כך מכר ממשל אובמה את עסקת הגרעין

811 מאמרי דעה. 352 מכתבים לעורך. 227 מאמרי מערכת. זהו מספר המאמרים שקרן 'פלאושיירז' (Ploughshares) סייעה בכתיבתם, כך לגרסתה, כחלק ממסע התקשורת ה"פרו-אקטיבי" שלה לתמיכה בעסקת הגרעין בשנה שעברה. המאמרים "פורסמו ברגעים המכריעים של המסע האיראני", מספר בגאווה הדו"ח השנתי של הקרן, המתפרסם באתרה.

הגילויים על המלאכה שהקרן הזו לבדה עשתה כדי לתמוך בעסקה הם חלק מסיפור מקיף יותר הנחשף כעת בארצות־הברית. אט-אט מתגלה האופן שבו פעל הממשל האמריקני יד-ביד עם ארגונים לא-ממשלתיים כדי למכור לציבור את העסקה עם איראן. המימון לארגונים הלא-ממשלתיים זרם לגופים כמו הרדיו הציבורי הלאומי (NPR) וקבוצת השדולה היהודית "תומכת השלום" של 'ג'יי-סטריט'.

העסקה עם איראן היא עניין מוגמר. אבל חשוב להבין כיצד סימאו את עינינו כדי שב'עסקאות' העתיד נדע כיצד לגשת הישר אל המקור. כשבוחנים במבט לאחור את האופן שבו השפיעו על התמיכה הציבורית בארצות־הברית, ניתן להפיק לקחים לגבי האופן שבו הממשל משתמש בבני בריתו בארגונים שלא למטרות רווח, ולגבי האופן בו מבוצעת מניפולציה בדעת הקהל ומיוצרת הסכמה ציבורית יש-מאין.

עקבו אחר הכסף

הלקח הראשון ממכירת העסקה עם איראן לציבור הוא שחשוב לעקוב אחר הכסף. כתב סוכנות AP ברדלי קלפר מציין בחשיפתו כי "קבוצות חיצוניות מכל הסוגים מעניקות סכומי כסף הולכים וגדלים לארגונים חדשותיים עבור פרויקטים מיוחדים או תמורת כיסוי חדשותי כללי… התמיכה של קרן 'פלאושיירז' חריגה במקצת בהקשר זה, בהתחשב בתפקיד המרכזי שמילאה בעימות הבין־מפלגתי המר על העסקה עם איראן". הקרן נתנה כספים גם לגופים כמו אגודת Arms Control, מכון 'ברוקינגס', מועצת אטלנטיק, 'ג'יי סטריט', 'המועצה הלאומית האיראנית-אמריקנית' (NIAC) ואוניברסיטת פרינסטון.

בקיצור, אם תמכת בעסקה עם איראן בשנת 2015, זה היה עשוי להשתלם לך מאוד מבחינה כלכלית. המימון מקרן זו לבדה הוא אולי רק קצה הקרחון של המימון הכולל שזרם לכיסם של אלו שתמכו בעסקה. קייט גולד מ-Friends Committee, זרוע השדולה של הקווייקרים (שתמכו בעסקה) צוטטה כאומרת ש"פעולות 'פלאושיירז' היו קואליציית התעמולה היעילה ביותר שראיתי מעודי בוושינגטון".

כדאי לכל אדם לקרוא את הדו"ח השנתי לשנת 2015 של 'פלאושיירז', ולו כדי להבין משהו על רשת הקשרים שהייתה כרוכה בקידום סדר היום של העסקה. 'פלאושיירז' היא סמל לתופעה רחבה בהרבה, שבה גופים "לא ממשלתיים" להלכה פועלים למעשה כדי לקדם סדר יום ממשלתי. הדו"ח גם מאייר היטב את המצב בו רשתות ממומנות היטב של שחקנים רבי־כוח ורבי־השפעה פועלת באופן סינרגטי עם מעגלי קובעי המדיניות בוושינגטון ובתקשורת כדי לקדם סדר יום מסוים.

אזרחים במדינה דמוקרטית נתונים במובנים מסוימים לחסדן של אותן רשתות כוח. וכשהממשל, קבוצות לא-ממשלתיות וקבוצות תקשורתיות פועלות כולן באופן מתואם כדי לקדם משהו כמו העסקה עם איראן, לאזרח הקטן אין הרבה מה להגיד בנידון. לאזרחים בדיקטטורות, כמו זו שבאיראן, יש עוד פחות מה לומר.

בדמוקרטיה תיתכן דעה אחרת ויתכן ויכוח פתוח — באיראן לא דנים במאום. משמעות הדבר היא שאין קבוצות לא-ממשלתיות הנאבקות למען זכויות מיעוט, מעודדות את השלום או נאבקות נגד אי־הסובלנות, הלאומנות השוביניסטית והקיצוניות הדתית. נשים באיראן מוטרדות בידי הממשל האיראני בשל לבושן בתמונות באינסטגרם, מיעוטים כמו הבאלוצ'יסטנים, הזורואסטרים או הבהאים נתקלים באפליה אלימה. קשה.

ובכל זאת, האמריקנים בלעו בשנה שעברה סדר יום שקידם תמונה מרוטשת ומצועפת להפליא של איראן.

סחיטה נוסח המאפיה

המתנגדים לעסקה בארצות־הברית הוצגו כ"מחרחרי מלחמה". הסנטור הדמוקרטי צ'אק שומר שהתנגד לעסקה הפך לקריקטורה נלעגת תחת הכותרת "שומר תתבייש", על שהוא מתחפר כמרמיטה עיקשת ו"דוחה את עסקת השלום". דמות ה"מרמיטה" הוצגה עם דגל ישראלי מאחוריה, כשהפרשן אומר "הבוגד מדבר". הניסיון השקוף להציג את התנגדותו של שומר כהתנגדותו של "בוגד" בעל נאמנות כפולה היה רק חלק מנרטיב "עסקה עם איראן או מלחמה" שאותו קידם הממשל בשנה שעברה.

ממשל אובמה סיפר לאמריקנים ש"בלי עסקה תהיה מלחמה". לורנס ווילקרסון כתב ב-US News and World Report כי "אם ארצות־הברית תדחה את העסקה עם איראן היא תתייצב לידה בהפצצות או בפלישה".

מדוע הוצגה המלחמה כחלופה היחידה? איך השתכנעה האומה החזקה בעולם כי אם לא תעשה עסקה עם איראן היא "תהיה אנוסה" לצאת למלחמה? בשנת 2015 כבר התחממו היחסים בין ארצות־הברית לאיראן על רקע הדאגה המשותפת לשתיהן אל מול איומי דאע"ש באזור. אף אחד לא דיבר על מלחמה, עד שתומכי העסקה אמרו לציבור שאם לא תהיה עסקה, תהיה מלחמה. מחרחרי המלחמה האמיתיים היו אלו שדחפו את העסקה בדרך שהותוותה בדקדקנות, מן הסתם בעקבות לקחי קבוצות מיקוד, כדי לעורר פחד באמריקנים.

כל הסיפור מזכיר קצת סחיטה נוסח המאפיה. האנשים שהפחידו את העם האמריקני מפני מלחמה היו אלו שניסו למכור להם עסקת "שלום", כשלמעשה לא נשקפה סכנה של ממש למלחמה, והממשל האמריקני מעולם לא שקל מלחמה כאפשרות ממשית.

מודעה של ג'יי סטריט בניו־יורק טיימס סיפרה שהעסקה "מעצימה את ביטחונן של ארצות־הברית וישראל". ההחלטה של ג'יי סטריט לעלות על מרכבת התמיכה בעסקה נראית במבט לאחור מהלך מתוזמר היטב של הממשל.

אובמה צוטט בבי-בי-סי כאומר ש"כל מדינה בעולם, למעט ישראל" תומכת בעסקה. ישראל וקבוצות פרו-ישראליות התנגדו לעסקה, ולכן הדרך הטובה ביותר לעקר את השפעתן הייתה להשתמש בקבוצה "פרו ישראלית" נוספת כנגדם. וזה עבד: מאמצי השדולה הפרו-ישראלית להילחם בעסקה נחלו כישלון חרוץ.

"ניצחון הדיפלומטיה" הוא בעצם הפסד

קל להיות פרו-דיפלומטיה. אבל מי יוצא נשכר מכל זה? איראן עשויה לקבל מיליארדי דולרים, חידוש המסחר והלגיטימיות שלה ויכולת להמשיך לממן את צבאות הבובה שלה. זוכרים איך ההחלטה ל"פיקוח" על כלי הנשק הכימי בסוריה זכתה לשירי תהילה כ"הישג דיפלומטי חסר תקדים"? ניצחון לנשיא הסורי בשאר אסד, אף שארצות־הברית לקחה לעצמה את הקרדיט עליו? ב-17 במאי, כך נטען, שבה סוריה להשתמש בגז סרין, "בפעם הראשונה מאז שנת 2013".

האם העסקה לא הייתה אמורה להביא לסילוק הנשק הכימי מסוריה? הנרטיב של "ניצחון לדיפלומטיה" מסתכם תמיד בניצחון למשטר. כשהדברים אמורים בנשק כימי או בנשק גרעיני או בדיכוי זכויות אדם, הדיפלומטיה היא תמיד עזר לתוקפן. אם השכן שלך מקים גדר על המדשאה שלך, ככל שתאריך בשימוש ב"דיפלומטיה" כך תאריך הגדר את שהותה שם.

במקרה שלפנינו, איראן בנתה תכנית גרעין שהבהילה את כולם לשאת-ולתת איתה, שמא חלילה "תתגרען" ותשיג את כל מה שהיא רוצה באמצעות נשק הסחיטה המוזר של "מלחמה". במקביל היא המשיכה לבנות את עצמתה. הלקח היחיד שאסד הפיק מהסיפור בשנת 2013 הוא, שהוא יכול לעשות כרצונו מבלי להינזק.

ואם אתם חושבים שהעסקה עם איראן הייתה איזו פריצת דרך דיפלומטית שמנעה מלחמה, אתם צריכים לקרוא את מה שהאיראנים בעצמם אמרו, כפי שתועד בשדרים הדיפלומטיים הסודיים של ארצות־הברית שנחשפו בוויקיליקס.

שדר משנת 2006, שהגיע מאיחוד האמירויות, ציין שהמנהיגים השמרניים באיראן יצרו "משבר" גרעיני כדי לזכות בנקודות מבחינה פוליטית, ושדר אחר סיפר שסוכנים אמריקניים שמעו שאיראן אינה מחזיקה ב"כישורים הנדרשים" לבניית פצצה. דיווח אחר לסי-איי-אי משנת 2009 ציין כי "[הנשיא האיראני מחמוד] אחמדינג'אד החליט מסיבות שונות להפחית את המתחים עם המערב ולחפש סוג כזה או אחר של הסדר גרעין".

אז רגע, חכו — איראן לא רצתה במלחמה, היא רצתה בהסדר. וארצות הברית הסדירה לה את ההסדר.

ייתכן כי בעתיד ישאלו הציבור והתקשורת שאלות קצת יותר מחודדות, במקום להיסחף אחר המניפולציות והתמרון של הממשל.

________

המאמר המקורי פורסם באנגלית באתר הג'רוזלם פוסט. אנו מודים על הרשות לתרגמו. תרגום: אורי רדלר