בין הסדרה להסלמה: המלכוד המשולש של ישראל, מצרים וחמאס

בימים אלה, כאשר מתרבות שמועות והצהרות מעורפלות על אפשרות להסדרה או רגיעה ארוכת טווח עם חמאס, רצוי לבדוק האם האינטרסים של הצדדים המעורבים מאפשרים זאת. ישראל, מצרים ותנועת החמאס נמצאות ב"חיבוק דוב", לא מתוך אהבה עזה אלא מכורח גבולות משותפים והצורך של כל צד לשמור על האינטרסים שלו במציאות של טרור ואלימות.

הגבול בין ישראל ומצרים ובינן לרצועת עזה שהיה אמור לתת ביטוי להסכם השלום ולהיות אזור של שיתוף פעולה, הוא כיום אחד מן המאובטחים ביותר בעולם ומשמש מחסום לסיכול פעולות טרור של חמאס ודאעש. חמאס שהוקם במטרה להשמיד את ישראל מנהל נגדה מלחמת התשה ארוכת טווח, מה שהביא אותה להטיל סגר ימי ויבשתי על הרצועה ומפעם לפעם לבצע פעולות עונשין חריפות וכמה סבבי לחימה. לעימות זה השלכות הנוגעות ישירות למצרים, שכן חמאס מנסה לעקוף את ההסגר ולשפר ללא הרף את יכולותיו. הוא יכול לעשות זאת רק דרך מצרים, תוך פגיעה בריבונותה.

עם זאת, על אף התנכלויות רבות מצד חמאס למצרים ונקיטתה של קהיר באמצעים קשים נגדו לאורך השנים, כולל הסגר חלקי, נמנעו נשיאי מצרים מלהגיע לעימות חזיתי אלים עמו. בזמנו של הנשיא מוחמד מורסי איש 'האחים המוסלמים' אף שופרו היחסים, למרות שחמאס המשיך להרחיב את רשת המנהרות שבנה בין הרצועה לסיני והגביר את ההברחות. נראה שהסולידריות של קהיר עם הבעיה הפלסטינית והצורך לשמר את מעמדה בעולם הערבי, במיוחד מול ישראל ולמרות השלום עימה, גברו.

מבט מהיר על פעילות חמאס מול ישראל ומסכת היחסים המורכבים בין מצרים לחמאס בתקופתם של שלושה נשיאים, מלמד אותנו כי חמאס הוא המכתיב את מגבלות האינטרסים של כל הצדדים. לגבי ישראל הדברים חד משמעיים: חמאס מנהל נגדה מלחמת טרור בלתי פוסקת, פועל ללא הרף להתעצמותו ומאלץ אותה להגיב ביד קשה. חמאס יורה כאשר הוא רוצה, ומחזיק את תושבי עוטף עזה כבני ערובה. לישראל אין תשובה החלטית והיא ממשיכה לאותת כי אין בכוונתה לכבוש את הרצועה, לשלם מחיר בנפש ולהסתבך בניהולה מבחינה כלכלית וביטחונית.

לגבי מצרים הבעיה לא פחות מורכבת. חמאס הצליח להפוך את סיני לבסיס טרור דה-פקטו נגד ישראל, המסכן גם את ביטחונה של מצרים. הארגון הקים מערכת מנהרות ענפה להברחת טילים, חומרי נפץ ומחבלים מסיני לרצועה, וגם רשת סיוע של בדואים תושבי סיני לארגון ההברחות בתחילה מאיראן דרך סודאן ואחר כך מלוב. ללא שיתוף פעולה עם ארגוני הג'יהאד בסיני, שהתאחדו תחת הכותרת 'אנצאר בית אל-מקדס' ולאחר מכן נשבעו אמונים לאבו בכר אלבגדאדי והפכו למחוז סיני של דאעש, לא ניתן היה לנהל מערכת מסועפת כזו.

גל טרור

עוד ב-2008, שנה לאחר שחמאס תפס את השלטון בעזה וגרש משם את הרשות הפלסטינית, פרצו פעיליו בהנהגת אימאן נופל מפקד מרכז הרצועה את הגדר עם מצרים במטרה לחדור לסיני, להקים שם בסיסי התארגנות ופעולה נגד ישראל בסיוע הבדואים ובכך לשתף את מצרים במלחמתו של הארגון נגד ישראל. מצרים עצרה רבים מהם, בין השאר את אימאן נופל (שנשפט ונכלא), ואת השאר החזירה לעזה. מאידך, הנשיא מובארק נמנע מהתמודדות ישירה עם חמאס וסבר כי האחריות על הנעשה ברצועת עזה מוטלת על ישראל. היה בכך המשך למדיניותו של סאדאת שסרב לקחת את הפיקוח על הרצועה בזמן המשא ומתן על הסכם השלום, וראה בה חלק מן הסכסוך הישראלי-פלסטיני שישראל צריכה להתמודד עימו.

באותה תקופה התגבש שיתוף פעולה מעשי בין חמאס לתנועת 'האחים המוסלמים' במצרים, שקיבל ביטוי מוחשי במהלך ההפגנות שהביאו להדחתו מובארק בראשית 2011. פעילי חמאס סייעו לגורמי 'האחים המוסלמים' להגביר את הכאוס בקהיר בזמן ההפגנות וגם השתתפו, בסיוע קבוצות בדואים מאומנים היטב ומצוידים בנשק וכלי רכב מודרניים, בהתקפות על בתי הסוהר לשחרור אלפי אסירים למטרה זו. בין השאר שוחררו מבית הסוהר מרג בצפון קהיר אימאן נופל וסמי שיהאב, ראש תא חיזבאללה שהסתנן למצרים כדי לבצע פיגועים בתעלת סואץ ופעיליו נחשפו ונעצרו. מוחמד מורסי, פעיל 'האחים' שנעצר זמן קצר לפני פרוץ ההפגנות, שוחרר בהתקפה על כלא ואדי נטרון.

הוועדה העליונה של הצבא שניהלה את מצרים אחרי הדחתו של מובארק שיתפה פעולה עם 'האחים המוסלמים', וראתה בהם כוח פוליטי מאורגן שיכול להחזיר את היציבות. היא התייחסה ביד רכה לאירועים החמורים בסיני במהלכם פוצץ צינור הגז לישראל וירדן 12 פעמים, הותקפו תחנות משטרה והיה אף ניסיון להקים אמירות אסלאמית בשייח' זווייד. נראה שבפעולות נגד צינור הגז הייתה מעורבות של אנשי חמאס.

בתקופת הנשיא מורסי, המשיך חמאס לשכלל את רשת המנהרות בסיני, לפתח את הקשרים עם ארגוני הג'יהאד, ואף הואשם על ידי התקשורת המצרית בהשתפות בהרג 16 החיילים המצרים ברפיח באוגוסט 2012 וחטיפתם של אחרים. אך הנשיא, איש 'האחים המוסלמים', העדיף להתעלם מכל זאת. היו אף שטענו כי פעילות זו של חמאס נועדה (בהסכמת מורסי) להביא לסילוק שר ההגנה מחמד טנטאווי ולהחלפתו בעבד אל-פתח אל-סיסי, מתוך אמונה מוטעית כי בהיותו מוסלמי אדוק ישתף פעולה עם 'האחים' ויבטיח להם את תמיכת הצבא. אלא שסיסי התגלה כמתנגד להקמת מדינה אסלאמית בשלטון 'האחים', ואף דרש ממורסי כי יתיר לצבא לבצע פעולה בסיני נגד הארגונים הג'יהאדים וחדירתו של חמאס. מורסי סרב ובכך תרם רבות להתרחבות הטרור בחצי-האי.

שרשרת עימותים

אין להתפלא שכבר בראשית שלטון סיסי בשנים 2014/15 הורעו היחסים בין מצרים לחמאס. בעקבות סילוקם של 'האחים המוסלמים' מן השלטון והגדרתם כארגון טרור, הגיע תורו של חמאס. במשפטים שנערכו על רקע אירועי 2011, התבררה לציבור מעורבותו של חמאס בענייני הפנים של מצרים ושיתוף הפעולה שלו עם האחים המוסלמים. על רקע זה אסרו בתי דין על פעילות חמאס במדינה, הורו להחרים את משרדיו והכריזו גם עליו ארגון טרור. שלושה מפעילי 'עז אלדין אלקאסאם' אף נדונו למוות שלא בפניהם יחד עם הנשיא מורסי. אלא שכמה חודשים לאחר מכן ביטל בית דין אחר את ההחלטה, קבע שאין לו סמכות לדון בנושא והותיר את מעמדו של חמאס במצרים מעורפל.

מצרים התמקדה בעיקר במאבק נגד דאעש בצפון סיני, ומטרתו של סיסי הייתה להביא לניתוק בין חמאס לארגון הטרור שמצא בעזה מקום למנוחה ללוחמיו ולטיפול רפואי לפצועיו, ובתמורה סייעו אנשי דאעש לחמאס בהברחות. ליישום מטרה זו פעל סיסי בנחישות. הוא הטיל סגר על עזה והשתמש במעבר רפיח כאמצעי לחץ על חמאס. המעבר נסגר ונפתח בהתאם למצב היחסים עם מצרים, ולאחרונה נשאר פתוח כדי לעודד את חמאס להגיע להסכם רגיעה עם ישראל. הצבא המצרי סתם כאלף מנהרות בהזרקת מי ביוב ואחר כך במי ים, והקים אזור חיץ לאורך הגבול עם הרצועה בעומק של חמישה ק"מ. חמאס התקפל, ניתק את קשריו עם דאעש וגם הקים אזור חיץ בצידה של הרצועה. בתגובה סגר הארגון הג'יהאדי את המנהרות המשותפות עם חמאס, אך נראה שעל אף כל זאת נמשך שיתוף פעולה מסוים ביניהם.

אחרי שרשרת ארוכה כזו של עימותים נראה שסיסי הגיע למסקנה כי עימות חזיתי עם חמאס לא יקדם את האינטרסים של מצרים, ובעיקר יקשה עליה לשמש כמתווך ולהביא לפיוס עם הרשות הפלסטינית ולרגיעה עם ישראל. מכל מקום, למצרים לא הייתה ואין שום כוונה לשגר את צבאה לרצועה ולהפיל את חמאס, או לתכנן מהלך צבאי כלשהו עם ישראל.

יחסי מצרים עם חמאס קיבלו לכן מפנה ב-2017, אז אירחו המצרים בינואר את איסמעיל הניה וביוני את יחיא סינוואר. לאחר מכן התחילו להגיע לקהיר משלחות חמאס לעיתים מזומנות לפגישות עם ראשי המודיעין, כדי לדון באפשרויות למציאת הבנה בין רמאללה לבין עזה על בסיס הסכם היסוד לפיוס בין שני הצדדים שנחתם בקהיר ב-2011 ומשמש כנקודת ייחוס לשיחות. בסופו של דבר, אחרי שחמאס הודיע על התנתקות מ'האחים המוסלמים' וקיבל את עיקר תנאיה של הרשות הכוללים העברת סמכויותיו האזרחיות בעזה אליה וקביעת מועד לבחירות לפרלמנט ולנשיאות, הושג הסכם שנחתם ב- 10 באוקטובר. אולם אבן הנגף העיקרית לא הוסרה, וחמאס סירב להעביר את המסגרת הביטחונית של הרצועה לרשות, הזרוע הצבאית שלו לא פורקה והוא לא התחייב להכיר בהסכמי הרשות עם ישראל. הסכם קהיר החדש לא מומש אפוא כשאר ההסכמים הקודמים שנחתמו בתימן, מכה, דוחא ועוד.

שיפור היחסים של מצרים עם חמאס התקבל במורת רוח ברמאללה, שם רואים ביחסים הישירים שמנהלת מצרים עם חמאס "פגיעה בריבונות" הרשות הפלסטינית. יוזכר גם שאבו מאזן דחה עוד ב-2016 את יוזמת סיסי למפגש פסגה עם נתניהו בקהיר. ניסיון מצרי לקרב בין אויבו של אבו מאזן מוחמד דחלאן לבין חמאס במטרה להציגו כיורש שיביא לפיוס, החריף את יחסי הרשות עם מצרים. עם זאת, גם בחמאס וגם ברש"פ ממשיכים עדין לראות במצרים את המתווכת המרכזית ביניהם.

שאלת עזה

התיווך הפעיל של מצרים בין ישראל לחמאס בכל סבבי הלחימה וכיום בעניין ההסדרה מהווה ביטוי לאינטרס הבסיסי שלה. חששה הגדול של מצרים הוא כי פעולה צבאית ישראלית רחבת הקף תביא לפריצת הגבול וחדירתם של עשרות אלפי פלסטינים לשטחה, בהם היא תצטרך לתמוך ואשר עלולים להקים מוקדי טרור ולשתף פעולה עם דאעש. יחד עם זאת, מצרים אינה מוכנה לשלם שום מחיר להקלת גיבושו של הסדר שלום עם הפלסטינים או להשגת הסדרה. היא חזרה והודיעה כי אין לה כל כוונה להעמיד חלק משטחה הריבוני בסיני לשיכון הפלסטינים במסגרת הסכם שלום, ואף דחתה רעיון לבנות באל עריש נמל לייצוא מעזה כדי לסייע לרווחת תושביה. מצרים רואה את היחסים עם חמאס רק דרך הזווית של ביטחונה ומעמדה בעולם הערבי. ביטחונה של ישראל חשוב פחות והוא, מטופל מהזווית של האינטרס המצרי.

לגבי ישראל, התיווך המצרי חשוב מאד מכיוון שהוא מעניק לה נושא בעל חשיבות אסטרטגית לשיתוף פעולה עם קהיר, על רקע הסכם השלום שממשיך להיות מבוסס בעיקר על אינטרס ביטחוני הממוקד במאבק בטרור האסלאמי בצפון סיני, בעוד תהליך הנורמליזציה בין שני העמים אינו מתקדם. בהקשר זה, יוזכר כי גם ההסכם לייצוא גז למצרים אינו מקדם רבות את הנורמליזציה מאחר שהוא נותר הסכם בין חברות ללא שום מעורבות עממית מצרית. הנשיא סיסי, היוזם ומבצע תוכניות גדולות ומגוונות גם בתחומים בהם ישראל בעלת יתרון משמעותי כמו בהתפלת מים, פיתוח חקלאי ונושאי חדשנות שונים, אינו משתף אותה ושומר על מסגרת יחסים כפי שהתגבשה בזמנו של מובארק.

בישראל הדעות חלוקות לגבי היתרון שבגיבוש הסדרה עם חמאס לטווח הארוך, שתכלול הקלות קבועות בתחומי התשתיות והכלכלה כגון אספקת חשמל ומים, ובניית אי מלאכותי מול הרצועה בו יפעלו נמלי ים ואויר שיאפשרו, תחת פיקוח ביטחוני, פיתוח כלכלי משמעותי לרווחת התושבים. אומנם ניתן יהיה לצפות כי שיפור רמת החיים בעזה יתרום לרגיעה עם ישראל, אלא שפתרון כזה ישחרר את חמאס מדאגה לתושבים ויאפשר לו להמשיך להתחמש ואף אולי להגיע לרמת התעצמות הדומה לזו של חיזבאללה. על כן נשארת פתוחה השאלה האם ישראל תוכל להשיג בתמורה את פירוזה של עזה – כנראה שלא.

אם נשפוט את מהלכיה של מצרים בשנה האחרונה בנוגע לסוגיות כמו "תהלוכות השיבה", הפרחת בלוני תבערה ובמיוחד המשא ומתן המתמשך על הסדרה אפשרית, הרי ברור שלהשפעתה על חמאס יש מגבלות ונראה שחלקן נובע מהמדיניות המסורתית לפיה אין זה תפקידה להגן על ישראל, אלא אם מדובר בבעיה הנוגעת גם לביטחונה. בשלב זה נראה אם כן שסבך היחסים ההדדיים בין ישראל, מצרים וחמאס, המוכתב מכורח המציאות הפוליטית והצבאית, אינו משאיר מקום לאופטימיות למציאת הסדר ארוך טווח. חמאס עדיין מהווה חוליה מרכזית שיש להתחשב בה, ונראה שיש כאן מלכוד שאינו ניתן לפירוק בשלב זה.

צבי מזאל כיהן כשגריר ישראל במצרים, רומניה ושבדיה ובתפקידים בכירים במשרד החוץ, וכיום משמש חוקר בכיר במרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה. המאמר התפרסם לראשונה באתר המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה.