קורבין הפך את האנטישמיות לאמצעי פוליטי לגיטימי

קרל לואגר היה ראש עיריית וינה בין השנים 1897 ו-1910. הוא תרם רבות לשינוי פניה של בירת הקיסרות האוסטרית והפך אותה לעיר מודרנית למדי, במונחים של אותה תקופה, אך ״תרומתו״ המשמעותית יותר לדמדומי המונרכיה הייתה הפיכת האנטישמיות לאמצעי פוליטי לגיטימי, שאפשר לו להיבחר למשרה החשובה למרות התנגדותו הנמרצת של הקיסר פרנץ-יוזף.

לואגר, נציג הנוצרים-סוציאליים, הסית בנאומיו את מעמד הפועלים ומעמד הביניים נגד שליטת היהודים בסחר, בעיתונות ובתרבות, כינה את בודפשט ״יודה-פשט״ (משחק מלים שמשמעו גם ״המגפה היהודית״) והאשים את היהודים בהיותם טרוריסטים בשל חלקם בתנועות אנרכיסטיות קיצוניות באירופה הסוערת של סוף המאה ה-19. לאחר שכבר כיהן כראש עיר, הודה: ״אנטישמיות היא אמצעי תעמולה טוב להתקדם בפוליטיקה, אבל כשאתה למעלה אתה יכול לוותר עליה״.

לאחר שהגיע ״למעלה״, טיפח לואגר קשרים עם נציגי השמנה וסלתה של יהדות וינה, וכשהתבקש להבהיר את הסתירה בין קשרים אלו לעמדותיו האנטישמיות המוצהרות אמר: ״אני קובע מיהו יהודי״. אחד האנשים שמאוד הושפעו מאישיותו ועמדותיו של לואגר, היה צעיר אוסטרי מבולבל ואבוד בשם אדולף היטלר. קרל לואגר הכשיר את האנטישמיות כאמצעי להשגת שלטון, והיטלר הפך את האנטישמיות של לואגר למנגנון רצח תעשייתי.

ההיסטוריה אינה חוזרת על עצמה בדיוק מוחלט, אך אסור להתעלם מתהליכים דומים. תבוסתו הקשה של ג׳רמי קורבין בבחירות בבריטניה והודעתו שלא ינהיג את הלייבור לבחירות נוספות שונות מאוד ממסלול ההצלחה וההתקדמות של לואגר. אך דבר אחד משותף לשניהם: קורבין, כלואגר בשעתו, הפך את האנטישמיות לאמצעי פוליטי כשר ומקובל והחדיר אותו לזרם המרכזי של החברה הבריטית. יש הטוענים שקורבין כלל אינו מבין מדוע הוא מואשם באנטישמיות, והתחושה שנגרם לו עוול נורא חיזקה אותו בסירובו להתעמת עם נגע שנאת היהודים שפשט בשורות הלייבור תחת הנהגתו. יש הסבורים, שקורבין ומקורביו חשבו שהעימות בינם לבין הקהילה היהודית והכיסוי האנטי-ישראלי שהוענק לאנטישמיות של הלייבור יביאו למפלגה מצביעים חדשים, לא רק מקהילות המהגרים הערביות והמוסלמיות, שיאפשרו לה לכבוש את השלטון ולהנהיג בבריטניה מדיניות שמאל קיצונית.

כך או כך, ארבע השנים בהן עמד קורבין בראש הלייבור יצרו בבריטניה אווירה פוליטית בה שנאת יהודים אינה עוד דבר שצריך להסתיר אותו. העובדה שצמרת הלייבור נקטה סחבת מכוונת בטיפול בתלונות על מקרי ״אנטישמיות טהורה״, שאינם קשורים לישראל או לסכסוך הערבי-ישראלי, הפכה את התופעה לדבר מובן מאליו בזירה הפוליטית, גם מעבר לשורות הלייבור. נגד שלושה חברים מהמפלגה השמרנית מתנהל בירור בהקשר לתלונות על אנטישמיות, שניים מהם בגלל שיתוף תיאוריות קונספירציה ביחס לג׳ורג׳ סורוס. כמה שבועות לפני הבחירות השעתה מפלגת האופוזיציה הליברל-דמוקרטית משורותיה מועמד לפרלמנט מבירמינגהאם, וליד רפיק, בשל הפצת תיאוריות מזימה אנטישמיות.

תהיה זו טעות לייחס את תופעת האנטישמיות אך ורק לקהילות מהגרים ערביות ומוסלמיות. האנטישמיות היא נחלתם של ציבורים בכל שכבות וחלקי האוכלוסייה הבריטית. ההתעלמות של צמרת הלייבור תחת הנהגת קורבין מהאנטישמיות של חברי ומצביעי המפלגה, והעובדה שלמרות השיח התקשורתי הער על בעיה זו מעל לעשרה מיליון מצביעים נתנו לה את קולם, מצביעה על עומק הבעיה ועל המשכיות השפעתה הצפויה בפוליטיקה הבריטית. היו אמנם רבים שהחליטו לא להצביע ללייבור בגלל האנטישמיות, אך היא לא הייתה העילה המרכזית לאי-הצבעה, אלא הקיצוניות הכללית של השמאל הקשה שהשתלט על מפלגת הלייבור. והיו בוחרים רבים שהצביעו ללייבור לא בגלל האנטישמיות, אלא מאחר שבפני בריטניה עומדים אתגרים חשובים הרבה יותר מהתמודדות עם שנאת יהודים. אך, בדיעבד – כל קול שניתן ללייבור הקורביניסטי הוא קול לאנטישמיות הקורבינית.

קורבין ואנשיו יצרו סביבם בועה שכללי המשחק בה הם פולחן אישיות, ריכוזיות והדרה וסילוק של מבקרים ויריבים פוליטיים. עולמם של הקורביניסטים נחלק בבירור לשניים – תומכים ואויבים – ובאווירה זו של דיקטטורה בולשביקית, כל האשמה או רמז להאשמה באנטישמיות נחשבו לבגידה מוחלטת. התעקשות הקהילה היהודית על הנושא והצלחתה לכפות על הנהגת הלייבור את אימוץ הגדרת האנטישמיות המתייחסת גם לאנטי-ישראליות ולאנטי-ציונות כאל אנטישמיות, הפכה את ״היהודים״ לאויבי המפלגה.

כמובן שלקורבין יש את היהודים שלו, שדאגו להתריס בפני הקהילה הבריטית ש״הם הקובעים מיהו יהודי״. התערבותו יוצאת הדופן של הרב הראשי אפרים מירוויס נגד הלייבור הקורביניסטי חידדה את היריבות עם הקהילה היהודית, הנתפסת כעת בעיני צבא אוהדיו של קורבין כנושאת באחריות (חלקית או מלאה) לתבוסה בבחירות האחרונות. ציבורים שלמים שראו בקורבין את התגשמות תקוותם ל״בריטניה אחרת״, שיוויונית יותר, ברוח המהפיכה הסוציאליסטית, עלולים לראות כעת ביהודים את הסיבה להתנפצות התקווה. גם אם הלייבור ישכיל להתנתק במוקדם או במאוחר מקורבין וממורשתו, ״אגדת קורבין הוד״ לא תיעלם ובתנאים מסויימים –אם למשל הברקזיט יצור בבריטניה קשיים כלכליים וחברתיים קיצוניים – היא עלולה להתעצם.

האנטישמיות הקורביניסטית הפכה לחלק מהפוליטיקה הבריטית ובמידה לא מעטה גם לפוליטיקה האירופית כמו במקרה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית שהתייצבה ביום הבחירות לצד הלייבור, ללא כל התניה. הגרמנים היו צריכים לגלות זהירות משנה לנוכח הידוע על האנטישמיות בלייבור, אך הם לא עשו זאת. הסוציאל-דמוקרטים הגרמנים עסוקים כעת בהקצנה רעיונית שמאלה, ומבחינתם קורבין היווה דוגמא. גם הם מעוניינים להרחיב את שורותיהם באמצעות קליטת מצביעים מקהילות המהגרים והמוסלמים, וגם אצלם יונפו, במוקדם או במאוחר, דגלי פלסטין, בעוד שמניפי דגלי ישראל יוגדרו כאויבים.