חגורת הקרקפות של הליכוד: סקירת הנסיונות הכושלים להקמת "ליכוד ב׳"

הפוליטיקה הישראלית שימשה כר פורה למגוון רחב של תופעות פוליטיות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. עם זאת, תופעה אחת שחוזרת על עצמה בעוצמות משתנות ובתצורות שונות לאורך רוב קיומה של הפוליטיאה הישראלית היא תופעת ״הליכוד ב׳״. כחלק מתופעה חוזרת זו קמו ונפלו מפלגות שהתפצלו מ׳הליכוד׳ על גלגוליה השונים, או שהוקמו על-ידי פורשים ממנה, ושמטרתן הייתה להחליף את ׳הליכוד׳ ולרשת אותה בהנהגת המדינה ו/או מחנה הימין.

לרוב, מפלגות אלו לא שרדו יותר מקדנציה אחת, וכמעט בכל פעם רוב חברי המפלגה התורנית חזרו לליכוד כשהם חבולים ופגועים. במאמר הזה בכוונתי לסקור את ״ליכודי ב׳״ למיניהם לאורך השנים ואת ההשלכות שהייתה לפעילותן בכל פעם.

1. המרכז החופשי הראשון והמרכז החופשי השני

לאורך השנים היה שמואל תמיר ליריבו העיקרי של מנחם בגין בתנועת ׳חרות׳. אפשר לומר שהוא היה הגדעון סער של מנחם בגין. המאבק בין השניים הגיע לשיאו המפורסם בוועידה השישית של תנועת ׳חרות׳ בה התפרסם אהוד אולמרט הצעיר, ממובילי מחנה תמיר בתנועה, בקריאתו לבגין להתפטר. בגין חסם את תמיר ותומכיו בכל דרך אפשרית ורמס אותם וכל יריב אחר שהעז לקום נגדו, ובשנת 1968 פרש תמיר מתנועת ׳חרות׳ והקים מפלגה חדשה בשם ׳המרכז החופשי׳ שאיגדה את תומכיו ואנשי ימין מתונים אחרים. ׳המרכז החופשי׳ הוקמה על קו התפר שבין הפוליטיקה הישנה והפוליטיקה החדשה שהתגבשה בעקבות מלחמת ששת הימים, וסָבְבָה סביב סוגיית יהודה ושומרון.

בבחירות 1969 זכה תמיר בארבעה מנדטים אך לא פגע ב׳גח״ל׳, האיחוד של מפלגות ׳חרות׳ ו׳הליברלים׳, ששמר על כוחו. אף שגוש הימין הוגדל בפועל, הימין טרם החל להתהוות כאופציה שלטונית. ארבע שנים לאחר שפרש מחרות הסכים תמיר לשוב לצדו של בגין ולקחת חלק בהקמת ׳הליכוד׳, ו׳המרכז החופשי׳ היה לאחת מחטיבות המקור של התנועה החדשה.

אף שחזר לחיק תנועת הימין המובילה, יחסיו של תמיר עם בגין ויתר ראשי ׳הליכוד׳ היו מעורערים, ולכן לקראת הבחירות לכנסת התשיעית פרש תמיר מ׳הליכוד׳ בשנית והקים מחדש את ׳המרכז החופשי׳. הוא חבר לקראת הבחירות ליגאל ידין מייסד ׳התנועה הדמוקרטית׳ ואמנון רובינשטיין מייסד ׳שינוי׳ ויחד הקימו השלושה את מפלגת ׳ד״ש׳. תקוותו של תמיר ש׳ד״ש׳ תפגע בשני הצדדים התבדתה, ו׳ד״ש׳ משכה אליה בעיקר את מאוכזבי ׳המערך׳ שלא רצו ב׳ליכוד׳.

יחסיו של תמיר הובילו אותו לדחוף את ׳ד״ש׳, שלא הייתה כמצופה ללשון מאזניים, לישיבה באופוזיציה, אך במהרה החל לשנות את דעתו. כאשר הציע בגין לידין ו׳ד״ש׳ להצטרף לממשלה, הציע תמיר לידין לקבל על עצמו את תפקיד סגן ראש הממשלה בלבד, משום שלדבריו בגין חולה, לא יאריך ימים וימות בקרוב, וכך יהיה ידין לראש הממשלה. ידין הסכים ומכאן החלה ׳ד״ש׳ להתפורר במהירות. צחוק הגורל הוא שבגין האריך ימים יותר מידין ותמיר שמתו שניהם במהלך שנות השמונים.

2. שלומציון, 1977

אריאל שרון, מייסד ׳הליכוד׳, שנישא על גלי התהילה של מלחמת יום הכיפורים, בחר להפוך את פרישתו מ׳הליכוד׳ לרשמית וסופית. עוד קודם לפרישתו מ׳הליכוד׳ פרש שרון מהכנסת עם מינויו של יצחק רבין לראש הממשלה על מנת לשמש כיועצו לענייני ביטחון. שרון החליט להקים מפלגה על רקע יחסיו העכורים עם מנחם בגין ושמחה ארליך, צמד ראשי ׳הליכוד׳, והקים את מפלגת ׳שלומציון׳.

בתחילה נתפסה ׳שלומציון׳ כלשון מאזניים ונראה היה כי יעדו של שרון – משרד הביטחון – הוא יעד בר השגה, וכי הזינוק משם לראשות הממשלה הוא רק עניין של זמן. אך התהוות האלטרנטיבה מצד ׳הליכוד׳ והקמת ׳ד״ש׳ שאבו במהירות את כוחה של ׳שלומציון׳ מ-15 מנדטים בתחילת הבחירות לשני מנדטים בלבד – שרון עצמו והמחנך יצחק יצחקי.

בבוקר שלאחר הבחירות התקשר שרון לבגין באופן אישי ו״התהפך״, תוך הצהרה כי ׳שלומציון׳ עומדת לשירותו של בגין לכל אשר יבקש. ׳שלומציון׳ התמזגה לתוך תנועת ׳חרות׳ ונעלמה מהמפה הפוליטית, שרון מונה לשר החקלאות, ושני המנדטים שלה אפשרו הקמת ממשלה ימנית צרה.

3. התחיה, 1979

משה שמיר וגאולה כהן היו מראשי המתנגדים להסכם קמפ-דיוויד בכנסת, ייצגו את הקבוצה האידיאולוגית, ונתפסו ב׳ליכוד׳ כראשי התומכים של מחנה ארץ ישראל השלמה בתנועה. השניים עשו כל שיכלו כדי להתנגד להסכם, ולאחר שאושר בכנסת פרשו מסיעת ׳הליכוד׳ והקימו את תנועת ׳ברית נאמני ארץ ישראל׳ (בנא״י) ששינתה זמן קצר לאחר מכן את שמה ל׳מפלגת התחיה׳.

בשנים שבהן עוד נעה ׳המפד״ל׳ מהשמאל המתון לימין, הייתה ׳התחיה׳ לתנועה שמימין ל׳ליכוד׳ ולשותפה האידיאולוגית הבכירה שלו. כמו שעתיד יהיה לקרות עם מספר תנועות בעתיד, היו אלה יחסי אהבה-שנאה שעיקרם ביקורת קטלנית מצד ׳התחיה׳ וחישוק מימין של ׳הליכוד׳. שיאה של היריבות הזאת הגיע לאחר ועידת מדריד בשנת 1991, שבעקבותה ובעקבות ההסכמה הטקטית בלבד שנתן שמיר במהלכה, הובילה ׳התחיה׳ את שתי מפלגות הימין האחרות בקואליציה לפרישה מהממשלה ולהקדמת הבחירות, בהן עלתה מפלגת ׳העבודה׳ של רבין לשלטון והביאה את תהליך אוסלו.

׳התחיה׳ עצמה לא עברה את אחוז החסימה בבחירות והתפרקה, כששאריותיה מתפזרות בין ׳הליכוד׳ ותנועת ׳מולדת׳ של רחבעם זאבי. מעשיה של ׳התחיה׳ זכורים על-ידי הימין לדיראון, שכן פרישתה מהממשלה הביאה את תהליך אוסלו ואת הטרור שהגיע יחד איתו. כיום, ׳התחיה׳ היא שם קוד לחוסר אחריות בימין האידיאולגי.

4. שאריות הרשימה הממלכתית, תל"ם ו"אומץ", 1981

לאחר פרש מ׳מפא״י׳ הקים דוד בן-גוריון את מפלגת ׳רפ״י׳ שהתחרתה עם ׳תנועת הפועלים׳ באמצע שנות השישים וכשלה. בשנת 1968 החלו שלוש תנועות הפועלים, מפלגת ׳העבודה׳, ׳מפ״ם׳ ו׳רפ״י׳ במגעים להקמת מערך גדול של מפלגות הפועלים. בן-גוריון, שהתנגד לאיחוד, נאלץ לנטוש בית פוליטי בפעם השנייה, והקים מפלגה שהתבססה על גרעין תומכיו הקשה בשם ׳רשימה הממלכתית׳ שהתמודדה בבחירות 1969 וזכתה לתוצאות עלובות במיוחד.

בשלב זה היה בן-גוריון בסוף דרכו. פחות משנה לאחר הבחירות פרש מן הכנסת בפעם האחרונה והוחלף בזלמן שובל, שיחד עם יגאל הורוביץ החל להוות את גרעין ההנהגה החדש של המפלגה. הורוביץ ושובל הובילו את איחוד הרשימה הממלכתית עם תנועות הימין האחרות לכדי ׳הליכוד׳, והורוביץ אף הגיע לכדי משרת שר האוצר.

עם זאת, מדיניותו הכלכלית של הורוביץ לא נתמכה על-ידי מנחם בגין, והוא התפטר מתפקידו ואף הקים מחדש את ׳רפ״י׳ ו׳הרשימה הממלכתית׳ על בסיס שאריות המפלגה שעוד נותרו, וחבר איתם ל׳תל״ם׳ של משה דיין. התנועה החדשה שהחלה כלשון מאזניים קרסה, וראשיה הצטרפו ל׳ליכוד׳. הורוביץ עצמו הקים מתוך ׳תל״ם׳ תנועה בשם ׳אומץ׳ שאיתה חזר ל׳ליכוד׳.

5. המפלגה לקידום הרעיון הציוני, 1990

מאז הקמת ׳הליכוד׳ התקיים גרעין קשה של ׳המפלגה הליברלית׳, ממשיכת דרכה של ׳מפלגת הציונים הכלליים׳. גרעין זה הונהג על-ידי יצחק מודעי, שהנהיג את המפלגה הליברלית לאחר מותו של שמחה ארליך. עם הפלת ממשלת האחדות במסגרת התרגיל המסריח פרש מודעי ביחד עם עוד ארבעה חברי כנסת והקים את ׳המפלגה הליברלית החדשה׳ שחברה ל׳מערך׳ בתמורה למשרד האוצר.

משנכשל פרס בהקמת ממשלה, פנתה המפלגה ל׳ליכוד׳ באותה דרישה, אותה גם קיבלה. המפלגה נחשבה למושחתת ומסואבת, ולא תרמה לכך דרישתו הפומבית של מודעי לקבל ערבות כספית לכך שימונה לשר האוצר וישובץ במקום גובה ברשימת ׳הליכוד׳. מרגע שהוקמה הממשלה הצרה, החלה המפלגה להתפורר. כשהגיעו בחירות 92 קרסה המפלגה לגמרי, לא עברה את אחוז החסימה ולאחר מכן התפרקה.

6. גשר, 1995

במשך שנים היה דוד לוי לאחד הפוליטיקאים הידועים בישראל ולאחד מראשי ׳הליכוד׳, ואף עמד בראש המחנה הגדול ב׳ליכוד׳. למרות זאת, לאחר הפסד ׳הליכוד׳ בבחירות 92 לא נבחר לוי לראשות התנועה, ובמקום זאת נבחר בנימין נתניהו. יחסיהם של נתניהו ולוי היו עכורים עוד קודם, אבל במהלך ולאחר הפריימריז הורעו משמעותית, בין היתר בשל פרשת ״הקלטת הלוהטת״. בנוסף לכך, יחסיו של לוי עם הנהגת ׳הליכוד׳ הכללית היו רעועים באופן כללי, וזכור נאומו לאחר ישיבת מרכז ׳הליכוד׳ שזכה לכינוי ״נאום הקופים״ בו טען כי עבור חלק מראשי הליכוד הוא “בגדר קוף שירד מהעצים”.

על רק זה ועל רקע חקיקת חוק הבחירה הישירה החליט לוי לפרוש מ׳הליכוד׳ ולהקים מפלגת ימין עדתית בשם ׳גשר׳. התנועה לא התרוממה בסקרים, אך פיצלה מספיק את קולות הימין בסקרי ראשות הממשלה. ׳גשר׳ שבה אל ׳הליכוד׳ במסגרת רשימה משותפת לבחירות 96, אך לקראת בחירות 99 פרשה מהסיעה המשותפת על רקע יחסיו העכורים של נתניהו עם לוי, חברה למפלגת ׳העבודה׳ במסגרת ׳ישראל אחת׳ אך פרשה גם ממנה לאחר שנתיים בלבד, על רקע מחלוקות עם ברק. לאחר מכן התמזגה ׳גשר׳ ל׳ליכוד׳ באופן סופי, כחלק ממשלת האחדות של שרון.

לוי עצמו נדחק לקרן זווית במפלגה שנטש, ונבחר במקומות נמוכים ולא ריאליים, עד שבבחירות 2006 כלל לא נבחר, ובכך הגיעה הקריירה הפוליטית שלו לקיצה. פרישת לוי מ׳הליכוד׳ וחבירתו ל׳עבודה׳ מוזכרות לא פעם, לצד הפלת הממשלה שהובילה ׳התחיה׳, כפעולות שהביאו תהליכים הרסניים על מדינת ישראל ושפגעו בימין כולו.

7. חרות – התנועה הלאומית, 1999

הסכמי Wye וחברון יצרו משבר חמור בתוך ׳הליכוד׳, כשהאגף הימני בראשות בני בגין מתנגד להם. לקראת בחירות 99 פרש בגין מ׳הליכוד׳ והקים מפלגה חדשה בשם ׳חרות – התנועה הלאומית׳, שנועדה להיות ממשיכת דרכה ההיסטורית של תנועת ׳חרות׳ שהקים אביו של בני בגין, מנחם בגין.

אך הפרישה התרחשה לא רק בגלל שבר אידיאולוגי, אלא גם לאור יחסיו הרעועים של בגין עם נתניהו. השבר בין השניים נובע מתחושת הנגזלות של ״׳נסיכי ׳הליכוד׳״ לאחר בחירת נתניהו, ומהרגשה שהמפלגה שלהם נחטפה. ׳חרות׳ החדשה דשדשה מהרגע הראשון, ולשם כך לקחה חלק בהקמת ׳האיחוד הלאומי׳, אך בליל הבחירות התברר כי האיחוד החדש לא הביא את התוצאה המיוחלת ו׳חרות׳ עצמה זכתה במנדט בודד. לכן, כבר בליל הבחירות, פרש בגין מן הכנסת ומהפוליטיקה באמרו כי הוא “איש ציבור ללא ציבור”   .

לאחר שחזר ל׳ליכוד׳ נבחר שוב לכנסת ה-18 רק כדי להיות מודח על-ידי מתפקדי ׳הליכוד׳ ארבע שנים אחר כך. בבחירות לכנסת ה-24 החליט בגין להצטרף לגדעון סער, ומה יילד יום באשר לעתידו הפוליטי – עוד אין איש יודע.

8. מפלגת המרכז, 1999

מפלגת המרכז היא הסבא של מפלגות המרכז המודרניות, אלו ללא בדל אידיאולוגיה, המורכבות על בסיס פופולאריות אישית. בעת הקמתה היא הייתה הבטחה ממורקת, אבל בתוך זמן קצר קרסה בגסיסה איטית. דן מרידור ואיציק מרדכי, שניים משריו הבכירים של נתניהו בממשלתו הראשונה והמתוסבכת, סימנו את האגף המתון ב׳ליכוד׳ מאז הקמת הממשלה במקרה של מרדכי ומאז המחאה נגד הסכמי אוסלו במקרה של מרידור. השניים נחשבו לבכירי המערכת, אך כל אחד הסתכסך עם נתניהו בתורו.

לאחר שרוני מילוא בחר שלא לרוץ לכהונה נוספת בתל-אביב הוא פרש מ׳הליכוד׳, הקים מפלגה בשם ׳עתיד׳ וחבר למרידור. השניים נעו בתוך המערבולת הפוליטית ללא כיוון ברור עד הקדמת הבחירות, אז החלו לצרף לתנועתם הלא מתרוממת פוליטיקאים זוטרים. את המכה הגדולה הביאו כשהרמטכ״ל היוצא אמנון ליפקין שחק, שכחלק מדפוס חוזר היה הראשון בשורה של רמטכ״לים שכשלו בפוליטיקה ונפלטו ממנה לאחר זמן קצר, הכריז יום לאחר שחרורו מצה״ל על כניסתו לפוליטיקה במילים המפורסמות: “נתניהו מסוכן לישראל, נתניהו חייב ללכת”, והצטרף למפלגה.

אבל הייתה בעיה – השלושה לא הצליחו להחליט מי ינהיג את המפלגה החדשה. במקביל קיים איציק מרדכי, שר הביטחון הפופולארי מגעים עם השלושה, וכשנודע על כך לנתניהו הוא פיטר אותו בשידור חי, בשעה שמרדכי שהה במפגש עם ראשי המפלגה המתהווה. בתגובה ראשונה הכריז מרדכי על הצטרפותו למפלגה, ו׳מפלגת המרכז׳ נוצרה באופן רשמי. הוויכוח מי ינהיג אותה נפתר במהירות באמצעות סקר, שבו על חודו של אחוז בודד הגיע מרדכי ראשון ונבחר להנהיג את המפלגה שהחלה לנגוס בשתי המפלגות הגדולות.

אך לא לעולם חוסן, וכמו המפלגות שבאו אחריה, היא החלה לקרוס עוד לפני יום הבוחר, וצנחה לשישה מנדטים. יום לפני הבחירות פרש מרדכי מהמרוץ לראשות הממשלה, והמפלגה שעוד קודם לכן החלה להתפורר, התרסקה. ישיבתה בממשלת ברק הרעועה לא סייעה למפלגה השברירית והיא התפרקה באופן מוחלט לאחר שורה של פרישות ופיצולים עם הקמת ממשלת שרון. אף אחד מראשיה לא נבחר לכנסת הבאה, ותרומתה הייתה אפסית.

9. האיחוד הלאומי והאיחוד הלאומי – ישראל ביתנו, 1999-2003

כשהיה ברור שבחירות 1999 הולכות להיות קשות, החלו מגעים בין ארבע מפלגות הימין הקטנות בנוגע לאיחוד. ׳מולדת׳, ׳תקומה׳, ׳חרות׳ ו׳צומת׳ החלו בדיונים, אך לבסוף ׳צומת׳ בחרה לרוץ לבדה, וכצפוי לא עברה. האיחוד החדש נקרא ׳האיחוד הלאומי׳, שהציג את עצמו כ׳ליכוד׳ ערכי ואידיאולוגי יותר, וכמפלגה דתית-לאומית שתשלב בין דתיים וחילונים.

אלא שברגע האמת האיחוד לא צלח, והמפלגה שהחלה כהבטחה התרסקה לארבעה מנדטים בלבד. בערב הבחירות, לאחר פרסום המדגמים, הודיע יו״ר הרשימה בני בגין על פרישתו מהפוליטיקה, ואת הנהגת האיחוד נטל רחבעם זאבי. זאבי הוביל את הסיעה בעימות מתמיד עם מיכאל קליינר, ולאחר פרישת ׳חרות׳ בראשות קליינר, בחרה הרשימה להתאחד עם ׳ישראל ביתנו׳ ויצרה את ׳האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו׳, שהונהגה בתחילה על-ידי זאבי עד להירצחו, ולאחר מכן על ידי ליברמן.

בבחירות 2003 שמרה המפלגה על כוחה עם שבעה מנדטים והצטרפה לממשלת שרון. הרשימה הייתה מעורערת עוד קודם, ולקראת בחירות 2006 פרש ליברמן מהאיחוד כדי לרוץ לבד. ׳האיחוד הלאומי׳ נותר במתכונת של ׳תקומה׳, ׳מולדת׳ ומפלגת פורשי ׳המפד״ל׳ בשם ׳אח״י׳, וחבר לרשימה משותפת עם ׳המפד״ל׳ למה שתהיה התשתית ל׳בית היהודי׳ בשם ׳האיחוד הלאומי-מפד״ל׳, שלא השיגה תוצאה טובה יותר.

לקראת 2009 החלו דיבורים על איחוד מלא של ׳האיחוד הלאומי׳ ו׳המפד״ל׳ שבינתיים קראה לעצמה ׳הבית היהודי׳, אך האיחוד לא צלח ושתי הרשימות רצו בנפרד. בבחירות 2013 נותרה ׳תקומה׳ לבדה מ׳האיחוד הלאומי׳, וחברה ל׳בית היהודי׳. בבחירות 2019, עם פרישת בנט ושקד, התאחדה ׳תקומה׳ עם ׳הבית היהודי׳ לאיחוד מחודש בשם ׳איחוד מפלגות הימין׳, ולאחר מכן עם ׳הימין החדש׳ לרשימה בשם ׳ימינה׳. במרוץ הנוכחי, כלומר בבחירות לכנסת ה-24, ׳האיחוד הלאומי-תקומה׳ שינתה את שמה ל׳הציונות הדתית׳, רצה בנפרד ועתידה בלתי ידוע.

10. קדימה, 2005

אין עוד מפלגה שהצליחה כמו ׳קדימה׳, ואין מפלגה שכשלה כמו ׳קדימה׳. ׳קדימה׳ היא ה-״ליכוד ב׳״. מאז, כל מפלגה בשמאל קמה ניסתה לחקות את ההצלחה שלה. תשתיתה הרעיונית של ׳קדימה׳ הונחה לפחות ארבע שנים לפני שקמה, עם הקמת ממשלת האחדות של שרון, שבה החלה להיווצר פרדיגמה מתונה יותר ששמה דגש על כלכלה חופשית לצד יוזמה מדינית. ההוגה המרכזי של גישה זו הוא חיים רמון, ואף שלא ישב בממשלת שרון, החל להגות איתו את מפלגה זו תחת הביטוי ״המפץ הפוליטי״.

עם החלטתו של שרון ללכת להתנתקות, הונחה התשתית הפיזית למפלגה כש׳הליכוד׳ החל להתפצל ל״שרוניסטים״ ול״מורדים״. ב-22 בנובמבר 2005 פרש שרון מ׳הליכוד׳ עם 14 ח״כים נוספים והקים את המפלגה. אליו חברו חיים רמון, שמעון פרס ודליה איציק מ׳העבודה׳, והמפלגה החלה להוביל בסקרים, ברובם על חשבון ׳הליכוד׳. התמוטטות שרון לא פגמה בעליית המפלגה, ובהנהגת אהוד אולמרט, זו עשתה את מה שאף מפלגה לפניה לא הצליחה לעשות: לנצח. ׳הליכוד׳ המרוסק נראה אל מולה כעניין של העבר. ׳קדימה׳ הקימה ממשלה ואולמרט היה לראש הממשלה.

אלא שבפועל, במקום לשתות את הימין ואת השמאל, שאבה ׳קדימה׳ את השמאל בלבד. ממשלתה לא האריכה ימים, ולאחר גילויי השחיתות של אולמרט ובכירים נוספים – הקואליציה שלה התפוררה והבחירות הוקדמו. ׳קדימה׳ הונהגה על ידי ציפי לבני, וכאמור, גמעה את השמאל כמעט לגמרי. ׳הליכוד׳, מנגד, השתקם והצליח להושיב את ׳קדימה׳ באופוזיציה.

מרגע שנזרקה למדבר, החלה המפלגה להתפרק. היא לא החזיקה בשלד אידיאולוגי ממשי, ערבבה אנשי ימין ושמאל יחד, ובשני הצדדים החלו מיד לפלרטט עם ׳הליכוד׳ ו׳העבודה׳. התפוררותה של קדימה הגיעה לשיא עם הצטרפותה תחת שאול מופז לממשלת נתניהו, והמפלגה שביקשה להחליף את ׳הליכוד׳ ו׳העבודה׳ נתנה גושפנקא לשתיהן והחלה להתפרק. בבחירות 2013, ארבע שנים בלבד אחרי שהגיעה ראשונה בבחירות (גם אם לא הרכיבה ממשלה), ׳קדימה׳ חתמה את המדגמים עם שני מנדטים בלבד. מעולם לא נראתה קריסה כזאת בפוליטיקה הישראלית.

עם היציאה לבחירות 2015 ניסתה ׳קדימה׳ בראשות מופז להשתלב ב׳מחנה הציוני׳ המתגבש, אך בשלב זה היא כבר הפכה לנטל ולא לנכס. מופז פרש לאחר שכשל בניסיונו להצטרף להרצוג ולבני, ובראשות המפלגה הועמד אכרם חסון שפרש ממנה יומיים אחר כך כדי לחבור לבנט, רק כדי להידחות ולהצטרף למשה כחלון. עשור אחרי שקמה ברעש גדול, ׳קדימה׳ נעלמה בקול ענות חלושה. אך את המורשת ההרסנית, שלה מנסות המפלגות החדשות בשמאל לחקות עד היום.

11. כולנו, 2015

משה כחלון נהנה מתדמית חברתית. מאז סיים את רפורמת הסלולר, ועל רקע המחאה החברתית, החל כחלון לכוון לכיוון משרד האוצר. אך משלא קיבל אותו, החליט לפרוש מ׳הליכוד׳ וב-2015 אכן פרש, והקים מפלגה חדשה בשם ׳כולנו׳ שתהיה מתונה מבחינה מדינית עם נטייה לימין ותתמקד בסוגיות חברתיות. הוא זכה להצלחה עם עשרה מנדטים בבחירות 2015 ומונה כצפוי לשר האוצר.

אבל מעשים לחוד, וככל שעבר הזמן התגלתה מדיניותו של כחלון כפופוליסטית יותר ויותר, וקמפיין ״נטו כחלון״ שניהל מכספי הציבור רק הוכיח זאת. עם היציאה לבחירות אפריל 19 החלה המפלגה לקרוס, כשרוב חברי מפלגתו פורשים למפלגות אחרות או מהחיים הפוליטיים. בבחירות עצמן קרסה המפלגה לארבעה מנדטים בלבד וכחלון הוביל אותה בחזרה ל׳ליכוד׳. המפלגה נותרה קיימת בראשות יפעת שאשא-ביטון, ובבחירות 2020 נותרה המפלגה עם שאשא-ביטון לבדה, שהפכה מצדה לאופוזיציה פנימית, ועם הקמת מפלגת ׳תקווה חדשה׳ של גדעון סער חברה אליו.

12. הימין החדש, 2019

למן הרגע שהשתלטו על ׳הבית היהודי׳, ניסו בנט ושקד להפוך את המפלגה המגזרית למפלגת שלטון, וליורשת של ׳הליכוד׳ עוד בחייו. העימות המתמיד הזה הניח את התשתית להקמת מפלגת ׳הימין החדש׳. בנט ושקד היו במאבק מתמיד לא רק עם ׳הליכוד׳, אלא גם עם מפלגתם שלהם, שדרכם הליברלית ודעתם על העסקנות המפלגתית לא התכנסה עם התרבות הפנימית שלה.

באוגוסט 2018 רכשו בנט ושקד מיוסף פריצקי את המפלגה שהקים כשפרש משינוי ׳צל״ש – ציונות ליברליזם ושוויון׳ ושינו את שמה לשם מפלגתם החדשה. באופן רשמי, אגב, המפלגה עדיין רשומה כ׳צל״ש׳. בדצמבר 2018, על רקע הבחירות שהוכרזו ועל רקע משבר אישי בין נתניהו ובנט, הצהירו השניים על פרישתם מ׳הבית היהודי׳ ועל הקמת המפלגה החדשה.

המשבר התרחש חודש קודם לכן כשהחמאס שיגר מאות רקטות לעבר ישראל ושר הביטחון אביגדור ליברמן התפטר מתפקידו במחאה. בנט בתגובה הציב אולטימטום: העברת משרד הביטחון לידיו, או פירוק הממשלה. נתניהו מצדו שלח את ראש המל״ל בן שבת לרב דרוקמן כדי ללחוץ על בנט, והאולטימטום קרס.

בבחירות עצמן ניהלה המפלגה קמפיין מבולבל, וברגע האמת חסרו לה 1,400 קולות בלבד כדי לעבור את אחוז החסימה. בסבב הבחירות השני חברה המפלגה, הפעם מוכה יותר, אל המפלגות שאותן זנחה והקימה את ׳ימינה׳. אחרי בחירות 2020 נותרה ׳ימינה׳ באופוזיציה, ועם היציאה לבחירות 2021 החלה הברית להתפצל. ׳הבית היהודי׳ ו׳האיחוד הלאומי׳ פרשו, והותירו את בנט ושקד לבדם בריצה לראשות הממשלה. נכון להיום, עתידה של המפלגה ועתידם של בנט ושקד לוט בערפל.

13. תל"ם, 2019

בשנת 2009 הצטרף הרמטכ״ל לשעבר משה יעלון ל׳ליכוד׳ המתחדש כמועמד לתפקיד ש׳הליכוד׳ לא הצליח לאייש בהצלחה באופן היסטורי – שר הביטחון. יעלון שובץ בהנהגת המפלגה ואף שלא מונה לשר הביטחון, הוצב בלב העשייה המדינית-ביטחונית. ארבע שנים אחרי שנבחר לכנסת הוא מונה לשר הביטחון, וכיהן בתפקיד כשלוש שנים, עד לאמצע 2016, אז שורה של משברים שונים הביאו לפרישתו מ׳הליכוד׳.

ראשית, הייתה פרשת אלאור אזריה בה נקט יעלון עמדה לפיה אזריה אינו גיבור, דבר שהעלה עליו את חמתו של הימין הקשה. מאידך, גונן יעלון על נאומו הבזוי של יאיר גולן במוצאי יום השואה. שני אלה, בנוסף למשבר בתוך הקואליציה הצרה שהוקמה, דרדרו את יחסיו עם הימין בכלל ועם נתניהו בפרט לשפל המדרגה. כשהחליט נתניהו להכניס את ׳ישראל ביתנו׳ בת שבעת המנדטים לקואליציה ולתת לליברמן את תיק הביטחון, שבר יעלון את הכלים. יעלון עצמו אמור היה לאייש את משרד החוץ שלא אויש על-ידי שר קבוע, אך בשלב זה כבר היה בנקודת האל-חזור ופרש מהממשלה ומהכנסת.

בהמשך, עם חשיפת הפרשיות השונות, החל יעלון לטעון שיש בידיו מידע בפרשת הצוללות ויותר מכך, שנתניהו פיטר אותו כדי להקל על ביצוע העסקה. פרשת הצוללות הפכה למעין אובססיה עבורו כחלק ממאבקו האישי הבלתי מתפשר בנתניהו. לכן, בבחירות 2019, הקים יעלון את מפלגת ׳תל״ם – תנועה לאומית ממלכתית׳. הוא קיבץ אליו את יועז הנדל, צבי האוזר ואישים נוספים, ורץ, בלא סיכוי כלשהו, לראשות הממשלה.

ערב השקת מפלגת ׳חוסן לישראל׳ של בני גנץ, חבר אליו יעלון ולאחר מכן הייתה מפלגתו לחטיבה משמעותית ברשימת ׳כחול לבן׳. יעלון, יחד עם לפיד, ייצג את הפלג המיליטנטי ברשימה, והטיל את כל כובד משקלו נגד כל ישיבה עם בנימין נתניהו. לכן כשהחליט גנץ לאחר בחירות 2020 להקים ממשלת אחדות עם נתניהו, הוביל יעלון יחד עם לפיד לפירוק ׳כחול לבן׳ ולהקמת ׳יש עתיד-תל״ם׳ שהייתה לסיעת האופוזיציה הראשית. אך יעלון ולפיד מתעבים זה את זה עוד מימי מבצע ׳צוק איתן׳, ועם היציאה לבחירות 2021 התפצל בוגי מ׳יש עתיד׳, וכיום רץ באופן עצמאי.

14. דרך ארץ ותקווה חדשה, 2021

ערב הקמת ממשלת המיעוט של ׳כחול לבן׳, החלו יועז הנדל וצבי האוזר למרוד. המרד הוביל לכך שממשלת מיעוט לא קמה, והשניים הודחו מיידית מ׳תל״ם׳ של יעלון. עם הקמת ממשלת האחדות פרשו כשליש סיעה מ׳תל״ם׳ והקימו סיעה חדשה בשם ׳דרך ארץ׳ שלקחה חלק בגוש ׳כחול לבן׳ בממשלה. במשבר התקציב הראשון הייתה זו סיעת ׳דרך ארץ׳ שהצילה את הממשלה מסיום חייה.

לקראת בחירות 2020, לאחר ש׳הליכוד׳ הגיעה שנייה בבחירות, נראה היה כי היא בדרך לתבוסה. גדעון סער, המאתגר העיקרי של נתניהו במפלגה, הציב את האתגר באופן רשמי ודרש לקיים פריימריז. ופריימריז אכן התקיימו, וסער הפסיד לנתניהו הפסד מוחץ. אך כפי שהתברר, סער לא קיבל עליו את דין הבוחר. שנה לאחר שהפסיד, ובשיא משבר התקציב השני, הודיע סער על פרישתו מ׳הליכוד׳ והקמת מפלגה חדשה בשם ׳תקווה חדשה – אחדות לישראל׳, שתתמודד נגד ׳הליכוד׳.

סער הצליח לצרף אליו מספר בכירים ב׳ליכוד׳ ואת השמות החמים בכנסת באותו זמן – סיעת ׳דרך ארץ׳ וסיעת ׳כולנו׳. ׳דרך ארץ׳ ספציפית קרובה אליו מאוד, משום שהנדל והאוזר, או ״יוהאוזר״ כפי שכונו על-ידי התקשורת, היו מקורבים לסער בתוך ׳הליכוד׳. המפלגה החדשה החלה את דרכה כשהיא מגייסת אנשי ימין שונים כמו נסיכים כמיכל דיאמנט, נכדתו של יצחק שמיר, בני בגין בנו של מנחם בגין, ואנשי ימין כמו דני דיין. בעת כתיבת שורות אלו, סער הוא המועמד המוביל מול ׳הליכוד׳. מה יהיו התוצאות? רק אלוקים יודע.

לסיכום

לאורך שנות קיומו. אותגר ׳הליכוד׳ לא רק על-ידי המחנה האידיאולוגי הנגדי לו, השמאל, אלא גם על-ידי שושלת לא רציפה של מפלגות ואישים שביקשו להחליפו ולרשת אותו עוד בחייו. חלקן כמעט הצליחו, אחרות כשלו לחלוטין. אך המשותף לכולן הוא הכישלון הטוטאלי שלהן שסופו בלתי נמנע.

מ׳המרכז החופשי׳ ועד ׳כולנו׳, המפלגות שרוצות להחליף את הליכוד מחליפות מסיכות ופנים, אך תמיד המטרה זהה – החלפת ׳הליכוד׳. כולן, בלי יוצא מן הכלל, בסופו של דבר נעלמו. רק מפלגה אחת כמעט וצלחה, מפלגת ׳קדימה׳. לו היה ׳הליכוד׳ מצטרף לממשלתה הוא היה נמחק, והיא הייתה צולחת במשימת קיומה.

המפלגות שקמו ועלו לאורך השנים ביקשו להחליף את ׳הליכוד׳ ולהיות ״הליכוד אבל יותר״. יותר חברתי, יותר ממלכתי, יותר דתי, יותר ימני, יותר מתון. האדרת משתנה והגברת נשארת אותה גברת. ועדיין, ל׳ליכוד׳ יש יותר קרקפות על החגורה מאשר לכל מפלגה אחרת. יותר ניסיונות כושלים, ויותר יריבים שנכשלו בניסיונם להחליף אותו. מה תהיה התוצאה הפעם?