"אנחנו ציונים, גאים במדינה ומשרתים בגאווה": המיעוטים שהולכים נגד הזרם

בשנים האחרונות אנו עדים לתהליך התעוררות בקרב הנוצרים בישראל, וגם בקרב בני מיעוטים אחרים, שמדברים ופועלים נגד הזרם המקובל במגזר הערבי ואל מול הקיבעון המערכתי של הרשויות.

אפשר לראות זאת בתהליך ההיסטורי של ההשתלבות בחברה הישראלית והגיוס לצבא ולשירות לאומי, בו יותר ויותר נוצרים דוברי ערבית לוקחים חלק, ובהגדרה עצמית מחודשת של הנוצרים שמשילים מעצמם את הזהות הערבית ומאמצים את הזהות ההיסטורית הארמית ואת הזהות ישראלית. גם בקרב מנהיגים ופעילים צעירים בעדה הבדואית ובמגזר הערבי, הזהות הישראלית כהגדרה הולכת ותופסת את מקומה והקולות האלו הופכים לפומביים.

השירות הצבאי הוא כרטיס הכניסה לחברה הישראלית, אך היוזמות לא נעצרות שם וטוב שכך. ניתן לראות היום נוצרים, בדואים, ערבים מוסלמים וגם דרוזים בחזית הדיפלומטיה הציבורית והמאבק נגד האנטישמיות והדה-לגיטימציה. כך למשל ארגון 'מילואימניקים בחזית', אשר מארגן פעילות יוצאת דופן של בני מיעוטים ישראליים בקמפוסים בארצות הברית ובאירופה.

למרות כל זאת, ההתייחסות לאותם מיעוטים כמי שמבקשים להיות חלק בלתי נפרד בכל התחומים במדינת ישראל עדיין לא מאפיינת לצערי את משרדי הממשלה והרשויות, שם הקיבעון מנצח.

בזמן כהונת הממשלה הקודמת, הקים סגן השר אופיר אקוניס פורם בין-משרדי שהחל לקדם תהליכים לטובת עידוד המנהיגות בעדה הנוצרית, אך בממשלה הנוכחית האחריות עברה לשרה גילה גמליאל והמגמה החיובית בתחום נעצרה כמעט לחלוטין.

כך למשל, במסגרת התכנית המתוקשרת להעברת תקציבי הענק למגזר הערבי, לא ציינה השרה כל התייחסות לנושא חיזוק העדה הנוצרית או נושא השירות הצבאי, והיא גם לא נפגשה כלל עם הפעילים המרכזיים בעדה. גם במשרד לנושאים אסטרטגיים אשר אמון על ההסברה הישראלית היו מרוויחים אם היו חושבים מחוץ לתמונה, ומבינים את הפוטנציאל הגלום בפעילות עם הנוצרים והמיעוטים, אשר יכולה להועיל מאוד לכל הצדדים המעורבים.

כמו בנושאים אחרים, גם פה היוזמות מגיעות קודם כל מאזרחים ומארגוני החברה האזרחית. תנועת 'אם תרצו' הייתה הראשונה שכבר לפני שנים החלה להרתם ולסייע לתהליך ההשתלבות של המיעוטים, ובהשמך הצטרפו ארגונים ציוניים נוספים שתרמו כל אחד בתחומו. על פי המצב כיום, נראה שעד שימונה שר אחראי אשר יבין את גודל השעה ואת הזכות שנפלה בידו לקדם את השינוי היסטורי, ימשיכו לעשות זאת אזרחים וארגונים מהמחנה הלאומי, כפי שקרה באירועי יום העצמאות האחרון.

"כולנו ציונים"

בין שלל האירועים שנחגגו במדינת ישראל לציון שבעים שנה לעצמאותה התקיים אירוע נוסף, צנוע וייחודי, ואולי אפילו היסטורי. אירוע שנערך ביוזמה פרטית, אך שיקף תהליכים חיוביים מאוד העוברים על החברה הישראלית בשנים האחרונות.

יום לאחר חגיגות העצמאות המרכזיות בישראל, ובתאריך העברי המקורי לציון עצמאות המדינה, יזם הרב יעקב קירמאיר העומד בראש ארגון 'יקי"ר' אירוע שהוקדש כל כולו למיעוטים הרואים את עצמם כחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל ופועלים ברוח זו.

לבית הכנסת על שם ש"י עגנון בשכונת ארנונה בירושלים הגיעו בבוקרו של יום זה מתפללים יהודים כמקובל, אך את השורות המרכזיות תפסו אורחים שלחלקם הייתה זו הפעם הראשונה בבית כנסת.

הייתה שם קבוצה מכובדת של נוצרים ודרוזים מעמותת אנשי צד"ל, שכרכו את גורלם עם גורל מדינת ישראל, נציגי העדה הבדואית מהצפון ונוצרים ישראלים דוברי ערבית מהגליל. היו גם בני העדה הדרוזית והיה חייל ערבי מוסלמי מאחת מהשכונות הערביות בירושלים שעומד לסיים בקרוב קורס קצינים בצה"ל. באירוע לקחו חלק גם סגנית ראש העיר יעל ענתבי וחבר מועצת העיר דן אילוז.

האירוע נפתח בנאומו של הרב קירמאיר, שדיבר על גבורתם ותרומתם של בני המיעוטים ועל ההזדמנות להוקיר אותם ביום חגה של מדינת ישראל, המדינה שהם חלק בלתי נפרד ממנה.

ראשון הדוברים מקרב נציגי המיעוטים היה חבר הכנסת הדרוזי לשעבר שכיב שנאן, ששכל את בנו השוטר כמיל בפיגוע בהר הבית בקיץ שעבר. "ירושלים הייתה  ליבי ועכשיו היא נשמתי", פתח שנאן את דבריו ואמר על האירוע: "כדי לפגוש בני אדם שמוכנים לכבד את דרך האדם, לאהוב את מדינת ישראל ולחיות בקיום משותף וכבוד הדדי, אני ארוץ עד סוף העולם".

בהמשך סיפר על השכול האישי אותו חווה ועל הלקחים שהפיק ממנו: "דמם של השוטרים בפיגוע הזה לא נשפך לשווא…אני רוצה לייצר מהאירוע הזה אהבה, שלום וקירוב לבבות. רוצה לעשות הכל שלא יהיו עוד אבות שיצטרכו להיות כמוני אבות שכולים. אנחנו נולדנו כבני אדם ונמצאים במקום קדוש על מנת לחיות להשתלב ולהתקיים ביחד, לכבד אחד את השני. הרוצחים השפלים שרצחו את בני ואת חברו התכוונו לרצוח את הקיום המשותף של כולנו יחד. עלינו להגיד להם ולמי ששלחו ומימנו אותם: אתם לא תנצחו. מדינת ישראל הרבה יותר חזקה והרבה יותר אנושית, ואנשים כאלה לא יוכלו כאלה לחבל בה".

לאחריו דיבר נור מזאריב, בדואי מהצפון שהקים מכינה קדם צבאית, והוא גם אחיינו של עבד אלמג'יד אלמזאריב, הלא הוא עמוס ירקוני מייסדה של סיירת שקד המיתולוגית. "כולנו ציונים, שונים בדתות אבל יש לנו אותה מטרה", פתח ואמר. "על העדה הבדואית לא חל חובת שירות, אך אנו משרתים בהתנדבות עוד מלפני קום המדינה. אני מאוד מקווה שנמשיך, ואני פונה לממסד שיחבק אותנו. חל שיפור אבל עדיין צריך לתקן. אני מעביר מסר לכולם ואומר גם ליהודים: תהיו נאמנים למדינה כי אין לכם מדינה אחרת. למיעוטים אני קורא לשרת את המדינה, לשמור את גבולותיה ולהיות נאמנים. אנו צריכים לחנך את ילדינו שילכו בעקבותינו".

"אין לנו ארץ אחרת"

הדובר השלישי היה פארס אל-חאג'י, מאנשי צד"ל שנמלטו לארץ עם נסיגת צה"ל מדרום לבנון והפקרתם על ידי מי שהיה אז ראש הממשלה, אהוד ברק. "יש כבר דור שלישי של אנשי צד"ל בישראל. אנחנו מרגישים בבית פה, והמדינה הלבנונית היא שבגדה בנו", סיפר.

"במשך שנים שירתנו כדי לשמור על השלום בין לבנון וישראל, והיא קיבלה אותנו באהבה. אין לנו בית אחר, לא נחזור ללבנון, למרות שהמשפחות שלנו שם וזה קשה מאוד", אמר אל-חאג'י וסיכם: "גם הילדים שלנו רוצים להתגייס לצה"ל. אנחנו היינו נאמנים למדינת ישראל ונהיה נאמנים אליה, אין לנו בית אחר".

דובר נוסף שייצג את העדה הנוצרית באירוע היה סולימן סלמה מהרובע הנוצרי בירושלים. בני מיעוטים מירושלים המתגייסים לצה"ל הם מחזה נדיר, אם כי כבר יש כמה חלוצים, נוצרים רובם. סולימן, שהשתחרר לא מזמן משירות קבע כלוחם בצה"ל ושאחיו משרת כיום כלוחם, החליט לדבר באופן גלוי למרות הסכנה.

"אני מירושלים, גדלתי פה בארץ הזאת ואני גאה בזה. אחרי התיכון התחלתי ללמוד במכללה, אבל הרגשתי שלא בנוח אז בסוף החלטתי להתגייס. חיכיתי שנתיים עד שקיבלתי את האישור על הסיווג הביטחוני. יש אולי אנשים שחשבו שבזבזתי שנתיים מהחיים, אבל אני לא מרגיש ככה כי צריך ללכת עם מה שמאמינים".

סולימן המשיך וסיפר על שירותו הצבאי: "אנחנו לא מחכים לקבל משהו מהמדינה, אלא לתת. הייתי לוחם, חובש פלוגתי, הייתי חייל מצטיין. הגשמתי את החלום שלי ושירתי את המדינה. אני רוצה להגיד לצעירים בגילי: אין לנו ארץ אחרת".

הדובר האחרון באירוע היה המפתיע מכולם. ע' הוא ערבי מוסלמי מאחת מהשכונות בירושלים, שהוציאה מתוכה לא מעט מחבלים. הוא בחר לעשות את הבלתי יאומן, וללכת בדרך ההתנדבות לצה"ל ושירות כלוחם. משפחתו המורחבת, חבריו ושכניו לא יודעים זאת והוא נמנע מלהתקרב לשכונת ילדותו כדי לא לסכן אותם.

ע' ביקש לא לעלות על הבמה באירוע כדי לא לבלוט יותר מדי, אך הסכים להגיד מספר דברים: "נולדו מתחת לדגל כחול-לבן ואנחנו נשמור עליו כדי שיתנופף לעד", אמר וסיפר על השקיים שהתלוו להחלטתו האמיצהL "לשכונה שלי אני כבר לא יכול לחזור, כי בניגוד לרוב החלטתי לסלול לאנשים דרך אחרת בתקווה שגם אחרים ילכו בה. אמנם השכונה בה גדלתי מוגדרת כעוינת, אבל אני התגייסתי בשביל לשנות את הדבר הזה ואת האוכלוסייה שרואה את המדינה כגורם אחר ולא כבית. אני אומר להם את ההיפך: פה זה הבית".

לשרת בגאווה

לאחר מכן נערכה בבית הכנסת תפילה לשלום המדינה ולשלום חיילי צה"ל שתורגמה גם לערבית, ואז המשיכו בני המיעוטים לארוחה חגיגית בבית הרב, שם נשא דברים גם סאמר ג'ריס, שהיה אחד מהנוצרים האשונים שהתגייסו לצה"ל עוד בשנות השמונים. לאחר מכן המשיך לשרת במג"ב ולאחרונה קודם לדרגת סגן ניצב, הנוצרי הראשון במג"ב בדרגה זו.

ג'ריס פתח את דבריו כי מדינת ישראל היא המקום הבטוח ביותר לנוצרים במזרח התיכון. "כשאני מסתכל מסביב מה קורה לנוצרים בסוריה ובעיראק, איזה טבח הם עברו, רק מתחזקת אצלי התודעה שמדינת ישראל, המדינה היהודית, היא הבית שלי".

ג'ריס סיפר כי כשהוא שומע ישראלים צעירים מתלוננים עם המדינה הוא מעיר להם: "תסתכלו על ההיסטוריה, תהיו גאים ותשרתו בגאווה". הוא המשיך ועודד גם צעירים נוצרים להתגייס מתוך תחושת שייכות למדינה: "אנחנו נמשיך להעמיק את היחסים בנינו מתוך נאמנות למדינה, אבל הממסד חייב להבין שלא מדובר רק בשרות הצבאי – יש פה ברית דמים שכבר נכתבה, אבל אנחנו לצידה צריכים גם ברית חיים ושותפות בכל התחומים".

שותפות אמת

האירוע הייחודי הזה לא סוקר בכלי התקשורת המרכזיים בישראל ולא במפתיע. מרבית התהליכים החיוביים שעוברים על בני המיעוטים בישראל מלווים כאמור על ידי ארגונים ופעילים המזוהים עם הימין הפוליטי, וזאת לעומת חלקים גדולים בקרב השמאל שמעדיפים להשתמש במיעוטים ככלי ניגוח פוליטי.

בשמאל מעדיפים לשמור את הערבים בעמדת נחיתות ומסכנות ולעודד את התבדלותם ואת זהותם הלאומית-פלסטינית, לעתים אף בכפייה. הציבור הלאומי השפוי בישראל צריך לחבק את המיעוטים שערים למציאות ורוצים לחיות פה כשווים.

את המגמה הזאת יש להמשיך ולחזק. יש כמובן עוד דרך ארוכה לעבור ועוד הרבה פערים לצמצם כדי לקרב בין הקבוצות השונות, ולעודד פתיחות והכרה. שבעים שנה זה לא הרבה, ולכן את מה שלא נעשה עד עכשיו יש לתקן, מתוך שותפות אמת ולא מתוך בדלנות.