דו"ח האנטישמיות החמור בעקבותיו הושעה מנהיג המפלגה לשעבר הוא רק צעד ראשון בדרך לתיקון השפל המוסרי אליו הגיעה בכהונתו
מפלגת הלייבור הבריטית ביצעה מעשים לא-חוקיים של הטרדה ואפליה, וחלק מחבריה הפרו את חוקי השוויון במדינה. מעשים אלה כללו בין השאר שימוש בעלילות דם אנטישמיות ומתקפה אישית נגד כל מי שהתלונן עליהן. זוהי לא דעתי האישית. אלו הן המסקנות אליהן הגיעה הנציבות הבריטית לשוויון וזכויות אדם (EHRC), בדו"ח מיוחד שפרסמה בשבוע שעבר ומפרט את תוצאות חקירת התלונות שהתקבלו נגד המפלגה ואת האופן בו ראשיה טיפלו בהן.
עבור מפלגת שמאל המתגאה בעקרונות שלטון החוק ובמחויבותה לחברה פתוחה ולמאבק בגזענות, ממצאים אלה לא יכולים להיות עגומים או שערורייתיים יותר. למפלגת הלייבור שורשים היסטוריים עמוקים בקרב יהדות אנגליה וקשרים חזקים לתנועת העבודה הציונית. מנהיגיה בעבר כללו תומכי ישראל מובהקים כמו יו גייטסקל, הרולד וילסון, טוני בלייר וגורדון בראון. אך כיום, העובדות הקשות העולות בדו"ח מדברות בעד עצמן.
המפלגה עברה על החוק כאשר התערבה באופן פוליטי בתלונות על אנטישמיות בשורותיה, נכשלה לספק הכשרה מתאימה לפעילים שביצעו את החקירות והטרידה את המתלוננים. אך בבסיס כל הכישלונות האלה ישנה שאלה הנמצאת מעבר לסמכות החקירה של EHRC, והמענה עליה צריך להגיע מראשי המפלגה – כיצד ומדוע התירו לכל זה להתרחש?
אחרי הכל, שום פרשן רציני לא האשים את הלייבור בהאשמות כאלה לפני שנת 2015. ובכן, אני יודע את התשובה: ג'רמי קורבין והפוליטיקה שלו. הרשו לי לבאר מדוע ולפרט את השתלשלות העניינים.
היסטוריה של קיצוניות
דו"ח הנציבות לשוויון ברור מאוד לגבי אחריותו האישית של מנהיג המפלגה לשעבר וחלקו בתופעת האנטישמיות שפשטה בה, והחקירה מצאה לפחות 23 מקרים של התערבות פסולה מצד לשכתו בתלונות על אנטישמיות. אך הכישלון אינו רק אישי, אלא פוליטי.
בפוליטיקה של השמאל תמיד היה קיים גוון של אנטישמיות, ממנו הצליחה מפלגת הלייבור לחסן את עצמה בדרך כלל. אך חלקים מסוימים בשמאל (במיוחד הקיצוני, אבל לא רק) נראים כמקבלים יותר מאחרים תפיסות דמיוניות על כוחם הפוליטי והכלכלי האדיר של יהודים ועל השפעתם. המעיין הנובע הזה של דעות קודמות מיוצג היטב לא רק בקרב קורבין והקומראדים שלו, אלא גם במדיניות הפוליטית שהוביל.
https://www.youtube.com/watch?v=F7eEQMyzLeo&t=30s&ab_channel=BBCPanorama
כאשר ג'רמי קורבין הפציע מן הספסלים האחוריים כמועמד בלתי-צפוי לראשות המפלגה ב-2015, עיתונים וערוצי טלוויזיה החלו לבדוק מקרוב יותר את הרקורד הפוליטי שלו, זה שקורבין לא עשה מאמץ מיוחד להסתיר ב-32 שנותיו כחבר פרלמנט שולי יחסית. הוא כלל בין השאר היסטוריה של בריתות עם אנטישמיים מושבעים, מכחישי שואה ומפיצי תאוריות קונספירציה שונות ומשונות.
כנראה מתוך הבנה שמדובר בנושא שעשוי לפגוע בו, קורבין פנה לעיתון היהודי הגדול במדינה, 'ג'ואיש כרוניקל', והציע להתראיין. איני יודע מה היה המניע שלו, אך אני מניח שהכוונה הייתה לפזר מילים יפות על קשריו עם הקהילה מבלי להיכנס לפרטים על ההיסטוריה שלו עצמו. בכל מקרה, הראיון מעולם לא התקיים. עורך העיתון סטיבן פולרד ביקש ממני להיות המראיין אך כאשר קורבין שמע מי עומד לראיין אותו, הוא התקפל ונעלם.
אין כאן כוונה למחמאות עצמיות, אך אני סבור שקורבין שגה בבריחה הזו מראיון. אולי דווקא אני מכולם הייתי מסוגל לספר לו מדוע הוא דן מפלגה שלמה לאבדון אם לא יציע חרטה כנה בסוגיה הזו. אני מכיר את השאיפות שלו ואת הפוליטיקה שלו. הן כוללות גוונים אמיתיים של אנטישמיות האופיינית לשמאל, כפי שהודגמה בעבר בידי הכלכלן ג'ון אטקינסון הובסון למשל.
עמיתי דניאל פינקלשטיין חשף כי קורבין חיבר הקדמה למהדורה המחודשת של אחד מספריו הידועים של הובסון, אך למרבה הפלא מבלי להתייחס לחלקים האנטישמיים בספר. אין כל מחלוקת על כך שהובסון ראה ביהודים מכשול להתקדמות החברה. בספר אחר שלו שראה אור בשנת 1900 הוא תלה במפורש את השתתפות בריטניה במלחמת הבורים בהשפעה הזדונית של קבוצת קושרים יהודים.
דרך ארוכה
כישלונו של ג'רמי קורבין להכיר ולטפל באנטישמיות הוא כעת כבר עניין ידוע לשמצה. החל מתקריות כמו הגנתו על ציור המתאר בנקאים יהודים ארוכי-אף ועד לסירובו לעקור את הקיצוניים שהפכו לבני-בריתו הנאמנים במפלגה. אך יש בו משהו עמוק וגרוע הרבה יותר מסתם אנטי לקפיטליזם.
העוינות ארוכת-השנים של קורבין כלפי הציונות אינה (כפי שסנגוריו טוענים) רק ביקורת על מדיניות ממשלות ישראל. היא נשענת על תפיסה לפיה הרעיון הלאומי היהודי הוא כוח זר ושלילי. כך למשל, לאחר שאמר ב-2013 כי לקבוצת מפגינים פרו-ישראלים "אין חוש אירוניה בריטי", הוא טען להגנתו כי ניסה להשמיע ביקורת על הציונות כפרויקט פוליטי ולא להעליב יהודים. נראה שהוא אפילו לא הבין עד כמה גרועה הייתה הרמיזה שלו.
עבור מצביעי לייבור ותיקים כמוני, כל זה היה יותר מדי. הצבעתי עבור מייקל פוט ובטח שעבור בלייר ובראון. אפילו הצבעתי בעד נציג מתון ופרו-אירופי במחוז מגוריי ב-2017. אך הפוליטיקה של קורבין היא לא הפוליטיקה שלי, וגם לא של המפלגה שהכרתי. בבחירות בשנה שעברה לא הלכתי להצביע.
גם תגובתו של קורבין לדו"ח החמור הייתה דוגמה של אטימות וגסות אופייניות כאשר דחה את ממצאי החקירה וטען למניעים פוליטיים. זו רק דוגמה נוספת לחוסר הכשירות שהפגין במהלך כהונתו בראש המפלגה, בכל מובן אפשרי. בכך קורבין הוכיח לא רק שאינו ראוי להיות ראש ממשלה, אלא שאין לו אפילו מקום במפלגה דמוקרטית הנלחמת נגד גזענות.
תחת מנהיג חדש ומוכשר, למפלגה יש עוד דרך ארוכה עד התיקון המוסרי ורכישה מחודשת של אמון הציבור. קיר סטראמר עשה את הדבר הנכון כאשר הודיע על השעיית קורבין מהמפלגה, וכעת עליו לקחת צעד נוסף קדימה – הרחקה סופית של קורבין מהלייבור, יחד עם כל החברים המזוהים עם תקופת כהונתו האסונית.
אוליבר קאם הוא בעל טור בעיתון 'הטיימס'. הטור התפרסם לראשונה באתר Capx.
אידאולוגיות קיצוניות מובילות להתנהגות קיצונית וזה כולל גזענות ואנטישמיות. השמאל של היום הוא במגמת הקצנה ולכן הוא שואב לתוכו אנשים שלא מסוגלים להתמודד עם תפיסות מורכבות ופרגמטיות והם מחרימים את מי שלא הולך עם העדר. מקווה מאוד שטראמפ ינצח בארה״ב אחרת המצב יחמיר מאוד גם שם.
אף בריטי אינו מתעניין באנטישמיות של הלייבור. הסיבה היחידה להדחת קורבין היא שהוא הפסיד בבחירות.