זהות הנשיא נקבעת מראש ולא תשפיע על מצב העם האיראני, אך בחירות הדמה צריכות להעיר את העולם לטבעו הרודני האמיתי של משטר האייתוללות
המאמר התפרסם לראשונה ב׳מכון גייטסטון׳, אנו מודים להם על הרשות לתרגמו.
התסריט הישן נשלף מהקלסרים ונוקה מאבק, התפאורה הוברקה והועמדה מחדש ומפעיל הבובות בדק את החוטים ומתח את אצבעותיו. אבל משהו אחד עדיין היה חסר: בובות חדשות שיהפכו את ההצגה לאטרקטיבית עבור אלו שראו אותה כבר יותר מדי פעמים בעבר.
אנחנו מדברים כמובן על הבחירות לנשיאות איראן שאמורות להיערך בחודש יוני הקרוב, ועד כה מעוררות תשומת לב מועטה במיוחד. בגרסאות הקודמות של ההצגה העניין בבחירות החל חודשים ארוכים לפני שהתקיימו, כאשר פלגים יריבים במשטר התגייסו למרוץ לעבר הפרס הגדול, או לפחות ניסו להשאיר בו חותם. לפחות בשתי הזדמנויות שונות, המהומה סביב הבחירות הולידה תוצאה בלתי-רצויה, מפתיעה או מפחידה. במקרה אחר היא הובילה למהומות ברחבי המדינה שדחפו את המשטר הח'ומיינסטי אל סף קריסה.
אך גם אלו מאיתנו שהבינו מזמן כי בחירות הדמה האלה הן לא יותר מעלבון לאינטליגנציה האנושית, עדיין מגלים בהן עניין, משתי סיבות עיקריות.
ראשית, הן מספקות סוג של תמונת מצב למאזן הכוחות בתוך המחנה הח'ומיינסטי. שנית, הבחירות מספקות גם אינדיקציה כללית לגבי יכולת המשטר לייצר שיעורי הצבעה אמינים. לאלו אוסיף סיבה שלישית, כזו שנדחית לרוב על ידי פרשנים איראניים רבים: האפשרות (קלושה ככל שתהיה) לתיקון המסלול הטראגי בו צועדת המדינה, אפילו במעט.
אולם, בכל הנוגע לבחירות הנוכחיות, נראה כי אף אחת מן הסיבות שלעיל אינה רלוונטית. מאזן הכוחות הפנימי התקבע לטובתם של אלו שלקחו ארבעה עשורים של מהפכה ואידיאולוגיה שהיא קוקטייל של אמונה שיעית שגויה וקומוניזם כושל, והפכו אותם לפולחן אישיות בנאלי בסגנון סטלין סביב ״המנהיג העליון״ עלי ח'אמנאי. אין זה פלא אפוא שגם אנשי הדת היותר מתונים כבר קובעים כי כל הצבעה בבחירות ביוני תהיה הצבעה בעד המנהיג העליון והמשטר בכלל. חלפו להם הימים בהם שר החוץ מוחמד זריף סיפר לעולם על הפלג ״המתון״ והפרו-מערבי באיראן המתחרה בפלגים הקיצוניים והאנטי-אמריקניים על הבכורה בטהרן.
ובאשר לשיעורי ההצבעה, אנו יודעים כי המשטר כבר מכין את הקרקע ל”אירוע היסטורי”. מפקד משמרות המהפכה חוסיין סלאמי אמר כי המנהיג העליון הורה על “נתוני הצבעה היסטוריים”, שייתאפשרו בזכות כוחו וחוכמתו.
באשר לסיבה השלישית אותה ציינתי, ברור כי ח'אמנאי לא ירשה אפילו סטייה קלה מן המסלול שהוא מתווה: מהפכה אשר לטענתו היא הצלחה מסחררת. “כיום אנחנו חזקים יותר ואמריקה חלשה יותר”, אמר לאחרונה המנהיג. אחד ממוריו הרוחניים, ד״ר חסן עבאסי, הלך אפילו רחוק יותר: “אמריקה היא כוח בשקיעה ואנחנו בזריחה!”
השחקנים והאפשרויות
בשנה שעברה נפוצו שמועות על כך שח'אמנאי החליט להרשות לאחד הגנרלים הצעירים של משמרות המהפכה לקבל את תפקיד הנשיא, ובכך לדחוק את אנשי הדת למושב האחורי בשלטון. אך למרבה ההפתעה שום קצין בכיר לא הציג מועמדות.
מי שכן קפץ לזירה (ללא התרגשות ציבורית מיוחדת) הוא שר ההגנה לשעבר, מי שמתפאר בהיותו אחד ה״סטודנטים״ שחטפו את הדיפלומטים האמריקנים בטהרן לפני 41 שנה. אליו הצטרף גנרל צעיר שרוב תהילתו היא בבניית מסילות רכבת לשום מקום וגשרים שקרסו בטרם נחנכו. חבר אחר במשמרות המהפכה זינק לקלחת יחד איתם. הוא עמד בעבר בראש רשת הרדיו והטלוויזיה הממשלתית ומחזיק בשיא ייחודי: תחת הנהגתו איבדה הרשת שבעים אחוזים מקהל צופיה ומאזיניה.
תומכי המשטר ומגיניו למיניהם עדיין לא מוכנים לבלוע את האבסורד שבמצב, ומתפללים כי מועמדים רציניים יותר יופיעו בקרוב. מוחמד באגר קאליבאף, יו״ר הפרלמנט הנוכחי, הוא בין השמות שהוזכרו בהקשר הזה. הוא עלה לגדולה כאשר נבחר בידי ח'אמנאי למסור את ״המכתב הסודי״ לנשיא רוסיה פוטין, אך כוכבו דעך במהרה כאשר פוטין סרב לקבלו והותיר אותו עומד בשלג מחוץ לשערי הקרמלין.
מועמד אפשרי אחר הוא יו״ר הפרלמנט לשעבר עלי לאריג'אני. כוכבו שלו דרך כאשר ח'אמאני הציב אותו כאחראי על המשא ומתן עם סין במסגרת הדיונים על שיתוף הפעולה האסטרטגי בין המדינות. כל התהליך חשף שוב את זריף ואת הנשיא רוחאני כניצבים בקומדיה, אך החייה לרגע את שאיפות הנשיאות של לאריג'אני עצמו.
אך ללא קשר לזהות המצטרפים הנוספים להצגה, ברור כי למחנה הח'ומיינסטי אין שום פתרון לבעיות המורכבות והגדולות של איראן. הוא גם חסר דמות כריזמטית שתוכל להלהיב ולו במעט את מה שנותר מבסיס התמיכה של המשטר.
לאחר שאמרנו את כל זה, צריך לומר כי הבחירות הקרובות עדיין יכולות להוות מקור לעניין, מסיבה אחרת לגמרי. הן יכולות לשים קץ לאשליה לפיה משטר האייתוללות עשוי לשנות מסלול ולנצל את ההזדמנות המוצעת לו להצטרף בחזרה לקהילה העולמית.
מנגד, העולם שבחוץ (כולל שכנותיה של איראן) יצטרך להחליט האם הוא ממשיך לנסות להכיל את התוקפנות האיראנית או במקום זאת לפעול למען שינוי המשטר בטהרן. המדיניות הוותיקה והכושלת של מרדף אחר ״שינוי ההתנהגות״ של האייתוללות תאלץ לעמוד לבחינה אמיתית מחדש.
ניפוץ האשליות הללו עשוי לשכנע את האיראנים עצמם, כולל את החלקים התומכים במשטר, להתחיל ולחשוב האם מצב הסטטוס-קוו הקיים הוא האפשרות הטובה ביותר עבורם. שר החוץ זריף כבר רמז כי לקחו לו יותר מארבעים שנים כדי להבין ש”בחרנו לחיות אחרת” משאר אזרחי העולם. בחזאד נאבווי, פוליטיקאי ותיק מן הזרם ה״מתון״, רואה את ה״חיים האחרים״ באופן בוטה עוד יותר. “אני מעדיף להיות עני אך גאה”, אמר. “אם הבחירה היא בין חירות לבין עצמאות, תמיד אבחר באפשרות השנייה”. ח'אמנאי עצמו נוהג לדבר על ״קונספירציה״ שמטרתה להפוך את איראן ל“מדינה נורמלית” כמו שאר המדינות, ונשבע כי לעולם לא ייתן לכך לקרות.
לאור כל אלה, יתכן כי איראן צועדת לקראת הסוף להעמדת הפנים: השיטה הח'ומיינסטית אינה גרסה מזרח-תיכונית של סוציאל-דמוקרטיה סקנדינבית כפי שאנשים כמו נועם חומסקי סבורים. בפועל, איראן היא רודנות בסגנון ימי הביניים המסתתרת תחת כסות פסואדו-מודרנית שמקורה בהבנה שגויה של המרקסיזם. יתכן אפוא כי אחרי ככלות הכל, החלפת האשליה במציאות, מרה ככל שתהיה, תהיה חדשות טובות עבור כולנו.
אמיר טהרי היה עורך העיתון האיראני ‘קאיהן’ עד שנת 1979, וכיום כותב טור קבוע בעיתון ‘א-שרק אל-אווסט’.
עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות:
קשה לי להאמין שתהיה הקלה ברודנות העולמית בשנים הקרובות, אם כבר אז להיפך. מה שקרה לארה"ב בשנה האחרונה ממחיש לתושבי העולם שהדמוקרטיה היא זו שפשטה את הרגל. אם היתה מודעות לאלטרנטיבות לא דמוקרטיות אבל עם יותר חופש אישי ורווחה כלכלית, כמו המונרכיות הקונסטיטוציוניות הגדולות שהיו באירופה, אז היה יותר סיכוי לשיפור.