אויב מנצחים בשטח, לא בתודעה

הערת המחבר: הסכנה שבדו"ח מבקר המדינה (הגלוי) על מבצע 'צוק איתן' [עודכן: ה-1 במרץ 2017]

מבקר המדינה ואנשיו, רובם יש להניח יוצאי צה"ל, התמקדו בבדיקת הכנות צה"ל ופעולותיו ב'צוק איתן' מההיבט הביורוקרטי, לאור דפוסי החשיבה ונהלי הארגון והלחימה שבהם השתמש צה"ל במבצע ובהתכוננות אליו. יש להדגיש שמדובר בהתנהלות ביורוקרטית שגויה, שרובה מבוססת על נהלים שהתפתחו בצה"ל החל מראשית המאה הנוכחית.

נהלים אלה סותרים את דפוסי הארגון, עבודת המטה והלחימה של צה"ל, שלאורם נועד להכריע ולנצח במלחמות, מהר וב"זול", כפי שקרה במבצעים האופרטיביים שניהל במאה הקודמת.

מסקנת ועדות 'וינוגרד' ו'דן שומרון' הייתה שסטיית צה"ל מיסודות אמנות המלחמה האוניברסלית ומתורותיו המסורתיות (ולא המהפך בסוג האיום), הייתה הסיבה הראשית להיקלעותה של ישראל למלחמת ההתשה הממושכת בלבנון ב-2006. למרות התחייבותו של צה"ל לתקן תקלה – אם לא מחדל מהותי זה, מהתנהלות הצבא ב'צוק איתן' ומהדו"ח הגלוי של המבקר עולה שהיא כנראה לא מומשה.

אם תיקון ליקויי 'צוק איתן' יתבצע ברוח הערות המבקר, מובטח קיבוע של השגיאות ומיחזורן במערכות הבאות, שגם הן תתנהלנה כמלחמות התשה ממושכות כמו ב-2006 וב-2014. יש לקוות שהפיקוד הבכיר הנוכחי של צה"ל מודע טוב יותר מהמבקר, הן לטעויות צה"ל במלחמות האחרונות והן לפגם שנפל בעבודת המבקר ופועל נכון למנוע את הישנות התקלות בעתיד.  

— ד"ר חנן שי.

האיום המסורתי שעמו התמודדה ישראל בעבר היה חיסול קיומה באמצעות כיבושה על ידי צבאות מדינתיים ניידים. בעשורים האחרונים הוא התחלף באיום אחר, מסוכן לא פחות: טרור חסר עכבות אנושיות, כלפי עצמו וכלפי יריביו. איום זה מאלץ את ישראל להתעמת עם דילמות משפטיות ומוסריות, שהחוק והקוד האתי הקיימים, שהותאמו להתנהגות אנושית, אינם נותנים להן מענה ברור. ההתמודדות עם הטרור מלווה לא רק באבדות כבדות בנפש וברכוש, אלא גם בוויכוח ארוך וקשה: הן ויכוח פנימי המקטב ומשסע את החברה מבית, והן ויכוח חיצוני המכרסם במעמד ישראל בעולם עד כדי איום בשלילת הלגיטימיות לקיומה.

בשנות התשעים נחשפה ישראל לטרור המזוויע של הפעלת "פצצות אדם". היא התמודדה עמו בצורה הכלתית־הגנתית, ולכן נקלעה למלחמת התשה ממושכת שהופסקה ב"חומת מגן": מבצע הכרעתי קצר וזול יחסית, שהסתיים בניצחון צבאי בלתי מוטל בספק, הודות לתחבולה שעליה התבסס: הצפה סימולטנית של הגדה כולה בסד"כ יבשתי גדול, וטיהורה השיטתי ממחבלים ומאמצעי לחימה.

במלחמת לבנון השנייה, ובמערכות שבאו אחריה בדרום, נחשף פן חדש ונוסף של הטרור חסר העכבות האנושיות: צבאות טרור נייחים, הפועלים מתוך מארג צפוף של מגננים מבוצרים, ממוכשלים, ממונהרים ומצוידים בנשק נ"ט, והבנויים בשטחים רוויי אוכלוסייה אזרחית המנוצלת כ"מגן אנושי".

צבאות הטרור הנייחים יוצרים על ישראל איום צבאי־פוליטי משולש: מצד אחד, שחיקת העורף בירי רקטות ובפיגועי מנהור; מצד שני, איום להסב לדרג היבשתי המתמרן והזריז של צה"ל אבדות כבדות, כאשר יאולץ לפעול בקרבות חזיתיים ושוחקים להבקעת המגננים המבוצרים שמהם מבוצע הירי על העורף; מצד שלישי, פגיעה במעמדה של ישראל בעולם ובלגיטימיות קיומה, אם תפגע ב"מגנים האנושיים".

ישראל "שופדה על קרני הדילמה" כהגדרתו של לידל הארט, והועמדה בפני ברירה אכזרית מתוך כמה אפשרויות: שחיקה גבוהה של חייליה כדי להפסיק את התשת אזרחיה; התשת אזרחיה כדי להימנע משחיקת חייליה; או לחלופין, מניעת שחיקת חייליה והתשת אזרחיה על ידי השמדה מרחוק של הרקטות והמנהור, אך במחיר פגיעה ב"מגינים האנושיים" ושחיקת הלגיטימיות שלה.

צה"ל נבנה כצבא יבשתי מתמרן, זריז ונייד, שנועד לנצח את הצבאות הניידים שבהם הוא נלחם באסטרטגיה של הכרעה. עיקרה של האסטרטגיה הזו היה כיתורם המהיר ויצירת איום בהשמדתם, אם לא ייכנעו בתנאיו (הארמיה המצרית השלישית ב־73'). מלחמת הטרור החדשה מאלצת אותו להיקלע למלחמות התשה ממושכות ושוחקות. כידוע, אלו אינן מאפשרות להשיג מהר ובזול ניצחון צבאי מוחץ שאיננו מוטל בספק, ושיהיה בר המרה לניצחון מדיני חרוץ.

האתגר המקצועי והאינטלקטואלי שבפניו הועמד צה"ל היה אפוא כפול. הראשון, הצורך להימנע מליפול למלתעות אסטרטגיית ההתשה התחבולנית של האויב, שנטרלה את מקור עוצמתו של צה"ל – התמרון הזריז והמהיר, ולכן גם את יכולתו להפעיל את אסטרטגיית ההכרעה המהירה המסורתית שלו; והאתגר השני והעיקרי, צורך להגות אסטרטגיית הכרעה חדשה, שתאפשר להכריע ולנצח גם את הצבאות הנייחים מהר, בזול ובלי פגיעה קשה בתדמית ישראל.

הפתרון שנבחר היה שונה, ויש להודות גם משונה: במקום להתעמת עם הבעיה בחרו להתעלם ממנה, ולהתיימר שניתן לגרום לאויב להיכנע בתנאיה של ישראל גם בלי הכרעתו – כלומר שלילת יכולתו הפיזית להילחם בצורה אפקטיבית. השיטה: שימוש ב"זיקוקי דינור" טכנולוגיים, מודיעיניים ואוויריים, שנועדו להפתיע ולהפחיד את האויב ולחולל הלם ומורא רגשיים, שיגרמו לו להירתע ולהיכנע, בעקבות השגת "ניצחון על תודעתו"; זאת חרף העובדה שיכולתו להמשיך ולהילחם בצורה אפקטיבית נותרה בעינה.

"הניצחון התודעתי" היה אפוא השגת ניצחון מדומה וחסר כיסוי אמתי, שלא פגע ביכולת האויב להמשיך ולהילחם בצורה אפקטיבית. לכן הוא היה חסר משקל ביכולתו להשפיע על משך המלחמה ועל מניעת הפיכתה למלחמת התשה ממושכת, ובעיקר ביכולתו לספק הישגים צבאיים אמתיים, ברי המרה להישגים מדיניים ממשיים במשא ומתן לקביעת התנאים לסיומה של המלחמה.

ביצועים מרהיבים וחסרי תועלת

למרות ביצועים אוויריים מרהיבים ב־2006, שהפתיעו בעוצמת התגובה הישראלית ובדיוקה, חיזבאללה לא הורתע, והירי על ישראל לא פסק 34 יום. תקלה מבצעית שגרמה לעשרות הרוגים ופצועים אזרחיים בכפר כנא, שירתה את חיזבאללה באופן יוצא מהכלל בשל הנזק התדמיתי העצום שהסבה לישראל.

כוחות קרקעיים שהופעלו לצורך השגת משימות שישרתו השגת ניצחון תודעתי (כמו הנפת הדגל בבנת־ג'בייל), הסתבכו באוסף של קרבות שחיקה חזיתיים, רובם מיותרים, משום שבהיעדר תחבולה הכרעתית אמתית ברמה האסטרטגית והאופרטיבית, לא ניתן היה לגזור תחבולות שיובילו להכרעה, מהר ובזול, ברמה הטקטית.

בהיעדר הכרעה וניצחון צבאי מוחץ, לא ניתן היה לסיים את אירועי יולי 2006 במשא ומתן לוחץ להסדרה מדינית שהייתה מונעת את הקטסטרופה הנוכחית בלבנון: 120 אלף רקטות במקום 12 אלף הרקטות שאיימו על ישראל ב־2006, ומנהור בהיקף עלום.

ב־2007, בעקבות מסקנות ועדות וינוגרד ודן שומרון, הייתה אמורה תפיסת "הניצחון על התודעה", ששיחקה לידי התחבולות הפוליטית והצבאיות של האויב, להיגנז; אולם ב־2009, מבצע 'עופרת יצוקה' כוון שוב להרתעת חמאס מבלי להכריעו: המבצע נפתח בהפתעה המהממת אך חסרת התועלת של הרג מרחוק של שוטרים במסדר. פעולות אוויריות וקרקעיות נוספות שנועדו לזרוע אימה כדי להרתיע, בלי להכריע, גרמו להתשת הדרום במשך 23 ימים.

כמו ב־2006, בהיעדר הכרעה, כלומר שלילת יכולתו של האויב להילחם נגדנו בצורה אפקטיבית, גם מבצע זה הסתיים ללא הסדר מדיני שיכול היה להקנות שקט ממושך ותנאי פתיחה משופרים ב'צוק איתן'. ושוב, גם מבצע 'צוק איתן' כוון להרתעת חמאס, וכנגזר מקונספציית "הניצחון על התודעה" הוא התבסס על ביצועים מודיעיניים ועל טכנולוגיות ירי מבריקות ועוצרות נשימה יותר, אך את הירי על ישראל הן לא עצרו.

בהיעדר כוונה להכריע אלא להרתיע בלבד, נקלעה ישראל להתשה נוספת של 51 יום, שבה שני הצדדים השתבללו: חמאס אחרי "מגיניו האנושיים", וישראל תחת "כיפת הברזל". גם במערכה זו איבדה ישראל את השליטה על משך המלחמה ואת היכולת להכתיב בסיומה הסדרה מדינית, שתבטיח תנאים טובים יותר בסבב הלחימה הבא. ההרס האזרחי המסיבי ברצועה, שחלקו לפחות נועד ליצור הרתעה כאלטרנטיבה להשגתה באמצעות הכרעה, שחק את מעמדה של ישראל עד דק.

חשוב להדגיש שב־2014 חמאס היה ערוך במערך הגנה קלאסי ומלא בתורפות שניתן היה לנצלן להכרעתו, באמצעות פשיטה (זמנית) לתוך הרצועה לשם מיטוטו המהיר – בלי כיבושה המלא, בלי מיטוט ההנהגה הפוליטית, ללא שחיקה גבוהה של כוחותינו ובלי פגיעה מסיבית באזרחים ובתשתיות אזרחיות. ניתן היה להגיע להישג צבאי בעל סיכוי טוב לכפות על חמאס את מטרת המבצע המדינית המקורית שכבר נשכחה – פירוז הרצועה באמצעות המערכת הבינלאומית; זה יכול היה להיות הישג מדיני משמעותי, שאסטרטגיית "הניצחון על התודעה" ב־2006 לא אפשרה להשיג.

אכן תמונות קשות

לדוקטרינת הניצחון המדומה יש פגמים אתיים קשים: גרימת סבל ממושך לאזרחי שני הצדדים; זריעת הרג והרס מסיבי בסביבה אזרחית, גם אם הם נגרמים אגבית, שלא לדבר על הרג כמו במקרה של השוטרים; שחיקת הדרג הטקטי בגלל היעדר תחבולה בדרגים שמעליו; התעצמות האנטישמיות והעוינות לישראל ושחיקת לגיטימיות קיומה, בשל הנפח העצום של תמונות הרס וחורבן אזרחי שאסטרטגיה זו מאפשרת להפיץ בתקשורת וברשתות החברתיות במהלך המלחמה וגם שנים אחריה.

ה"ניצחונות" העקרים מחוללים פגמים אתיים נוספים: בהיעדר יכולת להשיג הישגים מדיניים משמעותיים, נשמט הבסיס לצדקת היציאה למלחמה (שנועדה לשרת את המדיניות), ומכאן גם לקורבנות שגבתה; מועצם האיום שנותר, ולכן הסבל והאובדנים בסבב הבא; בחברה ש'ננעלה' למעלה מעשור במצב חירום נפשי מגננתי קבוע ונטול הכרעה, התאספו והתעצמו רגשות שליליים של כעס, שנאה ותוקפנות שלא ניתן להם פורקן, והם מופנים כלפי ערבים ויהודים – תופעות שלא ידענו בעבר ושלא התעוררו במלחמות, גם קשות כמו ב־73', שהסתיימו מהר ובניצחונות ברורים.

לסיכום, האיום הפוליטי־אסטרטגי החדש לשלול מישראל את הלגיטימציה לקיומה, והאיומים הצבאיים מצד הצבאות הנייחים שמשרתים פוליטיקה זו, חייבו את צה"ל לעצב אסטרטגיית הכרעה אופרטיבית תחבולנית חדשה; לאורה היה עליו להיבנות מחדש, כשם שנבנה לאחר הקמתו, על מנת לסכל באמצעותה, מהר ובזול ככל האפשר, את איומי הצבאות הנייחים, כשם שבעבר סיכל בהצלחה את איומי הצבאות הניידים.

תחת זאת, בניגוד לעקרון מלחמה ראשון "הדבקות במשימה לאור המטרה", עוצבה אסטרטגיה צבאית חלולה שאפשרה לאסטרטגיית האויב התחבולנית – הפוליטית והצבאית – להתממש על כל שלושת האיומים שהיא יוצרת: התשת האזרחים במלחמות ממושכות, שחיקת הלוחמים בקרבות הבקעה חסרי תכלית, ושחיקת לגיטימיות קיומנו.

יתרה מזו, אי־נטרול תחבולת האויב הצבאית והתממשות איומיה מצד אחד, ופגמיה האתיים של קונספציית ה"להרתיע בלי להכריע" של "כוחותינו" מצד שני, חוללו איום רביעי נוסף, שמפניו הזהירה לאחרונה, באופן אירוני, לא אחרת מאשר ההנהגה הביטחונית: סימני כרסום באנושיותה של החברה.

סומכים על הטכנולוגיה, מפסיקים לחשוב

קולמוסים רבים עוד יישברו בניסיון לפצח מה גרם לתקלה בחשיבת ההנהגה האסטרטגית, אך גם ללא מחקר מעמיק ניתן להצביע על שתי סיבות להיווצרותה.

הסיבה הראשונה – שילוב מסורתי של היבריס, יומרה ותמימות, שגורמים למודיעין ולמנהיגות שמקבלת את הערכותיו לשוב וליפול למלכודת ניחוש האינטרסים של היריב, כוונותיו ומצב תודעתו; זאת במקום הערכה קברניטית־פיקודית של יכולות היריב, דרכי הפעולה האפשריות הפתוחות בפניו ודרך פעולה אפשרית שלו שמסכנת אינטרסים שלנו יותר מאחרות, ושלקראתה יש להיערך בעדיפות ראשונה.

ליקוי חמור זה עמד בתולדותינו ביסוד אין סוף תקלות מבצעיות, בהן לדוגמה ההתכוננות למלחמת העצמאות, שבמהלכה נטען כי "לא סביר שמצרים תוותר על מטרותיה האנוכיות באפריקה בשביל מלחמת התערבות בארץ ישראל", ואילו על עיראק נטען שלא תתערב "בשל הסכנה המתמדת של התמרדות הכורדים"; אבטחת הנבחרת באולימפיאדת מינכן נכשלה, בין השאר, משום שהתבססה על ההנחה התמימה ש"כאן רוח אולימפית ושום דבר לא יקרה"; ערב מלחמת יום הכיפורים, המודיעין "העריך" כמעט עד רגע פרוץ המלחמה, ומפקדי הצבא קיבלו את "הערכותיו", ש"יש לו [לאסד] עמוק בתודעה [את] העדיפות האסטרטגית הישראלית [ולכן לא יעז לתקוף]", וכן, ש"המצרים… ממש חרדים…[ולכן] הסבירות שהמצרים מתכוונים לחדש הלחימה היא נמוכה"; ב'יום הנכסה' 2011 הצליחו מאות מפגינים מעבר לגבול הסורי לפרוץ את גדר הגבול ולחדור באין מפריע למג'דל שאמס, משום שלטענת מפקדים "לא היו הערכות מודיעיניות [מוקדמות] על כוונות המפגינים לחדור למג'דל שאמס"; וב'צוק איתן' העריך השב"כ זמן קצר לפני פיגועי המנהור, ש"אסטרטגית לחמאס אין כוונה להשתמש במנהרות".

הסיבה השנייה לתקלה יכולה להיות העליונות הטכנולוגית של ישראל, שהיא "עושר השמור לבעליו לרעתו", משום שחשיבתם המקצועית המבריקה של אנשי הטכנולוגיה ובראשם מפתחי 'כיפת ברזל', יצרה כנראה רפיון בחשיבתם המקצועית האינטלקטואלית של אנשי המבצעים.

לרפיון כזה יש תקדים היסטורי. מלחמת העולם הראשונה הייתה למלחמת התשה ממושכת נוראית, במידה רבה מאוד עקב השתלטות טכנולוגיית האש על החשיבה הפיקודית.

הכתובת על הקיר

עובדה זו, עם הניסיון שנצבר כאן במלחמות העשור האחרון, הם "כתובת על הקיר". היא מחייבת להתמודד עם האיום הפוליטי לשלול מישראל את לגיטימיות קיומה – איום קשה ומאתגר יותר מהאיום הקודם על קיומה, ועם האיום הצבאי הנגזר ממנו – התשתה על ידי הצבאות הנייחים. לשם כך יש לגייס את מיטב המשאבים האינטלקטואליים הקיימים בישראל ובעולם היהודי, לשם גיבוש שתי אסטרטגיות מסונכרנות:

הראשונה, אסטרטגיה־רבתי לאומית לסיכול איום שלילת לגיטימיות קיומה של ישראל. יש לגבש רעיון־על מקשר לשלל המאבקים האזרחיים ה'רכים' שישראל מנהלת בזירות הפוליטית, הכלכלית, התקשורתית והמשפטית, ובזירה חדשה שאת הפעלתה יש ליזום – זירת מאבק אתית־תרבותית.

האסטרטגיה השנייה שיש לגבש – כנגזר מאסטרטגיית־העל הלאומית ולאורה, היא אסטרטגיית הכרעה תחבולנית צבאית, שתאפשר לצה"ל לסיים מערכות נוספות אפשריות בלבנון, בעזה ובכל מקום אחר, מהר, בזול ובניצחונות אמתיים שאינם מוטלים בספק.

השגתם במלחמה הבאה הוא מבחנה של המנהיגות הלאומית – הצבאית והמדינית.

____________

ד"ר ואל"מ במיל' חנן שי הוא מרצה לחשיבה ותכנון אסטרטגי מדיני וצבאי באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת בר־אילן ובמכללות צה"ל. יחד עם רא"ל דן שומרון ז"ל חיבר את "דו"ח שומרון" – לקחי בחינת תפקוד הרמטכ"ל והמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה