השמאל הקיצוני והתאגיד הציבורי

התנהלות ראשי התאגיד לנוכח עמדותיה של התחקירנית סמאח ותד, שהביעה הזדהות עם מחבלים והטרור, מלמדת הרבה על העמדות שינחו את פעילות התאגיד גם בהמשך. כאשר בוחנים את עמדותיהם הפוליטיות של חלק מראשיו, מתברר כי הכיוון הפוליטי שלהם ברור. כל ניסיון לטשטש את האמת ולהציג את התאגיד כ"מאוזן" או "א-פוליטי" הוא מוטעה מן היסוד.

הכל החל כאשר ותד, ערבייה ישראלית העובדת בתאגיד כתחקירנית ומגישה, צייצה מחדש ציוץ המשבח את המחבל באסל אל־ערג' שחוסל לפני כשבועיים בידי כוח יס"מ ברמאללה, עם הכיתוב "האינטלקטואל הוא הראשון להילחם ולעולם איננו נכנע".

בתאגיד החליטו להשעות את סמאח מהגשה, אך לא מהמשך עבודתה כתחקירנית.

בימים שחלפו מאז, כפי שפורסם בערוץ 20, הסתבר שלגברת ותד אמירות מקוממות וחד משמעיות נוספות. כך למשל, בעקבות הריגתו של נשאת מלחם, הערבי־ישראלי שרצח שני יהודים בתל אביב וחוסל בקרב יריות, כתבה: "הריגת נשאת מלחם והסתרת כל מה שהיה באירוע עצמו זה גזענות ומשחק ישראלי מלוכלך".

במבצע 'צוק איתן', כאשר מדינת ישראל הותקפה באכזריות, כתבה ותד: "לאיפה? לרמאללה, חיפה, אום אל פחם, שכם, יפו, ירושלים. לאיפה? לפלסטין!".
באותו זמן שיתפה ציוץ הקורא לחרם על מוצרים מישראל.

במהלך 2015, כשצה"ל הגיב בעזה על ירי רקטות לישראל כתבה: "האל ישמור את תושבי עזה מדיכוי האויב". ותד גם שיתפה ציוץ המאשים את ישראל בהקמת ארגוני טרור כדי להשיג את מטרותיה, כשהכוונה היא להקמת דאעש על ידי ישראל כביכול כדי שזה יהרוס את סוריה.

כאשר ערוץ 20 ביקש תגובה לעובדות הללו, התאגיד החליט שלא להגיב. כנראה שהתאגיד הוא רשות ציבורית שפטורה מאחריות כלפי הציבור.

הזדהות עם הנרטיב הפלסטיני

השאלה המתבקשת היא, מדוע זה קורה? מדוע בתאגיד השידור הישראלי ממשיכים להעסיק ולממן עיתונאית המזדהה עם האויב, והמביעה תמיכה במחבלים הפועלים לרצוח יהודים, גם את אנשי התאגיד עצמם? עיתונאית המביעה תקווה שהמאבק הפלסטיני יממש את מטרתו על ידי כיבוש חיפה, יפו וירושלים ויכחיד את מדינת ישראל?

אם עיתונאי כלשהו היה מביע הזדהות עם כל סוג אחר של רוצחים, ברור שהוא לא היה מקבל אפילו דקה אחת של חסד. לא יהודי שרצח פלסטינים, ולא אדם שתקף את אשתו, ילדיו או סתם מישהו ברחוב. כשמדובר בכל סוג אחר של אלימות ניתן לדמיין את תגובת התאגיד, כמו של כל כלי תקשורת אחר: היא לא הייתה סלחנית ולא הייתה מבינה.

אין דרך לחמוק מהמסקנה החמורה: היחס הסלחני של התאגיד לוותד נובע מקונספציית השמאל היסודית הרואה בישראל ובכיבוש אשמים, ואת הפלסטינים ואת ערביי ישראל כקרבנות. לכן היחס אל ותד הוא כאל נציגת המגזר המופלה, שבסך הכול רוצה בדבר המוסרי ביותר: סיום הכיבוש הרע שהוא שורש האלימות, ושהאחראית עליו היא ישראל.

זה כן עניין של ימין ושמאל

אי אפשר להפריז במשמעותו של האירוע הזה, המלמד הרבה על רוחו של התאגיד העתיד לקום. האם לשווא משתתפים 'הקרן החדשה לישראל' ו'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בהגנה על התאגיד?

בפוסט שעלה בדף הפייסבוק של 'הקרן' מוזכרים שני עיתונאים ימניים שגויסו לתאגיד, קלמן ליבסקינד ואבישי עברי, כדי להוכיח שאין מדובר בעניין של ימין ושמאל. ובכן, את השקר הזה יש לנפץ.

תקציבו של התאגיד נע סביב 700 מיליון שקלים בשנה. מתוכו סכום זניח למדי יופנה לאותם ימנים בודדים ש"מאזנים" את התאגיד. גם בלוח השידורים של התאגיד יוקצה מקום קטן מאוד לימנים הללו. קלמן ליבסקינד, המיועד להגיש תכנית אקטואליה יומית ברשת ב' החדשה,  מחליף למעשה את בני טייטלבוים שיושב כיום על אותה משבצת. גם את המעט הזה מתכוונים ראשי התאגיד לנטרל: קלמן לא יגיש חלילה את התכנית לבד. יוצמד אליו אסף ליברמן, איש גלי צה"ל לשעבר, ש"יאזן", יפקח ויסרס. ואם כך הדברים ביחס לעיתונאי הימני המרכזי והבולט ביותר שגויס לתאגיד, השפעתם של האחרים תהיה זניחה אף יותר.

למעשה, הרוב המוחלט של התקציב ושעות השידור יהיה מופקד בידי מי שבפרשת ותד הוכיחו באופן ברור שאכן מדובר בעניין של ימין ושמאל, ושלתאגיד החדש יש הטיה פוליטית ברורה כשמש.

מי מקבל את ההחלטות החשובות

כשעוברים על כמה מהשמות הבולטים בהנהלה, הדברים נעשים ברורים יותר. כמה דוגמאות ימחישו זאת היטב. מיכל דגון, למשל, שמונתה למפיקה הראשית של התאגיד, היא אשת שמאל המביעה את עמדותיה בגלוי. בין היתר האשימה דגון את איילת שקד בסוג של נאציזם, בעקבות המהלך של חיוב תגים לנציגי עמותות הממומונות בכספי מדינות זרות. בבחירות האחרונות קראה דגון שוב ושוב לעוקביה להצביע ולהשפיע "כי חייבים להחליף" את הימין, וקראה להצטרף להפגנת השמאל ערב הבחירות.

סיני אבט, מנהל חטיבת ההפקות הדוקומנטריות של התאגיד, שיתף פוסט חמור בזמן חטיפת שלושת הנערים, שבו השתמש באמירה של אמו של נפתלי פרנקל ז"ל כדי לתקוף את התנהגות צה"ל כלפי הפלסטינים.

אבט גם תומך במאבק נגד החוק למניעת הסתננות, והוא מייחל ליום שבו "הכיבוש יסתיים", ככותרת מאמר מערכת מ'הארץ' ששיתף לפני כשנה.

דורון צברי, איש המועצה הציבורית של 'הקרן החדשה לישראל', מונה לתפקיד מפתח של במאי וכתב דוקומנטרי בכיר בתאגיד. בריאיון שהעניק צברי ל'הארץ' אמר:
"ההזיה הזאת של ההתנחלויות… הפרויקט הלאומי של הימין לדורותיו, שהופך את הסכסוך לבלתי פתיר. הקורבן היו עיירות הפיתוח, כל הארץ התייבשה".

גם דוברת התאגיד, גילי שם־טוב, נטועה עמוק בשמאל. "הולך ופוחת הדור. יוסי שריד לוחם האמת, חד מדויק ואמיץ, ותחושת הייאוש גוברת", צייצה שם־טוב לאחר פטירתו של יו"ר מרצ לשעבר, ובהזדמנות אחרת ייחלה לנסיגה מלאה מיהודה ושומרון: "ממשלת 67', בגיל 67 חוזרים לגבולות 67'?".

השמות הללו אינם מוכרים לציבור הרחב, משום שלא מדובר במגישים ובטאלנטים שעומדים בחזית הציבורית של השידורים. אבל למעשה מדובר באנשים שחשיבותם גדולה בהרבה: הם המקבלים את ההחלטות האסטרטגיות והעקרוניות של הגוף החדש, ומניעים מאחורי הקלעים את לוח השידורים והתוכן כולו. אישים אלו מחליטים על מה יפיקו סדרות דוקומנטריות, היכן יושקעו המשאבים התחקיריים והעיתונאיים של התאגיד, ומה יהיה סדר היום של תכניות האקטואליה. לפי כל הסימנים, סדר היום הזה לא הולך להיות מעודד במיוחד: עוינות להתנחלויות, הבנה וסלחנות כלפי הטרור, תמיכה במאבק המסתננים, וייאוש כללי מהעם ומהימין.

כשזה המצב, מה תועיל שעה יומית של עיתונאי כמו ליבסקינד שאליו צירפו בייביסיטר מהשמאל? מה יועילו עוד כמה ימנים בתפקידים זוטרים? אפילו כעלה תאנה זהו חיפוי קטן ביותר, והערווה מבצבצת מכל עבר.

סערת ותד היא דוגמית מייצגת של מה שצפוי: אם מי שתומכת במחבלים, מכנה את ישראל "אויב" ומייחלת להכחדתה, יכולה לעבוד בתאגיד, השמים הפוסט־ציוניים אינם הגבול; הם רק קו ההתחלה.

השאלה הגדולה היא מדוע בתוך המחנה הלאומי יש מי שעוד לא התעורר. זה באמת מדהים: כיצד הימין צועד כסומא אל תהליך שבסופו יוקם תאגיד שידור אימתני, שינציח את הגמוניית השמאל בתקשורת ובשיח הציבורי, ועוד מכספי משלם המסים. פשוט לא ייאמן.