אני מסית, משמע אני קיים

רבים בישראל ובעולם רואים את ההסתה הפלסטינית ואת הפעילות של הרשות הפלסטינית נגד ישראל במוסדות בינלאומיים, שומעים את נאומי השטנה של אבו־מאזן, "המנהיג המתון", ושואלים את עצמם: האם הפלסטינים הם באמת פרטנר לשלום עם ישראל, או שמא הם שואפים להקים את מדינתם על חורבות מדינת היהודים? ואם ברצונם לחסל את ישראל, מדוע אינם מסתירים את כוונתם זו עד שתהיה להם מדינה עם יכולת לבצע זאת?

התשובה לשאלות הללו קשורה לעצם מהותה וסיבת קיומה של הרשות הפלסטינית. ישות זו לא הוקמה בידי הליגה הערבית שנוסדה בשנת 1945, לפני שמדינת ישראל קמה; ולא בידי ירדן ומצרים שכבשו את יהודה, שומרון ורצועת עזה בין 1948 ל־1967. היא נוסדה בידי ישראל, שממשלתה נכשלה בסילוק מנהיגי חמאס והג'יהאד האסלאמי ללבנון בשנת 1992, וסברה לתומה ש"ערפאת יחסל את החמאס והג'יהאד האסלאמי בלי בג"ץ ובלי בצלם". בחסות סיסמה זו מכרה ממשלת רבין, פרס וביילין את הסכמי אוסלו לישראלים.

הרשות הפלסטינית נועדה אפוא על ידי ממשלת ישראל להיות גוף שלטוני שיעשה עבורה את העבודה המלוכלכת. כלומר, ישראל הביאה את ערפאת כדי שהוא יטפל במנהיגי החמאס והג'יהאד ללא מגבלות מוסריות, ללא ביקורת של ארגוני זכויות אדם וללא מערכת משפטית ראויה לשמה. המחשבה הייתה: מה שאנחנו איננו יכולים לעשות בגלל מגבלות שמטילים עלינו ארגוני זכויות אדם ובית המשפט הגבוה לצדק – אלה שמינו עצמם כאחראים על המוסר האוניברסלי המאפשר לטרור לפרוח כמעט באין מפריע –  יעשו עבורנו ללא עכבות ערפאת וחבריו. במבט רטרואקטיבי אפשר לשאול: למה בדיוק התכוונה ממשלת רבין, ממשלת שמאל מוסרי ושוחר דמוקרטיה, כאשר שאפה כי ערבים יהרגו עבורנו ערבים אחרים כי אנחנו לא מסוגלים לעשות זאת? האם יש מעשה פחות מוסרי מזה?

הבעיה של ממשלת ישראל ושל עם ישראל כולו היא שערפאת, עוזריו וממשיכי דרכו מעולם לא התכוונו לבצע עבור היהודים את התפקיד של "משמר הגבול" של ישראל. כל מה שהם עשו מאז הקמת הרשות בשנת 1994 היה הצגה.  בפועל, הם נתנו אור ירוק – במפורש או במשתמע – לחמאס ולג'יהאד לעשות ככל העולה על רוחם. אם לא היו משחררים את החבל לארגוני הטרור, היו ראשי הרשות הפלסטינית מאבדים את מעט הלגיטימיות שלהם בקרב התושבים שתחת שליטתם, שעם מותו של ערפאת הצטמצמה באופן ניכר.

כדי למנוע מחמאס לסחוף אליו את כל הציבור הפלסטיני הקימה תנועת פת"ח את "התנזים", או בשמם האחר "גדודי חללי אל־אקצא", שהפילו חללים רבים בקרב הישראלים במהלך האינתיפאדה השנייה שהחלה בספטמבר 2000. בישראל שוכחים כיום שמי שמימנו באופן ישיר את הארגון הזה היו לא אחרים מערפאת וסגנו מחמוד עבאס. כלומר, יו"ר הרשות הפלסטינית היה מעורב במימון טרור עד למעלה מאוזניו, ובישראל יש מי שרואה בו שותף לשלום רק כי בשלב מסוים הוא הבין שהטרור הזיק לפלסטינים והשחיר את תדמיתם בעיני העולם. מסיבה זו קורא אבו־מאזן לעבור לשיטות לא אלימות, כלומר הסתה וערעור הלגיטימיות של ישראל, ומעורבות במלחמה הכלכלית, המוסרית והמשפטית נגדה, בין היתר במסגרת תנועת ה-BDS.

לא מייצגים את העם

ההסבר העמוק למעבר של הרשות הפלסטינית למלחמה מסוג אחר בישראל, הוא העובדה שללא מלחמה בישראל אין לרשות הפלסטינית שום מהות. הם יודעים היטב שאין עם פלסטיני, בוודאי לא כזה שספרי ההיסטוריה – אפילו אלה של העולם הערבי – מכירים. הם יודעים היטב שלרשות הפלסטינית אין כל יכולת להתבסס על הציבור, שכן היא איננה יותר מאשר מעסיק שכאשר יש לו כסף העובדים הולכים לעבודה, וכשאין לו כסף הוא יכול מבחינתם ללכת לעזאזל. השחיתות, העסקת קרובים ומקורבים, גניבת הכספים והריחוק מהעם ומבעיותיו הפכו את הרשות הפלסטינית לגוף לא לגיטימי, ולכן עליה לייצר לגיטימיות לעצמה, אחרת תסולק כמו אסד וקדאפי.

הפילוג בין חמאס ואש"ף מוכיח שרבים מאוד – כמעט שני מיליונים, כמחצית מאלו המכנים עצמם "פלסטינים" – אינם שותפים לתכנית הלאומית והפוליטית של אש"ף, והוא לא מייצג אותם כלל. מעמדו של אש"ף כמייצג העם הפלסטיני לא בנוי על מסר חיובי כלשהו, אלא רק על שלילת ישראל ועל המאבק וההסתה נגדה. לולא המאבק וההסתה, אין לאש"ף ולרשות שהקים שום סיבת קיום. לכן הם ממשיכים להקים כיכרות, רחובות ובתי ספר על שם טרוריסטים, לכנות את כל ארץ ישראל בשם "פלסטין", להציג אותה בצבעי הדגל הפלסטיני ולקיים ביקורי תנחומים בבתי משפחות של טרוריסטים שישראל שמה סוף להם, לסכיניהם ולג'יהאד שלהם.

ההסתה נגד ישראל היא הדבר היחיד שאש"ף והרשות הפלסטינית יכולים לעשות, שכן ישראל מעולם לא גבתה מחיר אמיתי, ממשי ומוחשי, על ההסתה והשיסוי נגד ישראל כמדינת הלאום היהודי ונגד אזרחיה היהודים. לכן הם גם מאמצים את הסמלים הדתיים של הקיום הפלסטיני, כלומר מסגד אל־אקצא, זה שבעבר הם קראו לרוב שטחו "אל־חרם אל־שריף". הם מעדיפים לכנות את כל שטח הר הבית בשם "מסגד אל־אקצא" , מכיוון שאל־אקצא מוזכר בקוראן, לא "אל־חרם אל־שריף" ולא העם הפלסטיני. אגב, הקוראן מזכיר פעמים רבות את בני ישראל ואת היהודים, אך לא את הפלסטינים. מדוע?

אש"ף והרשות הפלסטינית חייבים להסית נגד ישראל, כי בלי המאבק נגדה אין להם קיום ולגיטימיות. ניתן להניח כהנחת יסוד, שגם אם תקום מדינה פלסטינית נוספת בשטחי יהודה ושומרון, מלבד מדינת עזה שהוקמה בידי חמאס לפני יותר מתשע שנים, היא לא תחדל מלהסית נגד ישראל, שכן רק בדרך זו היא יכולה להצדיק את עצם קיומה. ההוכחה לקביעה זו היא מה שהתרחש בסוריה תחת שלטון משפחת אסד: מכיוון שהעלאווים הם כופרים, משת"פים ועובדי אלילים, לא הייתה להם לגיטימיות. לכן הם השתמשו בהסתה נגד ישראל כדבק לחבר באמצעותו את המשפחות והשבטים שמעולם לא היו "עם סורי" אחד, מאוחד ומוכר, כי אין עם כזה. מאורעות הדמים של חמש השנים האחרונות חשפו את האמת המרה הזו. בדומה לכך אין "עם עיראקי", "עם לובי", "עם אלג'יראי" וכן הלאה; אז יש "עם פלסטיני"?

לכן, הדרישה הישראלית והבינלאומית מהרשות הפלסטינית לחדול מלהסית נגד ישראל היא כזו שלרשות הפלסטינית אין יכולת ולא סיבה להיענות לה. כל הפסקה בהסתה תשמיט את הקרקע מתחת רגליה הרעועות של הרשות הפלסטינית. אם ההסתה גורמת לאנשים, בעיקר לנערים, ליטול סכין כדי לדקור ישראלי או כדי לירות על מכונית אזרחית, אזי הטרור הוא תוצאה מחויבת מעצם קיומה של הרשות הפלסטינית. כל קיומה של הרשות מותנה במאבק הטוטאלי נגד ישראל, בתקשורת, באקדמיה, במסדרונות המשפט ובשדרות המסחר, בארץ ובחו"ל.