מדיניות ההגירה האמריקאית מעדיפה משפחות על פני מבוגרים רווקים, וכך יוצרת בעצמה את התמריץ להשתמש בילדים כתעודת ביטוח
המהומה שמסעירה את ארצות הברית בשבועות האחרונים סובבת שוב סביב מדיניותו של ממשל טראמפ, והפעם בנושא ההגירה והפרדת ילדים ממשפחותיהם במהלך חציית הגבול.
כמעט כרגיל בכל מה שקשור לתקשורת ולפוליטיקה האמריקאית הזעם מאפיל על הסוגיה עצמה, ולכן חשוב להבין לעומק מה באמת מתרחש.
במשך תקופה ארוכה מאד, ההגירה הבלתי חוקית לארה"ב הייתה מורכבת בעיקרה מגברים רווקים תושבי מקסיקו. במהלך העשור האחרון, זרם המהגרים החל לכלול גם נשים, ילדים ומשפחות ממדינות שונות במרכז אמריקה. שינוי המגמה הזה מציב בפני רשויות ההגירה אתגרים חדשים, כמו גם בפני המחוקק האמריקאי.
עד לאחרונה, ממשל טראמפ לא שינה או חוקק חוקים חדשים העוסקים בהפרדת מבוגר מילד. החוקים האלה נותרו על כנם מתקופת הממשלים הקודמים, והם קבעו כי הפרדה תעשה רק במקרים בהם פקידי ההגירה סבורים כי המבוגר הצהיר במרמה על היותו ההורה לילד, או שהמבוגר עומד בפני הליך פלילי.
למנוע ניסיונות כניסה מחדש
למרות החוקים, הנוהג במקרים כאלה בעבר היה לשחרר את כל המבוגרים שחוצים את הגבול באופן לא חוקי, אם הם עושים זאת כחלק ממשפחה. במסגרת המדיניות החדשה בה נקט ממשל טראמפ נדרשו רשויות ההגירה לקיים את החוק כלשונו ולהעמיד לדין כל מבוגר שחצה את הגבול, ללא קשר לעובדה אם עשה זאת לבד או כחלק ממשפחה.
הרעיון מאחורי ההנחיה היה לאותת למהגרים הבלתי-חוקיים שארה"ב רצינית לגבי חוקי ההגירה שלה, ולמנוע ניסיונות כניסה מחדש של מהגרים שכבר הורחקו מהמדינה.
כאשר מהגר מואשם בכניסה בלתי חוקית למדינה, הוא נלקח למשמורת של שירות המרשלים האמריקאי, לו אין אפשרות לטפל גם בילדים של אותם מהגרים שנעצרו. אלה מועברים לחסות משרד הבריאות, המשכן אותם במקלט זמני.
בהנחה שלא צצים מכשולים משפטיים בדרך, ההליך הפלילי במקרה כזה אמור להיות קצר מאוד. המהגרים בדרך כלל מודים באשמה, נשפטים עוד באותו היום לתקופת מעצר וחוזרים לידי רשות המכס וההגירה.
אם המהגר מעוניין לעזוב את ארה"ב ולשוב לארצו, הוא יכול לבקש בהליך פשוט צו הרחקה מואץ שיאחד אותו עם ילדיו והם יחזרו ביחד לביתם במקסיקו. בתסריט הזה, ההפרדה מהילדים היא קצרה ביותר.
התקדים המשפטי שיצר את הפרצה בחוק
הדברים מסתבכים יותר כאשר המהגר המבוגר מחליט להגיש בקשת מקלט. במקרה הזה, רוב הסיכויים שהוא יעוכב לזמן רב יותר במעצר מאשר הזמן בו הממשלה רשאית להחזיק בילדיו.
הפרצה הזו בחוק התאפשרה בעקבות פסק דין פלורס משנת 1997 שקבע כי ילדים שאינם מלווים במבוגר יכולים להיות מוחזקים עד לתקופה של 20 יום. פסיקה מאוחרת יותר של בית המשפט הפדרלי לערעורים הרחיבה את ההגבלה גם לילדים שהגיעו כחלק ממשפחה. כלומר, גם אם רשויות החוק האמריקאיות היו רוצות להחזיק את המשפחה ביחד, הן מנועות על פי חוק לעשות זאת.
ברוב המקרים, הזמן שבו הממשלה מורשית להחזיק בילד יהיה קצר יותר מאשר הזמן שלוקח לברר את בקשת המקלט של ההורה. כל מהגר רשאי לקבל עשרה ימים כדי למצוא עורך דין, ובדרך כלל יש גם עיכובים וסיבוכים נוספים לאורך הדרך.
במצב כזה ישנן לרשויות שתי ברירות: לשחרר על תנאי את המבוגר ביחד עם הילדים עד לפסיקה בבקשת המקלט, או להמשיך ולהחזיק במבוגר ולשחרר את הילדים. אם המבוגר נותר במעצר, משרד הבריאות משכן את ילדיו אצל גורם שלישי, בדרך כלל קרוב משפחה או חבר.
אך גם אם התקדים המשפטי של פלורס לא היה קיים, הממשלה הייתה מוגבלת מאוד בכמות המשפחות שהיא יכולה לאכסן. במתקני שרות המכס וההגירה ישנם כ-3,000 מקומות לינה, והם מוצפים בזרם תמידי של מהגרים המגיעים מהגבול. התוצאה היא שללא קשר למדיניות ממשלתית כזו או אחרת, מהגרים רבים משוחררים בכל מקרה תוך זמן קצר.
אז מדוע לנסות להחזיק במהגרים מבוגרים בכלל? ראשית, כל עוד מבקש מקלט מוחזק ומעוכב בקשת המקלט שלו תטופל במהירות גבוהה, וההחלטה תתקבל תוך חודשיים לכל היותר במקום שנים. בנוסף, אם המהגר משוחרר בתוך ארה"ב בזמן שהבקשה עדיין בטיפול, הסיכוי למצוא אותו מחדש שואף לאפס. משמעות הדבר היא למעשה אישור למהגר בלתי חוקי להשתקע במדינה, ללא קשר לפרטי המקרה האישי שלו.
עושים צחוק מהחוק
כמה נקודות חשובות לגבי כל הסיפור:
1) משפחות יכולות לחזור ביחד הביתה במהירות. זו האפשרות המיטבית בה אנו שומרים על החוק מצד אחד, ומצד שני על שלמות המשפחה השבה לביתה לאחר הגשת התביעה נגד המבוגר. התומכים בהגירה שונאים את האפשרות הזאת מכיוון שהם רוצים שמהגרים יישארו על אדמת ארה"ב.
התשובה לשאלה הזאת תלויה כמובן באיך אתה מעריך את המוטיבציה של מהגרים להיכנס למדינה, ועד כמה אתה לוקח ברצינות גבולות וחוקים.
2) יש דרך טובה יותר לבקש מקלט. כל הסימנים מראים על כך שזרם המהגרים לארה"ב הוא לא נתון קבוע. בימיה הראשונים של כהונת טראמפ, שטפון המהגרים הצטמצם מאוד, כאשר הם עוד האמינו שאין להם סיכוי לעבור את הגבול בהצלחה. כעת ישנה עלייה רצינית בכמות המהגרים שהבינו כי למרות הרטוריקה המאיימת של הנשיא, המדיניות בגבול לא השתנתה.
מכך אפשר להסיק כי מרבית ההגירה היא הגירה כלכלית, ומורכבת מהאנשים שמעדיפים לחיות בארה"ב מאשר במולדתם הנכשלת, ולא מפליטים הנמלטים מפני רדיפה.
גם אם למהגר ישנו חשש מבוסס מרדיפה, ישנה דרך חוקית להוכיח את הטענה הזו, והיא לא כוללת חצייה לא מאושרת של הגבול. אותו אדם צריך להגיש את בקשת המקלט במדינה הראשונה בה הוא עבר בטרם הגיע לגבול האמריקאי. כלומר, אם אדם נמלט למשל מגוואטמלה, הוא אמור להגיש בקשת מקלט במקסיקו ולא בארה"ב.
גם אם נניח כי אותו אדם חש נרדף בכל מדינה בעולם חוץ מארה"ב, עליו להגיע לנקודת כניסה רשמית למדינה ושם לתבוע מקלט, במקום לנסות לחצות את הגבול באופן לא חוקי.
3) ישנן השלכות מוסריות לאי-אכיפה של החוק בגבול. ישנו כמובן פן מוסרי להפרדה של ילד מהוריו, וכמעט כל אדם שפוי יעדיף שלא לעשות זאת. אבל תחת המדיניות הנוכחית ובהינתן המשאבים המצומצמים של רשויות החוק, האלטרנטיבה המעשית היחידה לכך היא לאפשר למשפחות שלמות שהופיעו בגבול פשוט לחיות בארה"ב למשך תקופת זמן בלתי מוגבלת.
מצב זה לא רק שם ללעג את חוקי המדינה, אלא מעודד אנשים להמשיך לגרור את ילדיהם עמם במסע המסוכן אל הגבול.
ילדים כתעודת ביטוח
המצב כיום יוצר למעשה תמריץ עבור עוד ועוד אנשים לסכן את ילדיהם, מכיוון שהם משמשים כתעודת ביטוח. כך למשל דיווח בחודש אפריל עיתון ה'ניו-יורק טיימס':
חלק מן מהמגרים הודו כי הביאו עמם את ילדיהם לא כדי להרחיק אותם מהסכנות באפריקה או במרכז אמריקה, אלא כי האמינו שזה יסייע בשחרורם המהיר ממעצר. אחרים הודו כי התחזו להורים לילדים שאינם שלהם, וגם גורמים במשמר הגבול סיפרו כי שיעור מקרי ההונאה נמצא בעלייה חדה"
במקרה אחר, דיווחו באתר חדשות באריזונה על "הורים המעבירים את ילדיהם למבריחים עבור כסף".
אם מישהו נחוש כל כך להגיע לארה"ב באופן בלתי-חוקי, הדבר הנכון ביותר והבטוח ביותר לעשות יהיה להשאיר את ילדיו בבית עם קרוב משפחה, ולשלוח להם כסף בחזרה.
מכיוון שמדיניות ההגירה של ארה"ב מעדיפה משפחות על פני מבוגרים רווקים, היא עצמה יוצרת את התמריץ לעשות בדיוק את ההפך ולהשתמש בילדים כקלף מיקוח מול רשויות ההגירה או מבריחים.
הצו הנשיאותי החדש
אתמול (רביעי) חתם טראמפ על צו נשיאותי שתכליתו לסיים את סאגת ההפרדה בין משפחות מהגרים בלתי חוקיים, במהלכה הופרדו אלפי ילדים ממשפחותיהם והועברו למתקני השהייה. "הצו הזה חשוב מאוד, לא אהבתי את המראות או התחושות של בני משפחה שמופרדים", אמר הנשיא בזמן החתימה על הצו, שניתן בתום ימים של לחץ ציבורי כבד.
הלחץ התעצם בעקבות תיעוד של ילדים מאחורי סורגים הזועקים להוריהם לאחר שהופרדו. בין המבקרים את מדיניות ההפרדה היו לא רק דמוקרטים, אלא גם בכירים רפובליקנים. יו"ר בית הנבחרים פול ראיין מהמפלגה הרפובליקנית אמר כי "אנחנו לא רוצים לראות ילדים שמופרדים מהוריהם, אפשר לאכוף את חוקי ההגירה מבלי להפריד בין בני משפחה".
הצו לא ישים קץ למדיניות ה"אפס סבלנות" של הממשל, אבל יורה לשמור משפחות יחד וידרוש מרשות ההגירה לדאוג להם למגורים. המדיניות הנחושה של טראמפ באה לידי ביטוי בהגברת מספר הפקחים בגבול כמו גם באכיפה נוקשה נגד מהגרים בלתי חוקיים ששוהים במדינה. "ביטחון הגבולות יהיה לפחות שווה אם לא גדול יותר משהיה עד עכשיו", אמר טראמפ במעמד חתימת הצו.
המאמר המקורי התפרסם באתר נשיונל רוויו
בעיה אמיתית: משפחות של מהגרים משתמשים בילדים כתעודת ביטוח, ואילו מבוגרים רווקים מעלים את הסטטיסטיקה של מעשי האונס. פתרון אפשרי: למנוע הגירה כלשהי ולעודד את האמריקאים הנורמטיביים להוליד עוד ילדים.
הבעיה לא עם הגירה אלא עם הגירה לא מוסדרת.
הבעיה כאן היא שההגירה לא מוסדרת המדינה מאבדת שליטה על מי בא בגבולותיה.
אולם הפרדת הילדים שממשל טראמפ ביצע הייתה פשוט מדיניות מרושעת.
לא מצליח להבין למה בכל מקום לא מחזירים מיד את המסתננים מה שאפילו פה נהגו כהחזרה חמה,
הכי הגיוני , הכי צודק, הכי מוסרי, והכי פחות בעיות, ככה אף אחד לא יחשוב אפילו להגיע.
רק כשהמסתננים נכנסים לקורי העכביש של מערכות המשפט אז העכבישים השמאלנים עוטפים את הפושעים בקורים דביקים לא כדי לאכול אותם אלא כדי להחריב את המדינה שבה הם חיים.