חג מולד שמח: הנוצרים הישראלים כפי שלא הכרתם מעולם

במשך עשורים הם נחשבו למיעוט בלתי משפיע בתוך המגזר הערבי, אך הקהילה הנוצרית בישראל פורחת בפני עצמה ומבקשת להמשיך ולהשתלב בחברה

רוצים להמשיך לפרוח. חגיגות חג המולד בישראל | פלאש90

ערב חג המולד והשנה החדשה עומד מספר הנוצרים בישראל על כ-170 אלף בני אדם, שהם כשני אחוזים מאוכלוסיית המדינה. אך עם זאת לא רבים בארץ מכירים את הקהילה הנוצרית בישראל ויש בעולם שכלל לא מודעים לקיומם של נוצרים אזרחי ישראל.

רוב חברי הקהילה הנוצרית בישראל (80%) הינם דוברי ערבית, או בכינוי הנפוץ אך האנכרוניסטי “ערבים נוצרים”. קהילה זו נטועה עמוק בארץ ישראל, בה הם רואים את ארץ הקודש וחלקם הם צאצאי הנוצרים עוד מימי ישו והכנסיות והכתות הראשונות. אחרים הם צאצאים של תושבי הארץ שקיבלו את הנצרות במאה הרביעית לספירה תחת האימפריה הביזאנטית, אז הפכו הנוצרים לרוב באזור ארץ ישראל אך איבדו אותו לאחר כיבושי האסלאם והשבטים הערביים.

הנוצרים דוברי הערבית בישראל משתייכים ברובם לכנסייה הקתולית ולכנסייה היוונית-אורתודוקסית, ואחרים הם מרונים, קופטים, פרוטסטנטים, בפטיסטים ואוונגליקלים. לצדם ניתן למצוא את הארמנים החיים בישראל שרבים מהם דוברים גם את השפה הערבית. בשל החלוקה לזרמים שונים אין לנוצרים בישראל הנהגה דתית אחת, ומשפחות נוצריות רבות כיום הן מעורבות בעקבות נישואין בין נוצרים מכל הזרמים.

הנוצרים בישראל נחשבים למשכילים יחסית לכלל האוכלוסייה שכן רבים מהם לומדים בבתי הספר הפרטיים של הכנסיות, בהם החינוך בדרך ככל הוא ברמה גבוהה. לפי הנתונים העדכניים של משרד החינוך, הנוצרים בישראל מובילים באחוזי הזכאות לתעודת בגרות עם 64%, וזאת בהשוואה ל-50% מהדרוזים, 39% מהמוסלמים ו-53% מתלמידי החינוך העברי. עובדה זו גם משפיעה על מצבם הכלכלי של הנוצרים שהוא לרוב גבוה מהממוצע בארץ.

מקור: הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה

מרבית הנוצרים חיים בישובים ערביים בעלי רוב מוסלמי, בעיקר בצפון הארץ, ואחרים מתגוררים בישובים יהודים או מעורבים. ריכוזים גדולים נוספים של נוצרים קיימים בירושלים ובערים רמלה ולוד. כיום ישנם בישראל שני ישובים בלבד בהם הרוב המוחלט הוא נוצרי והם מוגדרים כישובים נוצריים: המועצות המקומיות מעיליא ופַסוּטָה הסמוכות למעלות.

העיר נצרת הייתה בעבר בעלת רוב נוצרי, אבל בעשורים האחרונים איבדו הנוצרים את הבכורה והיא הפכה לבעלת רוב מוסלמי, מה שגרם לרבים מהם לעזוב ולעבור לישובים יהודיים סמוכים.

בין בדלנות להשתלבות

מבחינה חברתית, הנוצרים דוברי הערבית נחשבו תמיד לחלק מהמיעוט הערבי בישראל, המונה כ- 1.5 מיליון מוסלמים, כשהנוצרים למעשה הם מיעוט בתוכם וחסרי השפעה פוליטית משמעותית במהלך השנים כיהנו נוצרים כחברי כנסת בפרלמנט הישראלי, רובם במסגרת המפלגות הערביות ואחרים גם במפלגה הקומוניסטית או רשימות שונות שהיו קשורות למפא”י.

חברי הכנסת הנוצרים של העת הנוכחית שהיו חברים במפלגות ערביות לאומניות כמו בל”ד, ראו עצמם בדרך כלל כמי שמייצגים את כלל המגזר הערבי ולא את הקהילה נוצרית. כך למשל חבר הכנסת לשעבר באסל גטאס, המרצה כיום עונש מאסר לאחר שנתפס מבריח מכשירי טלפון לאסירים ביטחוניים בכלא קציעות. חברו למפלגה עזמי בשארה נמלט מישראל לקטאר לפני כעשור בעקבות החשדות כי סייע לחיזבאללה במהלך מלחמת לבנון השנייה.

מול תופעת ההתבדלות הקיצונית, שהיא בולטת וקולנית אך לא מייצגת את הקהילה הנוצרית, התעוררה בשנים האחרונות מגמה הפוכה לחלוטין. מספר פעילים חברתיים ביחד עם קציני צבא ומשטרה נוצרים החליטו באוגוסט 2012 על הקמת פורום שיקדם חיבור בין הקהילה הנוצרית למדינת ישראל, ויעודד צעירים נוצרים לתרום לחברה הישראלית ולהשתלב בה.

המהלך העיקרי אותו הוביל הפורום בקרב הנוצרים היה עידוד לגיוס לצה”ל ולהתנדבות לשירות לאומי-אזרחי. חוק גיוס החובה בישראל חל על יהודים, דרוזים וצ’רקסים בלבד, כאשר נוצרים, בדואים ומוסלמים פטורים משירות אך ראשים להתנדב לכוחות הביטחון. בחודש אוקטובר 2012 התקיים הכנס הפומבי הראשון שקרא לצעירים הנוצרים להתנדב לשירות בצה”ל. האירוע נערך בנצרת עילית בהשתתפות של כ-300 בני נוער נוצרים והוזמנו אילו גם כמרים שתמכו בצעד זה.

כמעט מיד לאחר מכן החלו גורמים קיצוניים במגזר הערבי ובקהילה הנוצרית לאיים על אותם כמרים שהשתתפו בכנס. בימים שאחרי הופצו נגדם מודעות, רכביהם ניזוקו וסמרטוט טבול בדם נתלה על דלת ביתו של אחד מהם. שניים מהכמרים קיבלו רגליים קרות וחזרו בהם מתמיכתם בגיוס אך השלישי, האב גבריאל נדאף מהכנסייה היוונית-אורתודוקסית בנצרת, לא נרתע והחליט להמשיך בדרכו.

האב נדאף הקים ארגון שפעל לא רק כדי לעודד את הצעירים הנוצרים להתנדב לשירות צבאי או לאומי, אלא להוביל את הקהילה הנוצרית להשתלבות מלאה בחברה בכל התחומים. בכך קיווה נדאף שהנוצרים יהפכו ממיעוט חסר השפעה לקהילה מעורבת ומשפיעה, שמחזקת את זהותה תוך כדי שיתוף עם מדינת ישראל.

מהלך לאומי היסטורי

חשוב לציין כי גם לפני כן הגיעו נוצרים לעמדות מפתח משמעותיות בציבוריות הישראלית, למשל כשופטים, מנהלי מחלקות ובתי חולים, עובדי מדינה בכירים ואנשי אקדמיה. אך רובם עשו זאת באופן אישי, ולא כחלק ממגמה של אחריות קהילתית או הרתמות לבניית המדינה והשפעה בעיצוב החברה הישראלית.

השינוי שהוביל הכומר נדאף ביחד עם פעיליו מכל הזרמים והכנסיות היה בגישה, ראשית בנושא של השירות הצבאי והלאומי. בחברה הישראלית שירות שכזה הוא סמל, הוא מצביע על שייכות והוא המאפיין הבולט ביותר בחיבור בין כל חלקי החברה השונים. שירות בצבא או בשירות לאומי מהווה כרטיס כניסה לחברה הישראלית ומסמל רצון לשותפות אמתית.

האב גבריאל נדאף עם ראש הממשלה נתניהו | לע”ם

אך זאת לא הייתה הסיבה היחידה. הכומר והמתנדבים שהיו אתו הדגישו כי אחד מהגורמים העיקריים שהביאו אותם לעשות את הצעד הנחרץ והפומבי הוא מצבם של אחיהם ואחיותיהם הנוצרים במדינות אחרות במזרח התיכון. אם במדינת ישראל היהודית זוכים הנוצרים לחיות תחת משטר דמוקרטי ובחברה חופשית ובטוחה, הרי שלעומתם הנוצרים במזרח התיכון נרדפים ללא הרף.

במצרים, בעזה, ברשות הפלסטינית, באיראן ובלבנון איבדו הנוצרים חלק ניכר מכוחם, ובעיראק ובסוריה אף מתחולל רצח עם נגד קבוצות נוצריות ומיעוטים דתיים אחרים. לפיכך ראה האב נדאף לנכון לקרוא לנוצרים בישראל לקום ולתרום להגנת המדינה אשר מגנה עליהם מגורל דומה לנוצרים במזרח התיכון.

והנוצרים בישראל נענו לקריאה. לפני שנת 2012 ממוצע הנוצרים שהתנדבו לשירות בצה”ל עמד על כ-35 איש בשנה, מתוך פוטנציאל גיוס של כ-1,500 צעירים מסיימי בית ספר תיכון. כחמש שנים לאחר מכן, ממוצע הנוצרים המתגייסים לצבא עומד על כמאה איש בשנה ועוד כ-600 המתגייסים לשירות לאומי-אזרחי, ומשפחות נוצריות רבות רואות בצעד הזה הצהרה כי הן חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

בחודש יוני האחרון הודיע נדאף על פרישה מפעילות ציבורית, הוא סגר את הארגון שהקים וחזר לכהן כראש העדה היוונית-אורתודוקסית ביפיע שליד נצרת. כיום מי שממשיך דרכו הוא ארגון חדש בשם “ברית אחים – נוצרים גאים להשתלב” בראשו עומדת כרמלין אשקר, נוצרייה פרוטסטנטית תושבת פסוטה ואמא לבן בוגר שירות לאומי ובן נוסף שאמור להתגייס בקרוב. לראשונה במסגרת ארגון זה ניתן למצוא גם פעילים מקרב הנוצרים בירושלים.

מדובר במהפכה של ממש ובתהליך חברתי ולאומי בסדר גודל היסטורי שמעורר כמובן גם הרבה תגובות נגד. החל מקמפיינים וכנסים נגד הגיוס (חלקם ממומנים על ידי האיחוד האירופי), דרך חרמות ואיומים על משפחות נוצריות, פעילות בתוך הכנסיות להפעלת לחצים על אנשי דת ופעילי כנסיות התומכים בגיוס ועד לאלימות פיזית נגד פעילים ומשפחות חיילים נוצרים.

המתנגדים למהלך זה מפחדים לא רק מעלייה בהתנדבות לצבא אלא גם מהסיכוי שהמשך ההשתלבות של נוצרים יוביל להבדלת הקהילה הנוצרית מהמגזר הערבי המוסלמי וקבלתה כקהילה בעלת מעמד עצמאי ונפרד, כמו במקרה של העדה הדרוזית בישראל. בין טענותיהם כלפי הממשלה התומכת בהשתלבות הנוצרים, הם מציינים כי ישראל נוקטת במדיניות של הפרד ומשול בתוך המגזר הערבי כדי להחלישו.

לעומת המתנגדים האלימים יש כאמור רבים שלא נרתעים. אם בעבר חיילים ושוטרים נוצרים היו מפחדים לשוב לבתיהם כשהם לבושים במדים פן יפגעו בהם ובמשפחותיהם, הרי שכיום רובם לובשים את המדים בגאווה ולא מסתירים זאת יותר. משפחות נוצריות אחרות עדיין יושבות על הגדר וממתינות לראות כיצד כל המהלך להשתלבות בחברה יתפתח מבחינה פנים ישראלית.

הנוצרים שמובילים את מהלך ההשתלבות טוענים ששאיפתם אינה נובעת מתוך רצון בהחלשת המגזר הערבי אלא במציאת המקום הייחודי של הקהילה הנוצרית בחברה הישראלית ובמערכת הממשלתית. הם מדגישים את היותם גאים בזהותם הנוצרית והישראלית, ובשורשיהם שניטעו בארץ ישראל שנים רבות לפני הופעת האסלאם, ואת היותה של המדינה מקלט בטוח למיעוטים דתיים הנרדפים בכל רחבי מזרח התיכון על ידי “אחיהם” הערבים.

המהלך המבורך של השתלבות הנוצרים בישראל הוא עוד ארוך ומלא באתגרים, אך הצלחתו היא אינטרס חשוב מאוד גם עבור המדינה וגם עבור הנוצרים עצמם. בזמן שהעולם הערבי חווה חורף בלתי נגמר של דם ומלחמות, הנוצרים בישראל מקווים להמשך האביב הפורח של קהילתם.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

15 תגובות למאמר

  1. משמח לשמוע על הקהילה הערבית-נוצרית שמהדקת את קשריה למדינה היהודית.
    אין שום ספק שמוצא הנצרות ביהדות, הדת המונוטאיסטית עתיקת הימים,
    וישו גדל והתחנך כיהודי בגליל.

    רק הרומאים הפכו אותו לאל, ושמחו לנתק אותו מהיהודים, להעליל עלילות דם על היהודים.

    עד היום מואשמים היהודים בחטא הקדמון הנורא – רצח אל, ומצדיקים בכך כל מה שקרה ליהודים.
    האפיפיור הנוכחי אף אינו רוצה להכיר בירושלים כבירת ישראל. היאומן?

    1. האפיפיור הנוכחי הוא קומוניסט, גלובליסט ובעצם כל “יסט” שחולם על החרבת העולם היהודו-נוצרי.
      האפיפיור מייצג פדופילים מהאליטות של הכנסיה הקתולית, לא את הנצרות.

  2. צריך להדגיש שרוב הנוצרים בישראל אינם ממוצא ערבי אלא ארמי למרות כל ההכחשות.

  3. אין כזה דבר נוצרים ערבים:
    יש נוצרים יוונים.
    יש נוצרים סורים אורתודוכסים וקתולים (ששפת כתבי הקודש שלהם ארמית) – לסורים הקתולים קוראים גם מרונים.
    יש נוצרים ארמנים.
    יש נוצרים מצרים – קופטים – (איג’יפט זה שיבוש באנגלית של השם של מצרים איקיפט).
    יש קבוצה קטנה של נוצרים אתיופים.
    יש נוצרים ארמנים.
    ויש נוצרים לטינים – לטיניום מחוזה של רומא באיטליה.
    אין כזה דבר נוצרים ערבים (זאת אומרת היו בעבר – לדגמא הנבטים שבירתם היתה פטרה שבירדן וישבו גם בנגב) אבל המוסלמים הרגו או איסלמו אותם).

    לא נכון שמרבית הנוצרים חיים בישובים מוסלמים:
    קודם כל 20% מהנוצרים זה בכלל עולים חדשים קרובי משפחה של יהודים.
    15% חיים בישובים בעלי רוב יהודי (חיפה יפו רמלה לוד ירושלים מעלות נצרת עילית עכו ויוצאי צד”ל בנהריה וקרית שמונה).
    15% חיים בישובים בעלי רוב נוצרי (פסוטה מעיליא אעבלין ראמה עילבון).
    ו15% חיים בישובים בעלי רוב דרוזי (פקיעין עוספיה מע’אר…).

    לגבי פסוטה ומעיליא – הן אומנם שני הכפרים היחידים במדינה על טהרת הנוצרים (יש גם את טייבה שבשטחים). אבל יש עוד כפרים ספורים עם רוב נוצרי כמו עילבון ג’יש ראמה כפר יאסיף.

    1. הכוונה במאמר היא לנוצרים דוברי הערבית.
      המאמר לא מתייחס לנוצרים ממוצא רוסי או אחר.

    2. כמובן נכון שאין “נצרות ערבית” אלא רק נצרות קתולית, ארמנית, יוונית אורתודוקסית וכדומה, אבל הכוונה במאמר בביטוי הזה הינה פשוט לערבים אזרחי ישראל שהינם נוצרים מכל סוג שהוא.

    3. לעמית – בתחילת הכתבה מצויין שחיים 170,000 נוצרים בישראל מתוכם 80% דוברי ערבית.
      אז הכוונה במאמר היא לכלל הנוצרים.
      וגם אם הכוונה היתה לנוצרים “הערבים” עדיין רק מיעוט מהם חיים בקרב מוסלמים הרוב חיים בישובים בעלי רוב נוצרי/יהודי/דרוזי.
      כלומר בישובים בהם הציונות היא לא מילה גסה בהם לא צריכים לפחד לתמוך במדינה.
      אני מתכוון לישובים: ראמה, ג’ש, פסוטה, מעליא, מעלות תרשיחא, עכו, חיפה, רמלה, לוד, יפו, ירושלים, נצרת עילית, נהריה, קרית שמונה, עילבון, כפר יאסיף, שפרעם (נוצרים + דרוזים יחד הם רוב בישוב), עוספיה, מע’אר, פקיעין, כסרא, סמיע, ג’וליס.

      ללא משנה – יש חשיבות לעובדה שלכל העדות הנוצריות בארץ שמות של עמים שאינם ערביים. הנוצרים בארץ משמרים בכתבי הקודש שלהם שכתובים בארמנית/יוונית/ארמית/לטינית/מצרית עתיקה… זהויות קדם ערביות ובכך מביעים התנגדות סימבולית לכיבוש הערבי של המזה”ת.

      הם לא ערבים.

  4. אז למה הם נאלצים “למכור” את האדמות במחיר רצפה? ומדוע המנהיג הקודם של העדה נזרק לצינוק השב”כ ללא משפט?

  5. אני גר בחיפה. מתברר שהגזבר החדש של עיריית חיפה הוא ערבי נוצרי. אשה שאני מכיר אמרה לי שזו הוכחה ש”הערבים משתלטים על העיר”, כי ב”מפגן כוח” (?), הוא דאג לכך עץ המולד ששמים במושבה הגרמנית בחיפה בחג המולד *גדול יותר* מבשנים קודמות.

    מה אני אגיד? היא צודקת! עץ חג המולד השנה באמת גדול יותר. מי יודע לאן הדברים ידרדרו אם הערבים הנוצרים ימשיכו להרים את הראש כך. ייתכן שבשנה הבאה העץ יהיה אפילו עוד יותר גדול! יהודים, הצילו!

  6. הנוצרים מאמינים בישוע, השם הוא ישוע שפירושו מושיע
    ולא ישו שהוא שם גנאי

    1. ל-עזיז,
      השם הנכון הוא אכן ישוע.
      אך לא מדובר במושיע. זהו סילוף של כוונת השם.
      השם ישוע מתייחס לישועה (כתהליך או ארוע), ולא למושיע עצמו.
      כמו שלבחורה יהודית קוראים גאולה, ומתייחסים לתהליך ולא שהבחורה עצמה היא הגאולה המיוחלת.
      ועל זה הדרך גם השם מזל, שמחה, וכו’
      השם ישוע מופיע לראשונה, ככל שזכור לי, בספר עזרא, פרק ב’ פסוק ב’, והוא יהודי שעלה מבבל עם עזרא, וזכה להיות ממקימי בית המקדש השני.
      זה היה כחמש מאות שנים לפני הולדת יהודי אחר שנקרא באותו שם, ובשמו נשפכו דמים של יהודים במשך אלפיים שנים.

  7. השם מטעה.הם ערבים כשם שהם סינים.
    אין שום קשר בינם לערבים.
    הערבים הם פולש קולוניאליסטי שפלש במאה ה 7.
    הנוצרים והיהודים הם האוכלוסיה הילידית.