העולם הערבי והפלסטינים: שונאים, סיפור אהבה

רבים בישראל ובמערב נוטים לחשוב שהעולם הערבי מאוחד מאחורי הבעיה הפלסטינית ומשתוקק לראות בפתרונה. אך התפיסה לפיה כל הערבים והמוסלמים אוהבים את הפלסטינים ושונאים את ישראל היא פשטנית ולחלוטין לא מלאה. נכון שרבים מאוד – אולי אפילו הרוב הגדול של הערבים והמוסלמים – שונאים את ישראל, אבל יש בהם רבים ששונאים את הפלסטינים לא פחות.

את ישראל הם שונאים בגלל שישראל הצליחה לשרוד למרות המלחמות, הטרור, החרמות והשנאה נגדה; בגלל שהיא מדינה יהודית משגשגת למרות שבראייתם היהדות היא דת בטלה ואילו האסלאם לבדו הוא דת אמת; בגלל שישראל היא דמוקרטיה עשירה והם חיים בדיקטטורות עניות; בגלל שישראל היא גן עדן לעומת העולם הערבי, שכיום הוא התחנה האחרונה לפני הגיהינום (ראה: סוריה, עיראק, לוב, תימן, סודאן ועוד…); והעיקר: ישראל הצליחה בתחומים שהם נכשלו, והקנאה מעבירה אותם על דעתם.

אבל למה הם שונאים את הפלסטינים "המסכנים", אלה שהנרטיב הערבי אומר שאדמתם נגזלה והם נשלחו לחיי פליטות? כאן הסיבות מורכבות יותר וקשורות קשר ישיר לתרבות המזרח התיכון, שאנחנו בישראל ואחרים במערב לא מכירים ולא מבינים.

אחד הדברים החמורים ביותר בעיני ערבי הוא כשמישהו מרמה אותו, "עובד עליו" ו"מסדר אותו". כשמישהו מנסה, ובוודאי אם הצליח לרמות אותו הוא יוצא מגדרו מזעם, גם אם המישהו הזה הוא בן דודו, כי אז הוא יקרא לאחיו כדי לנקום בבן דוד על פי הכלל הערבי: "אני ואחי נגד בן הדוד, ואני, אחי ובן הדוד נגד הזר".

לגבי הפלסטינים, רבים מהם אינם פלסטינים במקור אלא מהגרים מכל העולם הערבי שעברו לארץ ישראל בימי המנדט הבריטי כדי לעבוד בערים ובכפרים שהיהודים הקימו. המהגרים הללו עדיין נושאים שמות כמו "אלחוראני" (=מחוראן שבדרום סוריה), "אלצוראני" (=מהעיר צור שבלבנון), "אלזרקאוי" (=מזרקא שבירדן), "אלמצרי" (=המצרי) ועוד שמות רבים המעידים על מקומם המקורי והאמיתי של "הפלסטינים". אז למה שהם יקבלו יחס מועדף על בני המקום שנשארו בארצותיהם?

ממחנות פליטים לשכונות יוקרה

החל מסיום מלחמת העצמאות ב-1949 החלה הפוליטיקה של העולם הערבי סובבת סביב ישראל ו"הבעיה הפלסטינית", באופן שפתרון הבעיה חייב לבוא דרך חיסולה של ישראל. לשם כך הושמו כל פליטי המלחמה במחנות, עם החלטה מפורשת של הליגה הערבית שלא לקלוט אותם במדינות ערב ולהשתמש בהם כקלף פוליטי נגד ישראל.

במחנות קיבלו הפליטים באמצעות אונר"א אוכל, חינוך ושירותים רפואיים בחינם, כלומר על חשבון מדינות העולם, בעוד השכנים הערבים המתגוררים ליד המחנות היו חייבים לעבוד בזיעת אפיהם כדי לאכול, לחנך את ילדיהם ולקבל שירותי רפואה. יתר על כן: פליטים שקיבלו אוכל בחינם (אורז, קמח, סוכר, שמן) לתצרוכת משפחותיהם, מכרו חלק ממנה לשכנים הערבים והרוויחו מכך לא מעט.

הפליטים שבמחנות אינם משלמים מיסי עירייה, ורבים מהם משכירים את בתיהם לאחרים וגובים דמי שכירות גבוהים מאשר בערים הסמוכות, כי מי שגר במחנות הפליטים פטור ממיסים. כלומר, העולם מסבסד את המיסים והפליטים משלשלים את הכסף לכיסיהם.

חלק ממחנות הפליטים שהוקמו ליד ביירות נבלעו לתוך העיר שהתרחבה בשבעים השנים האחרונות, והפכו לשכונות יוקרה עם מגדלי מגורים מפוארים. מישהו הרוויח מהשינוי, וזה לא בהכרח האיש ברחוב, שיש לו כל הסיבות להרגיש שרימו אותו.

במחנות הפליטים שבלבנון התנחלו ארגונים חמושים, החל מאש"ף דרך חמאס והחזית העממית ועד לדאעש. ארגונים אלה היו מתנכלים לאוכלוסייה הלבנונית שמסביבם ובשנת 1975 גרמו לפרוץ מלחמת האזרחים בלבנון, שנמשכה 14 שנים ארוכות של שפיכות דמים, הרס ובריחה של פליטים. רבים מהם מצאו מקלט דווקא במחנות הפליטים הפלסטינים, אבל רבים הרבה יותר לא קיבלו אפילו עשירית ממה שקיבלו הפליטים מפלסטין, וההבדל יצר קנאה ושנאה כלפיהם.

בירדן ניסו הפלסטינים בראשות יאסר ערפאת להשתלט על המדינה בשנת 1970 באמצעות הקמת אזורים אוטונומיים, ונוכחותם הצבאית בצפון מערב המדינה אתגרה את השלטון בממלכה. בחודש ספטמבר של אותה שנה נקעה נפשו של המלך חוסיין והוא הראה להם מי בעל הבית בירדן. המלחמה שהכריז על הפלסטינים עלתה בחיי אלפים משני הצדדים.

בינתיים, בתוך ישראל, עשרים אחוזים מאזרחיה הם ערבים "פלסטינים" והם אינם מורדים במדינה ואינם נלחמים בה. כלומר, הפלסטינים החיים בישראל נהנים מהחיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כאשר מדינות ערב שופכות את דם חייליהן כדי לשחרר את פלסטין. היש תחושת "פראייר" גדולה מזו שבקרבו של חייל ערבי?

חמור יותר הוא מה שכל ערבי יודע: פלסטינים מוכרים אדמות ליהודים ברווח גדול כבר יותר ממאה שנים, ואז הם בוכים לאחיהם הערבים שיבואו וישחררו את פלסטין מהכיבוש הציוני.

בעיה שאין לה פתרון

לאורך השנים קיבלו הפלסטינים ממדינות העולם מיליארדים רבים של דולרים ואירו, וההכנסה השנתית לאדם ברשות הפלסטינית גדולה פי כמה וכמה מזו של האיש ברחוב המצרי, הסודני או האלג'ירי, וחייו טובים עשרות מונים מחיי הערבים בסוריה, בעיראק, בלוב ובתימן.

גם הפוליטיקה משניאה את הפלסטינים על ערבים רבים: בשנת 1990, תמך ערפאת בפלישת עיראק תחת שלטון סדאם חוסיין לכווית. כנקמה סילקה כווית לאחר ששוחררה עשרות אלפי פלסטינים שעבדו בתחומה בעיקר בתעשיית הנפט והם איבדו את פרנסתם בין לילה. הדבר יצר משבר כלכלי בקרב משפחותיהם ביהודה, שומרון ועזה, שהיו מקבלות תמיכה קבועה מבניהן בכווית.

כיום תנועות החמאס והג'יהאד האסלאמי הפלסטיני נתמכות בידי איראן, שנואת נפשם של ערבים רבים. למרות שמלחמת האזרחים בלבנון הסתיימה ב-1989 בהסכם על פירוק כל המיליציות, חיזבאללה נשאר היחיד לו הרשו הסורים לו להישאר עם נשקו ואף לפתח את כוחו הצבאי.

התירוץ הקבוע היה שהנשק הזה נועד "לשחרר את פלסטין" ולא להיות מופנה נגד לבנונים. לכל מי שטיפת שכל בקדקודו היה ברור שהסיפור על פלסטין אינו אלא עלה תאנה קטן שאינו מצליח להסתיר את האמת, לפיה הנשק נועד לטפל באויבי חיזבאללה בלבנון ובסוריה, וכך שוב שימשה "פלסטין" תירוץ להשתלטות שיעית על לבנון.

אבל הדבר החמור ביותר כיום הוא הדרישה הפלסטינית ממדינות ערב להימנע מכל קשר עם ישראל כל עוד הבעיה הפלסטינית איננה פתורה לשביעות רצונם של ראשי אש"ף והחמאס. הבעיה היא שרבים בעולם הערבי לא רואים דבר אחד שמאחד את אש"ף וחמאס, ולכן התייאשו מהפיוס הפנים פלסטיני המטרפד כל התקדמות עם ישראל. כלומר, העולם הערבי – שחלקו רואה בישראל את התקווה להתמודדות מול איראן – חייב למשכן את עתידו וקיומו למריבות הפנימיות של אש"ף וחמאס.

והאם שכחנו את מצרים וירדן שחתמו עם ישראל על הסכמי שלום, יצאו ממעגל המלחמה לשחרור פלסטין ובכך בגדו ב"אחיהם" הפלסטינים והניחו אותם להתמודד עם בעייתם בעצמם?

רבים בעולם הערבי והאסלאמי בטוחים ש"הפלסטינים" לא רוצים מדינה, כי אם תקום מדינה פלסטינית התרומות מהעולם תיפסקנה והפלסטינים יצטרכו לעבוד לפרנסתם כמו כל מדינה. איך הם יעשו זאת אחרי שהתמכרו לתרומות שבזכותן הם אינם צריכים לעבוד?

לסיכום ניתן לומר ששבעים שנה אחרי שנוצרה בעיית פלסטין העולם הערבי הבין שאין לה פתרון שישביע את רצונם של אלו שהפכו את הפליטות למקצוע, ולכן "בעיית פלסטין" הפכה להיות מסחטת רגשות וכספים המעשירים את המושחתים השולטים ברמאללה ובעזה.

בעולם שבו אף אחד לא רוצה להיות "פראייר", הפלסטינים איבדו את מעט האהדה שהייתה להם, וכל יום שעובר מגדיל את מספר שונאיהם בעולם הערבי והאסלאמי.