj.com/articles/peter-thiel-competition-is-for-losers-1410535536
ופליאני שגרשוני לא ציין את המונח "שבי רגולטורי", שהוא המונח הכלכלי המקצועי לתאר כיצד המונופלים מנצלים את הרגולציות כדי למנוע תחרות. אותן רגולוציות שנועדו כביכול להגביל את המונופולים, בעצם נופלים טרף.
בנושא זה יש קונצנזוס בין כלכלנים מימין דוגמת חתן פרס נובל ג'ורג' סטיגלר לבין כלכלנים משמאל דוגמת Gabriel Kolko.
רגע חברת חשמל היא לא מונופל
נכון שבעולם אידאלי אין מונפולים ועם הסכמי חשמל עם סוריה לדוגמא היה נמנע מונפול אבל צריך איזשהוא גבולת גיזרה כדי שלא יהיה איש את רעהו חיים בלעו
שים גנרטור בחצר ונסה למכור חשמל לשכנים שלך במקום חברת חשמל נראה מה יקרה. אחר כך תספר לי אם חברת חשמל היא מונופול או לא.
(מי אמר שאם אני רוצה להקים חברה שמתחרה בחברת חשמל אני צריך להקים רשת חשמל בכל הארץ? אולי מספיק לי להקים רשת חשמל מקומית בשכונה?)
מצד שני אני כצרכן כנראה אעדיף את הרשת של חברת חשמל שהיא בכל זאת חברה איכותית ורצינית ולא את הגנרטור של השכן. או לפחות יהיה צריך פער מחירים מאוד רציני בשביל שאני אתפשר על חברת החשמל של השכן.
אפשר לעשות מנוי גם לרשת החשמל של השכן וגם לרשת החשמל של חברת חשמל. השכן יותר זול וחח"י יותר אמין.
כשהשכן יפול, נעבור לחברת חשמל ונצרוך חשמל ביוקר עד שתיגמר התקלה.
שטויות ושקרים
חברה שרואה שבשוק מסויים יש מונופול אגרסיבי תשקול פעמיים אם להכנס לשוק הזה או לשוק בעל פחות סיכונים
בסופו של דבר הצרכן יפסיד כי לא תהיה תחרות
בפרשת עלית קדבורי, עלית פעלה כמו המונופולים המושחתים ביותר – ניצלה את כוחה המונופוליסטי כדי לחסום תחרות
– נתפסו מסמכים של עלית שבהם נכתב בפירוש כי המטרה היא לחסום את כניסתה לארץ ולעשות זאת באופן קיצוני כדי להרתיע כניסה של מתחרות נוספות לשוק.
ההקבלה לשוק הגז היא מגוכחת
חברת החשמל ומפעלים לא יכולים לעבור מדלק לדלק כמו שצרכן עובר משוקולד עלית לקדבורי
הקמת תשתית אנרגיה או תחנות כח הוא עניין של מאות מיליונים או מיליארדים רבים ושנים של עבודה
שינויי מיסוי הן משהו שקורה תדיר. אנגליה שינתה את המס על גילוי דלקים 3 פעמים ב-11 שנים והעלתה אותו פי 3
חוק הנפט משנות ה-50 קבע מס של 25%, שהיה נמוך באופן אבסורדי בהשוואה עולמית 50 שנה מאוחר יותר
הדיונים על שינוי המס החלו כבר ב-2002 וכבר אז החלו קרבות נסיגה של חברות הגז על ידי לחצים מצד לוביסטים ישראלים ואמריקאיים, כפי ששטייניץ הודה בעצמו
לטעון שחברה בינלאומית ששוקלת כניסה לשוק לא בוחנת את המצב הרגולטורי ואת ההסתברות שהוא ישתנה זה זלזול באינטליגנציה או שלהן או שלנו
?אם ״משקיעים בורחים מכאן״ איך זה ש-4 חברות זרות הביעו ענין ברכש מאגרים כריש ותנין
הלל – מרתק וברור. תודה
,רק שאלה אחת – לגבי ניתוח הכשל באסטרטגיית תמחור טורפני: נכון אמנם שהמונופול לא יוכל להצניח מחירים לעד בכל פעם שחברה חדשה תנסה להיכנס לשוק, אבל לכאורה הוא לא צריך. האיום בשבירת השוק לבדו עלול לגרום שאף חברה חדשה לא תסכים "לשכב על הגדר" ולספוג את הפסד ההשקעה הראשונית רק כדי לדלדל את עתודות ההון של המונופול.
סביר להניח שאם המונופול הצליח לגרום לפשיטת רגל של מתחרה פוטנציאלי, הרי שמתחרים פוטנציאלים אחרים (שלא יכולים לדעת בוודאות עד כמה עמוקים כיסיו של המונופול ) ירתעו מלהיכנס לשוק מחשש שגורלן יהיה דומה.
יש כאן חישובים נוספים שלא הזכרתי. תומס סואל מציין שהחברה השלישית יכולה לקנות בזול את התשתית של חברה ב', מה שהופך את הכניסה לשוק לקלה יותר
תודה על ניתוח מצוין, המספק טיעונים למכביר לכל מי שתומך בכלכלה חופשית והסרת חסמים רגולטורים.
מעניין להבין איך ניתן להתמודד עם מונופול דורסני שמאיים על קמעונאים, לדוגמה, שאם הם יחזיקו מוצר של מתחרה קטן, המונופול לא יספק לו מוצרים, כדוגמת "ידיעות אחרונות" שחסמו קיוסקים ומכולות מלהפיץ עיתונים אחרים.
אם העיתון המתחרה אטרקטיבי מספיק (במחיר ובתכנים) כי אז בעלי המרכולים לא יסכימו לחרם הזה, ועלולים לעבור לחרם הפוך. אם הוא לא אטרקטיבי מספיק, אז *זו* הבעיה.
מאמר נהדר ורהוט. היה תענוג לקרוא.
עוד הערה לגבי מונופולים:
דוגמא יותר חותכת ל"מונופול" שלמעשה אינו כזה, מביא פרופ' מילטון פרידמן המנוח בספרו "החופש לבחור". כוונתי היא ל" מונופול" שהחזיקה חברה
מסוימת (איני זוכר את שמה) על שוק מכונות הכתיבה, בזמן שהמחשבים עם המקלדות הלכו והתפשטו מבית לבית. החברה הורשעה(!) ונקנסה סמך החוקים נגד הגבלים עסקיים. תובנה נוספת מאותו הספר מדברת על המקרים המאוד נדירים שבהם מונופול פרטי באמת ובתמים מצליח לשמור על מעמדו
ללא סיוע ממשלתי. במקרה כזה, הסיבה לכך היא שהמונופול מספק מוצר איכותי במחיר סביר והלקוחות פשוט מרוצים.ת
מאמר שהוא נכון בעולם של רובוטים שיכולים לבצע חישובים אינסופיים (כלומר רציונליים מושלמים) ופנטזיה בעולם של בני אדם. המציאות היא באמצע: צריך רגולציה מאחר ובני אדם אינם מסוגלים לעמוד מול מניפולציה. ראה משבר המשכנתאות בארה"ב בירת השוק החופשי ממנו ישראל ניצלה בזכות הרגולציה. יש מהלך התפתחות טבעי ודינאמי שצריך לקיים: לבדוק את התועלת נוכח כשלי שוק מול העלות שביציקת חסמים של כל כלל משפטי וכשהסביבה מתאימה או נמצא כלל טוב יותר לעבור אליו. זה מאמר שמעבר לכך לא נותן שום תובנה על משק הגז. יש חברות גז שלא יעבדו עם ישראל בגלל השוק הערבי או שיקולים פוליטיים אחרים והינה השוק הישראלי כבר מתחיל מהטייה לטובת נובל ותשובה.
דוקא יתכן מצב בו מונופול שולט לאורך זמן: במקרה שהוא מציע את המוצר הטוב ביותר במחיר הנמוך ביותר.
לדוגמא: גוגל יכולה להיחשב כמונופול בתחום החיפוש. אבל זה מכיוון שהיא חינמית ורוב האנשים מעדיפים את השירות שלה. זה לא שאין מתחרים. גם בשירותי הדואר והמפות גוגל יכולה להיחשב מונופול, אך שוב גם כאן היא מספקת שירות מדהים בחינם.
במקרה של הגז אחת מטענות המתנגדים למתווה היא שתשובה קיבל בלי כסף עשרות אזורים הוא מחזיק אותם אצלו בכיס לא מפתח ולא נותן לאחרים לפתח. זה מונופול שנוצר תחת הצל של פואד ואולמרט על ידי המדינה.
על רוב המים הטריטוריאלים של המדינה. אם מצא מאגרים ענקיים אז אולי כדאי שיחזיר את הזכיונות ההם ושיוצאו למכרז מחדש.
המאמר גם לא מתייחס לשליטה ״אנכית״ בכל שרשרת הייצור שחוסמת כניסה של מתחרה למשבצת ספציפית
לא ברור לי גם למה הצרכן צריך להתנחם שהמונופול על חומר גלם שאנחנו נבסס עליו את כל המשק נוצר על ידי
המדינה. ובמקרה של הגז איך אפשר לא לעשות רגולציה מבחינת הבטיחות ואיכות הסביבה במערכת אקולוגית כל כך רגישה ופגועה כמו הים התיכון
*הסגת גבול
לא ראיתי התייחסות אחת רצינית של מידה לנקודות המפורטות שעלו נגד מתווה הגז כגון בטחון אנרגטי, עלייה צפויה לאורך שנים ביוקר המחייה כתוצאה מהמחיר בו אנו מתחייבים למכור את משאב האנרגיה לעצמנו כך שיוצא שהציבור מממן בעצם את ה"רווחים" של המדינה מהמתווה. זה מוזר כי אתר מידה נחשב לאתר שיודע לחשוב
אדם סמית דווקא חושב שיש מצבים של מונופול.
אתה חושב שהוא טעה?
מותר. אני רק שואל.
המון חברות חולמות להשתמש במחוקקים כדי לחסום תחרות. זה ידוע.
מאמר מביך שמתעלם מהספרות הכלכלית הקיימת.
ראשית יש דרך להבין מה גבולות הגזרה של מוצר – על ידי בחינת חבילת השרותים שהוא מספק בסופו של דבר. אפשר גם לבחון זאת דרך נושא של בחינה הדונית.
שנית הכותב מתעלם מאפשרות חסמי כניסה שאינם ממשלתיים – לדוגמה עלויות שיווק, עלויות מימון, הקמת תשתיות ועוד. כדי להתחרות בשוק הגז הנוזלי לדוגמה צריך להקים מסוף הנזלה שעולה מיליארדים ומספק רק כמות קטנה של גז. כדי להתחרות בצורה רצינית בגז באמצעות יבוא גז נוזלי צריך להקים 20 או 40 מסופונים כאלה – לא בטוח בכלל שיש מקום לכל המסופים האלה בחופי הארץ. בזה לא אשמה הממשלה אלא הטכנולוגיה של הנזלת גז מצד אחד והיותה של ישראל מדינה קטנה וצפופה מצד שני.
כמובן שיש מגבלות אחרות במונופולים נוספים – לדוגמה הובלה והפצה של חשמל (להבדיל מייצור חשמל) הם מונופול טבעי – כדי להתחרות באמת צריך לחבר כל בית ל 3-5 קווי חשמל נפרדים וזה פשוט לא משתלם. לכן גם בגרמניה עם שוק חשמל תחרותי במגזר הייצור יש מונופלים מקומיים על הובלה והפצה של חשמל.
הכרות עם המושג מונופול טבעי – שמלמדים גם כלכלנים ימנים – לא תזיק. לפעמים יש מגבלה טכנית שמייצרת מונופול. מונופול אחר הוא מונופול על משאב טבע – נווה אטיב הוא מונופול בישראל על גלישה בשלג. בעוד שאופק כבר אינו קרטל אפקטיבי מאד בשנים האחרונות – מי שיכולים להתחרות בו הם רק מי שיש להם גז או נפט. זה חסם כניסה נוסף שהכותב אינו מכיר בו.
הכותב מניח שקל להכנס ולצאת משווקים – אפילו חברות גדולות אינן ששות לעשות זאת גם אם יש רווחיות בענף. לדוגמה יש דואופול בהקמת קניונים בישראל , ואין ממש רגלוציה ענפה בהקמת כזו אבל חברות לא ששות להכנס לתחום שבו ידרשו להשקיע השקעה ראשונית של עשרות או מאות מיליונים לפני שידעו אם בכלל זה כדאי או לא.
כמה הנחות טכניות מפילות את הפואנטה של המאמר (לסנגר על מונופול הגז) – הזכרתי כבר את הקושי ליביא גז נוזלי בישראל. היבט נוסף הוא שעלות יבוא של גז נוזלי יקרה בהרבה מאשר גז שנשאב ברמה מקומית. הדבר דומה להשוואה של ייצור חשמל מחברת החשמל מול ייצור עצמי דרך בטריות או גנרטור. זה שכל אחד יכול לקנות בטריות עוד לא אומר שאין מונופול בייצור חשמל.
היבט נוסף הוא שטורבינות שפועלת על פחם הן לא טורבינות שפועלות על גז ולהפך. מדובר בטורבינות שונות .