הניו-יורק טיימס וישראל: כרוניקה של סילופים והטיה פוליטית בוטה

ביום הראשון של שנת 2018 פרסם המוציא לאור של ה'ניו-יורק טיימס', ארתור זלצברגר, מכתב לקוראי העיתון. "הטיימס מציב לעצמו את הסטנדרטים הגבוהים ביותר של עצמאות, הקפדה והגינות – מכיוון שאנו מאמינים שאמון הוא הנכס היקר ביותר שלנו". הגינות ודיוק יהיו הערכים העליונים, הוא הבטיח והוסיף: "ברגעים הבלתי נמנעים בהם נבצע טעות, נמשיך לקחת אחריות על השגיאות שלנו ונשאף תמיד להשתפר".

מעל ל-12 חודשים חלפו מאז, וזהו זמן מצוין לבחון האם זלצברגר אכן עמד בהבטחתו לדיווח דייקני וחסר פניות. זה בדיוק מה שארגון CAMERA לביקורת התקשורת עשה כאשר הפיק דו"ח הבודק את הסיקור שניתן בעיתון לסכסוך הישראלי-ערבי במהלך 2018. ממצאי המחקר מראים בבירור כי ה'ניו-יורק טיימס' נכשל לעמוד בסטנדרטים אותם להבטיח לקוראיו, לפחות בכל הקשור לדיווחיו על ישראל ואויביה.

שוב ושוב, העיתון עיוות את החדשות, הצניע עובדות לא נוחות, וסטה כליל מנורמות עיתונאיות. הרשימה הכרונולוגית של כישלונות ה'טיימס' היא מדהימה, אך כאשר בוחנים את המכנה המשותף לכולם מגלים תמונה עגומה עוד יותר – תמונה של עיתון הנחוש להטות את דעת הקהל על דדי התעלמות ממעללי הפלסטינים והתמקדות מוחלטת בישראל.

"יותר מסתם קורבנות"

לאחר התפוצצות פרשת ג'ייסון בלייר, כתב העיתון שהעתיק סיפורים ופרסם אותם בשמו, ייסדו ב'ניו-יורק טיימס' משרה מיוחדת של עורך בכיר האחראי על תיקון טעויות ואימות עובדות. מרגרט סאליבן, שכיהנה בתפקיד זה במשך שלוש שנים, כתבה בשנת 2014 טור בו סקרה את הכיסוי שנתן העיתון לסכסוך הישראלי-ערבי ודחקה בעמיתיה לא לשכוח כי הפלסטינים הם "יותר מסתם קורבנות".

זכרו שאנחנו מדברים כאן על עיתונאים מקצועיים, במה שאמור להיות העיתון המכובד ביותר בעולם. עצם העובדה שעורכת בכירה מרגישה צורך לקבוע גישה בסיסית כזו לגבי פלסטינים מעלה את השאלה מה באמת יודעים ב'טיימס' על הסכסוך, או על עיתונות אובייקטיבית.

גם בשנת 2018 הדגים כאמור ה'טיימס' באינספור מקרים את חוסר יכולתו או רצונו לספק לקוראיו חדשות העוסקות בתפקיד הפלסטיני בהחמרת הסכסוך. דוגמה סמלית לכך הייתה כאשר כתבת ה'טיימס' נלי באולס תיארה את התשלומים שמעבירה הרשות הפלסטינית למשפחות מחבלים כיציר דמיונם של ימנים קיצוניים.

"רשת הפייסבוק מוצפת בקונספירציות ימניות כמו זו הטוענת ש'פלסטינים משלמים 400 מיליון דולר לפנסיות של מחבלים'", קוננה באולס למרות שגם הרשות הפלסטינית עצמה מודה שהיא עושה זאת. לפחות במקרה הזה, העיתון כיפר על הטעות לאחר שארגון CAMERA פנה לעורכים. "לא מדובר בתיאוריית קונספירציה", נכתב בתיקון.

ביום ה-20 במרץ, יו"ר הרשות מחמוד עבאס קרא לשגריר ארה"ב בישראל דיוויד פרידמן "בן כלב". ב'ניו-יורק טיימס' התעלמו מהסיפור, ושוב השאירו את קהל הקוראים באפלה לגבי תקרית דיפלומטית דרמטית. אפשר לתהות האם בעיתון יעלימו עין גם במקרה בו ראש ממשלת ישראל מגנה שגריר אמריקני, אך הארכיון מגלה לנו את התשובה. כמה שנים קודם לכן, בנימין נתניהו ביקר הצהרה שניתנה על ידי השגריר דאז דן שפירו והגדיר אותה "לא מקובלת ולא נכונה". ב'טיימס' כמובן מיהרו לכוון את הזרקור לעבר ההצהרה המתונה יחסית של נתניהו, עם שלל דיווחים וטורי דעה שקראו לה "לא הוגנת ואישית". מסתבר ש"בן כלב" לא נחשבת ב'טיימס' כהצהרה לא הוגנת או אישית.

הצנזורה שבאה להגן על דבריו של עבאס היא חלק מדפוס פעולה. לאחר שהמנהיג הפלסטיני נשא עוד נאום הסתה מלא בקונספירציות שקריות אודות יהודים, הקהילה היהודית באמריקה זעמה. הדיפלומט הוותיק ארון מילר הגדיר את הנאום כ"מטורף" ו"פונה לאנטישמיות". השגריר לשעבר שפירו אמר כי חלקים מהנאום היו "שערורייתיים", "ביזארים" ו"מבישים".

וב'טיימס'? הדיווח של הכתב בירושלים דיוויד הלבפינגר התעלם כמעט כליל מטענות עבאס לפיהן ישראל מבריחה סמים כדי לפגוע בילדים פלסטינים, והשואה הייתה תוצאה של "התנהגות אנטי-חברתית" של היהודים.

זאת הייתה התעלמות דרמטית, אבל לא מפתיעה. רק חודש קודם לכן, עבאס נשא נאום אחר בו ציטט פסקאות אנטי-יהודיות מהקוראן ואמר למאזיניו כי "אף אחד לא מזייף את ההיסטוריה ואת הדת" כמו היהודים. ב'ניו-יורק טיימס' הופיע דיווח על הנאום, אך שוב הושמטו מן הכתבה ההערות האנטישמיות של עבאס.

מדוע זה קורה? הרי אותו עיתון ממש סבר למשל כי חשוב לדווח על הקלטות מלפני עשור בהן נשמעה שרה נתניהו מאבדת את שלוותה. מדוע במערכת ה'טיימס' לא מרגישים שחשוב גם לדווח על נאומי שנאה שנושא בימינו מנהיג הפלסטינים? ההסבר היחיד לכך הוא זהותם של הדוברים. היא מסבירה מדוע התפרצות של מנהיג אחד זוכה להתעלמות ואילו התפרצות של אשת מנהיג אחר מדווחת בהרחבה, ומדוע שנאה ואנטישמיות עכשווית מטואטאת מתחת לשטיח בזמן שהקלטה ישנה זוכה לכותרות בינלאומיות.

מחמוד עבאס לא היה הנהנה היחיד מהבררנות של ה'טיימס' בשנה שחלפה. קחו למשל את הכותרת הבאה, שפורסמה במהלך גל ההתפרעויות לאורך גדר הגבול בעזה: "עייף מקרבות, חמאס נותן הזדמנות למחאה שלווה".

למי שהתבלבל, הכוונה היא לאותו חמאס שהוא ארגון הטרור השולט ברצועה. רק יום לפני שהכותרת ב'טיימס' תיארה אותו במילים הלקוחות מההמנון האנטי-מלחמתי של ג'ון לנון, צה"ל חשף מנהרת טרור שהובילה משטח עזה לתוך ישראל. ימים ספורים קודם לכן, מנהיג חמאס יחיא סינוואר הכריז בפני פלסטינים שנאספו בגדר כי "אנחנו נמוטט את הגבול, ונתלוש את ליבם מגופם" – איום גרפי מצמרר עליו החליטו כתבי העיתון שלא לדווח.

אותה מנהרה ואותו איום הם וודאי לא דבר "שליו". גם הסלעים, בקבוקי התבערה ומטעני החבלה שהושלכו לעבר כוחות צה"ל לא היו שלווים במיוחד, אך למרות זאת תיאר כתב ה'טיימס' בירושלים את המתרחש בעזה כ"ניסוי במחאה לא אלימה".

הדחף לרכך את ההתפרעויות בגבול ולהציג אותן כמחאה שקטה היה כל כך חזק, עד שב'טיימס' בחרו לתאר את המתפרעים הפלסטינים החמושים היטב כ"מפגינים". לאחר ששמונה פעילי חמאס נהרגו בניסיון לפרוץ את הגבול, כתב ה'טיימס' בקהיר דקלן וולש, ביחד עם כמה כתבים נוספים, הכלילו את המחבלים ברשימה של אזרחים שנורו לכאורה על צה"ל. גם לאחר שעורכי העיתון עודכנו לגבי העובדה שהרשימה כוללת מחבלים חמושים, הטעות לא תוקנה.

במקרה אחר, תחת תמונה של מתפרעים פלסטינים בעזה, הוצג כיתוב שטען כי "הפלסטינים זרקו אבנים בתגובה לכוחות הישראליים" במהלך הפגנה נגד הכיבוש. אותו משפט מסולף, כך הסתבר, הועתק מדיווח של סוכנות הידיעות הממשלתית של טורקיה. למעשה, אותה "הפגנה" לא הייתה "נגד הכיבוש" אלא התמקדה בעיקר בניסיון לעקור את גדר הגבול. גם אותם מיידי אבנים לא עשו זאת "כתגובה" אלא להפך. כתב פלסטיני שהיה בשטח דיווח וצוטט בסוכנות ידיעות גרמנית אמר כי: "המפגינים השליכו אבנים וצמיגים בוערים סמוך לגדר הגבול. חיילים ישראלים הגיבו בכוח כאשר המפגינים ניסו לחתוך את הגדר".

ב'טיימס' לא הסתפקו בכך וניסו לרכך אפילו את התקפות הטילים מעזה. בכתבה על מטח שנורה מעזה והוביל לתקיפה ישראלית של תשתיות טרור של חמאס כתב דיוויד הלבפינגר כי "בשני הצדדים של הגבול, אזרחים שנקלעו ללחימה סיפרו כי חשו אימה". אזרחים משני הצדדים? אולי, אבל "נקלעו ללחימה"? זה תיאור שמתאים יותר לא לתושבי עזה אלא דווקא לאזרחי ישראל, שאכן היו המטרות של טילי חמאס.

דיווח אחר של ה'טיימס' על עוד סבב של לחימה בדרום, שוב המעיט במתקפת הטילים של חמאס וטען ללא ביסוס כי רוב הרקטות שנורו מעזה "כוונו כדי לפגוע באזור הגבול ולא בריכוזי אוכלוסייה". זה היה טוויסט מרושע במיוחד לעובדה שטילי חמאס אכן פגעו בישובים יהודיים במהלך סבב הלחימה, והיו יכולים לפגוע עוד יותר אלמלא רובם יורטו על ידי מערכת 'כיפת ברזל'. למרות זאת, הכתבה בת אלף המילים מאת איזבל קרשנר, לא טרחה כלל ליידע את הקוראים שההתקפות הישראליות באו בעקבות ירי הטילים של חמאס.

מדוע זה קורה? האם מאותה סיבה שאירוע הדקירה של מאבטח השגרירות בעמאן במהלכו חוסל התוקף הוגדר ב'טיימס' כ"עימות שכלל שומר ישראלי במתחם השגרירות והוביל לשני הרוגים ירדניים"? האם יש צורך להזכיר לכתבי ה'טיימס' שגם הירדנים הם "יותר מסתם קורבנות"?

עיצוב מחדש של מוניטין

בזמן שה'ניו-יורק טיימס' בילה את שנת 2018 בטשטוש דקירות, פיגועי ירי והתקפות טילים, הוא גם הקפיד לבצע עיצוב מחדש לאידאולוגיות אנטי-ישראליות תוך השמצה של תומכי ישראל.

אותן התפרעויות המוניות בעזה היו חלק מקמפיין "צעדת השיבה" הפלסטיני, התייחסות ברורה לחלום של חיסול מדינת ישראל על ידי החזרת מיליוני ערבים לשטחה. אך בכתבה שעסקה במתיחות בגבול, הדיווח ב'טיימס' הקפיד למחוק כליל את המטרה הזו, כאשר דיוויד הלבפינגר ועיאד עבדול-ואילה סיפרו לקוראים בהחלטיות ש"ההפגנות היו חלק ממחאה המונית נגד הסגר הישראלי על עזה". הניסוח הזה שונה בהמשך לאחר פניית ארגון CAMERA.

פעילי BDS אנטי-ישראליים מגלים גם הם לרוב פתיחות וכנות לגבי מטרתם הסופית, אך גם הם זכו לכיבוס נמרץ על ידי העיתונאים ב'טיימס'. כך למשל, עומאר ברגותי, ממייסדי תנועת החרם, כתב בעבר כי מטרתו היא לחסל את ישראל ולהחליף אותה ב"מדינה אחת בה יהודים יהיו מיעוט על פי הגדרה". גם חבריו לתנועה מסכימים לכך, אך בדפי ה'ניו-יורק טיימס' המטרה הנבזית הזו הומרה למשהו רך ואוהד הרבה יותר. כתב העיתון ריצ'רד פרז-פנייה הגדיר את תנועת ה-BDS כזו הפועלת "במחאה על ההתנחלויות ומדיניות הביטחון של ישראל בגדה המערבית".

כאמור, אנשי ה-BDS לא מסתירים את דרישתם לחיסול המדינה היהודית. גם מנהיגים יהודיים בולטים בארה"ב קבעו שמטרתה היא השמדת ישראל. אפילו ארגון השמאל "Americans for Peace" הודה כי "המוטיבציה העיקרית של ה-BDS, אם מאמינים למסרים שלהם, אינה סיום הכיבוש. במקום זאת הם רוצים לסיים את ישראל". גם ארגון J Street, המוקדש כמעט כולו לביקורת על ישראל, הכיר בכך שה-BDS "לא מכיר בזכות העם היהודי למדינה משלו". ברור שלא מדובר במאבק "נגד התנחלויות", אז למה בעיתון מתעקשים שהקוראים שלהם יחשבו כך?

בשנת 2017, ברגותי עצמו כתב מכתב ל'טיימס' בו התייחס לניסוחים שרומזים שהארגון שלו מתנגד לכיבוש. "המטרה הגלובלית של ה-BDS היא לא רק סיום הכיבוש בגדה המערבית", הוא מחה (ההדגשה במקור). המטרה, כפי שברגותי ותנועתו הבהירו מעל לכל ספק, היא הצפת ישראל במיליוני פלסטינים, גל דמוגרפי שיבטל את הרוב היהודי לטובת שלטון ערבי. ברגותי עצמו ביקש מה'טיימס' להפסיק להסתיר את מטרתו האמיתית ולהציג את ה-BDS כתנועה נגד הכיבוש, אז מדוע העיתון ממשיך לעשות זאת?

https://www.youtube.com/watch?v=h7sPcJfDjJo

גם כאן מדובר בדפוס פעולה. כאשר בקשתה של הסטודנטית לארה אל-קאסם להכנס לישראל נדחתה בשל חברותה בארגון SJP האנטי-ישראלי ופרו-BDS הטוען ש"ימיה של ישראל ספורים", תיאר כתב ה'טיימס' הלבפינגר את סיבת הדחייה כ"חברות קצרה בארגון הפועל למען זכויות פלסטינים". ובכן, חיסול מדינת ישראל אינה "זכות פלסטינית", ונראה שבהחלפת הדרישות של SJP ב"זכויות" דווקא הכתב הוא המשתתף בפעילות פוליטית.

אך ב'טיימס' שוב לא הסתפקו בהפיכת רעיונות אנטי-ישראליים ל"זכויות", אלא התעקשו במספר מקרים שה"אנטי" הוא בכלל לא כל כך "אנטי". בדיווח אחר על פרשת אל-קאסם, טענה הכתבת איזבל קרשנר שתיאור הסטודנטית כאנטי-ישראלית הוא "רחוק מלהיות חד משמעי". כאילו שחברה בכירה בארגון שהליגה נגד השמצה הגדירה כ"מארגן העיקרי של אירועים אנטי-ישראליים בקמפוסים בארה"ב" וככזה ש"מבצע באופן תדיר דמוניזציה לישראל" משאירה מקום כלשהוא לחוסר בהירות.

בזמן שהמתנגדים החריפים ביותר לישראל זכו לשכבות רבות של הסוואה, בעיתון דווקא השתמשו בטון בוטה הרבה יותר נגד קולות מתונים. כך למשל, כתב הבית הלבן של ה'טיימס' מרק לנדלר תיאר את ההחלטה האמריקנית להכיר בירושלים כבירת ישראל כפופולרית בעיקר בקרב "חלק קטן של יהודים אמריקנים פרו-ישראלים קיצוניים".

למעשה, כפי שברשת הרדיו Voice of America דיווחו באופן מדיוק באותה העת, ההחלטה "התקבלה בברכה בקרב רוב הארגונים שמייצגים את יהודי ארה"ב". סקרים אחרים גילו שיהודים אמריקנים התחלקו באופן שווה בין אלה שתמכו בהחלטה ואלה שהתנגדו לה. זה בוודאי לא "חלק קטן"  של "קיצוניים".

אותה טקטיקה שמטרתה לדחוק את התמיכה בישראל לשוליים נראית גם בסיקור של ה'טיימס' את מועצת זכויות האדם של האו"ם, אשר לפי העיתון זכתה לביקורת על הטייה נגד ישראל מצד "שמרנים".

"שמרנים מתלוננים על המועצה מאז הקמתה בשנת 2006", סיפר כתב ה'טיימס' גרדינר האריס לקוראיו. כדי להוכיח את טענתו, הוא ציטט ביקורות שהשמיעו ג'ורג' וו. בוש, בנימין נתניהו, ניקי היילי, מייק פומפאו ואליוט אברמס. המסקנה? אתה יכול לבקר את האובססיה של האו"ם כלפי ישראל אבל אם אתה עושה זאת, יתכן מאוד שאתה שמרן ואיש ימין.

המסגור הזה הוא חלק מענן סמיך של עשן עיתונאי שמנסה להסתיר את הגינוי המתמיד כלפי מועצת זכויות האדם בקרב קשת רחבה של פרשנים ואישי ציבור. אלה כללו בעבר את שגרירי ממשל אובמה לאו"ם כמו סוזן רייס וסמנתה פאוור, הסנאטורים הדמוקרטים ג'ף מרקלי וביל נלסון, מזכירי האו"ם מון וקופי ענאן ובכירים בארגוני זכויות אדם. אפילו ה'ניו-יורק טיימס' עצמו, במאמר מערכת משנת 2006, תקף את המועצה בשל "הדפוס המביש" של הטיות נגד ישראל.

האם ה'טיימס' באמת מאמין שחצי מיהודי ארה"ב הם "קיצוניים"? האם הוא באמת מאמין שממשל אובמה והמערכת שלו עצמו היו מלאים ב"שמרנים", או שהוא משתמש בהגדרות כאלה ככלי להטות את הקוראים לעמדה מועדפת?

ניקח כעוד דוגמה את הטיפול הנבזי לו זכה המשפטן קנת' מרקוס עבור דבריו נגד ה-BDS ונגד אנטישמיות. לאחר שמרקוס היה מועמד למשרה במשרד החינוך, כתבת ה'טיימס' אריקה גרין האשימה אותו בכך ש"בחר צד" נגד סטודנטים שחורים מכיוון שהתנגד ל-BDS ויצא להגנת סטודנטים יהודים באוניברסיטת ויסקונסין. בכתבה אחרת, האשימה גרין את מרקוס ב"רמיסת שיח אנטי-ישראלי" וקראה לו "יריב ותיק של זכויות הפלסטינים". מה היה כל חטאו של מרקוס? תמיכה בהגדרת אנטישמיות דומה לזו שאומצה על ידי ממשל אובמה, הפרלמנט האירופי, המועצה הבינלאומית לזיכרון השואה וארגונים יהודיים.

אז בזמן שסטודנטית אנטי-ישראלית הפכה לחסידת "זכויות הפלסטינים", אדם שהתנגד לאנטישמיות הפך ל"יריב" של אותן זכויות. מדוע אל-קאסם לא תוארה כיריבת זכויות הישראלים? הסטנדרטים של ה'טיימס' חמקמקים מאוד, והם משתנים שוב כאשר בניגוד לוודאות הגמורה לגבי מהן זכויות הפלסטינים, העיתון לפתע מקפיד לשים מרכאות כאשר מדובר על "הזכות" של ישראל לריבונות בשטחה.

לכל הקוקטייל הנהדר הזה אפשר להוסיף גם את התיאור שהעניק ה'טיימס' לפיטר ביינרט, פרשן אשר מקדיש את מרבית מרצו ללגלוג על המדינה היהודית, אך מוצג בעיתון כמי ש"ידוע באהבתו לישראל". זו אפילו לא הדוגמה השערורייתית ביותר לסגנון העריכה של ה'טיימס', אך עדיין כדאי לשאול: ידוע למי? לאותם אנשים שבטוחים שמרקוס הוא אויב הזכויות אבל לא יכולים להחליט אם מנהיגה של ארגון אנטי-ישראלי ארסי היא אכן אנטי-ישראלית? לאותם אנשים שדוממים מול הרטוריקה האנטישמית של עבאס אבל מאוד מודאגים מהצרחות של שרה נתניהו? לאלו שמתעקשים שמחבלים חמושים הם רק "מפגינים" ומיידי אבנים רק "מגיבים" לניסיון המקומם של צה"ל למנוע מהם, ובכן, ליידות אבנים? לאלה שמתעקשים שיהודים אמריקנים תומכי ישראל הם "קיצוניים", מבקרים של מועצת זכויות האדם הם "שמרנים", ותשלומים למחבלים הם "תאוריות קונספירציה?".

אלה הן רק כמה דוגמאות לעיוותים של ה'טיימס' בשנת 2018, אך הן מספיקות כדי להוכיח דפוס ברור של הטיה.

הדפוס הזה כמובן אינו ייחודי לשנת 2018. אם היינו עושים בדיקה דומה ב-2017, היא הייתה כוללת למשל את התיאור של רסמה עודה, מחבלת שהורשעה ברצח שני סטודנטים בירושלים, כ"פעילה שנויה במחלוקת".

ב'טיימס' גם פתחו את 2019 בצורה נוראית. לאחר שחברת הקונגרס ראשידה טלאיב הגיבה להצעת חוק נגד BDS בהאשמת חברי קונגרס אחרים בנאמנות לישראל ולא לארה"ב, היא זכתה לביקורת קשה על שימוש במוטיב האנטישמי הוותיק של נאמנות כפולה.

"הם שכחו איזו מדינה הם מייצגים", טענה טלאיב בטוויטר. "זו ארה"ב בה חרם הוא זכות וחלק מהמאבק ההיסטורי שלנו לחירות ושוויון". לכך השיב הסנאטור מרקו רוביו: "הבדיה על נאמנות כפולה היא תפיסה אנטישמית טיפוסית".

חילופי הדברים האלה הוגשו לקורא מעל דפי ה'ניו-יורק טיימס', אך הושמט מהם החלק הראשון והבעייתי ביותר בדבריה של טלאיב, זה המדבר על נאמנות כפולה, ובכך הוצגה גם תשובתו המודאגת של רוביו (דאגה אותה חלקו ארגונים יהודיים רבים) כחסרת כל הגיון.

טעיות עריכה עשיות להתרחש לעתים קרובות, אך זו לא הייתה טעות. גם במקרה הזה, ב'ניו-יורק טיימס' עמדו לצד הכתבת וסירבו לתקן את התיאור המקורי והמוטעה שלה לדברים.

במודעות שהוא מפרסם, במכתבים לקוראים ובקוד האתיקה שלו, ה'ניו-יורק טיימס' מבקש מאיתנו לבטוח בדיווחיו. אך אמון כזה דורש מאיתנו קודם כל להעריך האם העיתון ראוי לו, וזו הערכה עגמומית מאוד: ה'ניו-יורק טיימס' בז באופן תדיר לכל כללי האתיקה של העיתונות, והוא עושה זאת כחלק מקמפיין להגן פעילים אנטי-ישראליים ולהסית את דעת הקהל נגד המדינה היהודית.

גלעד עיני הוא אנליסט מחקר בכיר בארגון CAMERA, הפועל למען דיוק בדיווחי התקשורת האמריקנית על המזרח התיכון. המאמר התפרסם לראשונה בכתב העת 'Commentary'. מאנגלית: אמיר לוי.