ניסיונות ההתרפסות של שרי ישראל כלפי אבו מאזן מאותתים על חולשה ומהווים סימן אזהרה למי שעדיין נושא את צלקות נסיגות העבר
מזל טוב – התהליך שלכם חזר. אזרחי ישראל המוטרדים גם כך מדאגות בריאותיות וכלכליות כבדות זוכים בשבועות האחרונים לקבל מדי יום כמעט כותרות מוכרות על שובו של "תהליך השלום" יחד עם תמונות של שרי הממשלה לצד יו"ר הרש"פ אבו מאזן.
הראשון לרוץ לרמאללה נושא שק הבטחות היה שר הביטחון בני גנץ, אשר ביקורו הרשמי היווה הראשון מסוגו של שר ישראלי בכיר מזה יותר מעשור. אך עוד בטרם נבחר לכנסת, בנאום הכניסה שלו לחיים הפוליטיים, ציין גנץ כי בין מטרותיו נמצאת הגעה להסכם שלום עם הפלסטינים. דיווחים שונים שהתפרסמו אז קשרו את שמו לתוכניות נסיגה מבית מכוני מחקר בשמאל וליוזמות מדיניות מופקרות אחרות. לאחר שחרורו מצה"ל הוא אף השתתף בכנס בוושינגטון שם פרס את משנתו לפיה "החברה הישראלית צריכה לשאול את עצמה לא מה היא רוצה להרוויח, אלא על מה היא מוכנה לוותר". גם לאחר שנכנס לתפקיד שר הביטחון המשיך לפזר רמזים לפיהם יש מקום בירושלים לבירה פלסטינית וטען כי ישראל לא צריכה להחזיק בכל שטח בקעת הירדן.
אם כן, גנץ תמך תמיד ב"תהליך השלום" בגרסאות שונות, וכעת ביקורו במוקטעה רק מחזק את העובדה הזו. אלא שלאותו ביקור בוושינגטון לפני מספר שנים חשיבות לא פחותה. במהלך שירותו הצבאי הארוך פיתח בני גנץ יחסי קרבה וחברות עם בכירים רבים בממסד המדיני-ביטחוני בבירה האמריקנית, בה בילה תקופות לימודים ארוכות ושם כיהן כנספח צה"ל.
מי שהיה מפקד הצבא האמריקני במקביל לכהונת גנץ כרמטכ”ל הוא הגנרל פטריק דמפסי, ולשניים מערכת יחסים ארוכת-שנים כולל ארוחות ערב משפחתיות, טיולי אופנועים וביקורים רבים בתל-אביב לגביה התבדח דמפסי כי הוא "מתמצא בה בלי מפה". שבועות מספר לפני הבחירות באפריל 2019, דמפסי אמר ל'רויטרס' כי הוא מאמין שגנץ “יביא ראש פתוח לשינוי” ו”יבנה צוות שיפתור את האתגרים הדחופים ביותר”.
כהונת צמד החברים כרמטכ"לים התרחשה במקביל ללחץ מדיני כבד שהפעילו ג'ון קרי וברק אובמה על ישראל לשוב למשא ומתן עם הפלסטינים ולבצע שלל ויתורים ומחוות. על פי דיווחים שונים, מי שקידם מטעמם את הדרישה לנסיגה ישראלית במסגרת 'תכנית אלן' האמריקנית היה לא אחר מהרמטכ"ל גנץ שחתר תחת הדרג המדיני, פיזר ציטוטים בכלי התקשורת והעמיק את המשבר בין הממשלים.
כאשר זוכרים את ההיסטוריה הלא-רחוקה הזו ואת שינוי הנסיבות הפוליטיות בארה"ב, תמיכתו המחודשת של גנץ בנסיגות לא צריכה להפתיע. לאחר ארבע שנים של ממשל פרו-ישראלי בבית הלבן שהתאמץ לתקן חלק מהנזק הרב שגרם קודמו, סייע לישראל להתחזק והשיג הסכמי שלום אמיתיים, תוצאות הבחירות באמריקה סימלו שינוי גם בחזית הזו.
ג'ון קרי כבר נקרא לשוב לתפקיד בכיר בממשל ביידן, אובמה אף פעם לא הפסיק לבחוש מאחורי הקלעים וברור כי רבים מאנשיו ויועציו יחזיקו בתפקידים בכירים. לכן דבריו של בני גנץ לא מסמנים שינוי עמדה פתאומי, הם בסך הכל איתות לחברים הוותיקים מוושינגטון וסימן אזהרה לכל מי שעדיין נושא את צלקות נסיגות העבר.
מקום לדאגה
זמן קצר לאחר ביקור שר הביטחון, משלחת של חברי מרצ עלתה לרגל גם היא אל אבו מאזן ברמאללה. שר הבריאות ניצן הורוביץ, שנטש את דיון קבינט הקורונה כדי להצטלם לצידו של הרודן המזדקן, אמר כי הוא שואף "לחדש את ההידברות ושיתוף הפעולה" ו"למנוע צעדים שיפגעו בפתרון שתי המדינות". אבו מאזן, שעל פי הדיווחים סיים רק כמה דקות קודם לכן שיחה עם אביו של מחבל מהג'יהאד האסלאמי, אמר מצדו כי "עלינו להתחיל ולייצר צעדים בוני אמון, להוכיח שאנחנו מתכוונים לעשות שלום ולאפשר לי לשמור על התקווה של העם הפלסטיני".
הסיסמאות האלה, יחד עם הסכנה הפוטנציאלית שהן טומנות בחובן, נשמעות מוכרות מאוד לאוזן ימנית או למעשה לכל ישראלי למוד ניסיון. כולנו מכירים את חוסר התוחלת שבניסיונות ההידברות עם עבאס, את ההיסטוריה המדממת שלהם ואת המחירים הכבדים ששילמה על כך ישראל לאורך השנים – מבלי ש"השלום" התקרב אפילו בסנטימטר. למעשה, מה שמכונה תהליך לא מציע התקדמות כלשהי אלא רק חזרה לעבר הכושל והכואב.
אבל המנטרות השחוקות של אנשי "התהליך" חושפות גם רבדים עמוקים יותר. מבחינת עיוורים כמו הורוביץ, עצם המפגש, הצילום וההודעות הקבועות לעיתונות מעניקים מעין נחמה, ללא קשר לנסיבות המדיניות. בדמיונו של השר, המנותק לחלוטין מן המציאות, אין שום סיכונים בצעד כזה אלא רק רווח פוליטי קצר מועד המשמש גם כהסחת דעת מכישלונותיו בתחום הבריאות.
עבאס מבחינתו ודאי מרוצה כאשר הוא צופה במצעד השרים בלשכתו. מבחינת יו"ר הרש"פ שמעמדו הפנימי לאחר שנים ארוכות ללא בחירות נמצא בסכנה מתמדת, "התהליך" מספק מטרה כפולה: שיבה מסוימת למרכז הבמה לאחר שנים של חוסר רלוונטיות, וגם במקרה שלו הסטה זמנית של דעת הקהל ממצב הפלסטינים תחת הנהגתו המושחתת והעייפה. השועל הוותיק יודע היטב לזהות חולשה ישראלית כאשר הוא מבחין בה ולנצל אותה לטובתו, וזה בדיוק מה שגנץ, הורוביץ ושות' מספקים לו. הוא יודע היטב כי "שלום" לא יצא מזה, אבל הוא בוודאי נהנה מהשקט שמספק לו "התהליך".
בהקשר הרחב יותר, גישה ישראלית כזו בשילוב ממשל אמריקני המסרב ללמוד מטעויות העבר מהווה סכנה אסטרטגית משמעותית. אנשי אובמה\ביידן אחוזי הקיבעון – מול איראן, סוריה או הפלסטינים – בוודאי מרוצים מחידוש השיח על "תהליך" בו סרבני השלום הקיצוניים מקבלים מתנות חינם בעוד ממשלת ישראל נדחקת לביצוע עוד מחוות מסוכנות. זו מהות התהליך האמיתית אותה אנו מכירים כבר טוב מידי: התקווה של אבו מאזן היא הסיוט שלנו הישראלים.
העובדה שכל זה מתרחש בהסכמה בשתיקה מצד ראש הממשלה "הימני" היא חרפה בפני עצמה, ומהווה דוגמה נוספת לחוסר האונים והרשלנות של נפתלי בנט. האיש שבעבר הציג עצמו כנץ מדיני מארץ הניצים, כיום מאפשר לשריו לנהל מדיניות עצמאית ולעשות ממנו צחוק, תוך שהוא נכנע בכל הזדמנות לגורמים הקיצוניים בממשלתו רק כדי לשרוד עוד שבוע בתפקיד. מי שמוביל בפועל את העגלה המדינית הם אנשים כמו גנץ ולפיד, והכיוון שמסתמן נראה מדאיג במיוחד.
בנט אינו נכנע לשום גורם קיצוני בממשלתו.
בנט נכנס לכתחילה לזירה הפוליטת בתור מושתל רדום של הקרן לישראל חדשה.
אני יכול להוכיח את זה (נסיבתית)
מישהו עוד חושב שאלו כניעה וחולשה אחרי ש:
-הדבר הראשון שבנט עשה עם כניסתו לפוליטיקה הוא ברית אחים עם אחד מראשי הגוש היריב.
-לאורך השנים בנט ואנשיו ירו המון בתוך הנגמ״ש על נתניהו, החרדים והימין הקיצוני אך מעולם לא ביקרו את שותפיו הקואליציונים הנוכחיים.
-בנט לא נתן לימין כל תמיכה מול מערכת המשפט ואף גיבה שרת משפטים שויתרה הרבה תמורת שופטי עליון שממילא מתבטלים בדעת מיעוט ולא מועילים.
-בנט גם לא התן כל תמיכה מול התקשורת ואף קידם את חוק ישראל-היום האנטי-דמוקרטי שהציל את ידיעות אחרונות ומנע הפיכה חקובה בתחום התקשורת.
-בנט נכנס לממשלה הנוכחית תוך דרישה להיות ראש ממשלה בידיעה שזה מונע ממנו ומאנשיו לתקוף את הקואליציה מבפנים(בדומה למה שגנץ עשה בממשלה הקודמת).
-אשתו של בנט סימנה מפלגת ימין כקו האדם היחיד מבחינתו בידיעה שיש בכנסת מפלגות ערביות תומכות טרור והסתה אנטי-ישראלית(מה שהופך אותן לגרועות לפחות באותה מידה אפילו בעולם הערכים של המרכז).
???
"המבין נכון": גם אני כתבתי לא פעם בתגובות למאמרים ב"מידה" שבנט הוא חפרפרת של השמאל – הספקות עלו אצלי כשהוא ביקר את מחאת בלפור המזויפת, היה לי דיסוננס – הרי הייתה זו מחאה קנויה ל הקרנות למיניהן שקיווו לעשות הפיכה על שולי המעיל של האביב הערבי, ולא היה משנה אם זה היה מחיר הקוטג' או שכר דירה בשיינקין. אבל יש ראש שני להידרה הבוגדנית הזו – איילת שקד. היא מיזמזה את זמנה כשרת המשפטים במין MASTERLY INACTIVITY, בותו היה שהיא מנסה לשמר את הדיקטטורה של בג"ץ (החיוכים, ארוחות ערב ותוצאות אין). ולפני כשנה בראיון ברדיו, המסכה זזה חזק הצידה: היא אמרה שהיא תציע "פסקת התגברות" ואז בחצי-פה, כמעט בשקט אמרה "לארבע שנים". כלומר, הבכיה לדורות ששפטל הסביר ברהיטות (לפני שהקורונה טרפה את דעתו והוא הפך לפאשיסט רפואי) אפילו זה יהיה לשיטתה הבוגדנית מוגבל בזמן. שניהם ככל הנראה "מועמדים מנצ'וריים" ואנחנו בסכנה קיומית.
לימני:
-אלמלא אותה "ברית אחים" אין סיכוי שבנט היה נכנס לממשלה, וככל הנראה אם נתניהו היה מקים ממשלה היא הייתה כוללת את התנועה, "יש עתיד"/חרדים ומפלגת העבודה. או זה, או שהתקדים של כנסת שלא מביעה אמון בממשלה היה נוצר כבר אז ופוגע בו קשות. ממשלה שאולי הייתה קמה כנראה הייתה שמאלנית אפילו יותר, והייתה אולי מוותרת על שטחים; שהרי נתניהו נטול האידאולגיה היה מסכים לכך כדי "לשמור על יציבות הממשלה ואחדות העם" (איך אני יודע את זה? רמז: הוא כבר עשה את זה ב-1997). מגיעה לבנט תודה על שהוא הציל אותנו מויתור על שטחים עד היום ("חוק ירושלים" נחקק כבר כנסת הראשונה שבה היה חבר).
-בנט תקף לא מעט גם את השותפים הנוכחיים שלו מהמרכז ומהשמאל. הוא תקף את יאיר לפיד על כך שתוכניותיו הכלכליות מנותקות מהמציאות, את לבני על כך שהיא מקדמת רפורמות מסוכנות במשרד המשפטים, את ליברמן הוא תקף על "סדר עדיפויות לקוי" ואלו רק דוגמאות אחדות.
-איילת שקד הצליחה לעשות שינויים פסיכיים במשרד שבו קשה מאוד לשנות דברים, משרד שיש בו מערכת פקידותית-פנימית חזקה כמו משרד החינוך (אפילו יותר מזו של משרד הביטחון). בשביל לשנות דברים באופן מוחלט שר במשרדים אלו צריך גם להט אידאולוגי חזק וגם ידע מקצועי רחב בתחום משרדו, שלא היה לשקד (היא מהנדסת מחשבים בהכשרתה). מי שתקף אז אותה ואת בנט על חסר במדיניות ימין (כאשר שאר התקשורת תקפה אותם על עודף במדיניות ימין) צריך לדעת ששר מהליכוד ללא ידע מקצועי רחב מאוד בתחום היה מצליח לשנות אפילו פחות. ידע מהסוג שאני מציין יש לנבחרי ציבור בודדים, כמו זה שיש לגדעון סער בתחום המשפטים או זה שיש ליפעת שאשא-ביטון בתחום החינוך (אני מנסה להיזכר מי שרי המשפטים והחינוך כיום).
-הניסיון לקדם את חוק ישראל היום דווקא היה אמור לעבוד לטובת תקשורת חופשית. ברגע שעיתון מסוים מחולק בחינם בשל יכולות מימון פסיכיות של טייקון בעוד עיתונים אחרים חייבים לגבות כסף כדי לשרוד כלכלית, יש פה משהו שפוגע משמעותית בשוק החופשי של התקשורת. כדי לתת יותר במה לתקשורת ימנית צריך היה להפעיל יוזמות אחרת (למה גלעד ארדן לא עשה זאת כשהיה אז שר התקשורת? האם הסיבה לכך הייתה שנתניהו הכשיל אותו כמו שהכשיל שרים רבים?) שהיו מתקנות את המצב באמת ולא מנסות לתקן רע אחד על ידי רע אחר.
-הוא דרש להיות ראש ממשלה בכנסת הנוכחית כי הוא חשב שנתניהו הוא מנהל כושל שחוסר האחריות שלו מקיף ורחב, שחוסר היציבות שהוא גורם מסכן את המדינה (כשאין תקציב, גורמי הביטחון לא יכולים לעבוד על תוכניות צבאיות לתקיפה באיראן במידה ויהיה בכך צורף ולא יכולים למגן אזורים נחוצים בארץ, מה שפוגע בביטחון מדינת ישראל, וזאת רק דוגמה אחת מני רבות). הוא לא חשב שיש מועמד שיוכל לנהל טוב יותר ממנו. זה לא אומר שהוא צודק, כמובן, אבל אין קשר לחוסר יכולת לתקוף את הקואליציה מבפנים (למה אתה מזכיר את גנץ? לפי התלונות של הליכוד על "הממשלה שבתוך הממשלה" ועל "הקואליציה שבתוך הקואליציה" זה דווקא מראה שגנץ תקף את הקואליציה שבה היה חבר מפנים על בסיס קבוע).
-אשתו של נפתלי בנט לא סמנה מפלגת ימין כקו אדום אלא (כנראה) עשתה זאת לאדם אחד – לאיתמר בן-גביר ואולי גם לאבי מעוז. לא היה שום דבר נגד מפלגת הימין הקיצוני של בצלאל סמוטריץ'. וזה קו אדום שאני בהחלט יכול להבין אותו. מעבר לסכסוך שלה עם בן-גביר, ייתכן שהיא (כמו רבות אחרות בישראל) סבורה הייתה שהשענת הקואליציה על מי מהם מסכנת את המעמד השוויוני של נשים בישראל, ועלולה להוריד לטמיון הישגים רבים שנעשו עם השנים לטובת שוויון זכויות בפועל בין גברים לנשים. היא יודעת ששינוי כזה היה משפיע גם עליה לרעה ויש הוכחה לכך שיש משהו בחשש הזה: אח הדרישות הקואליציוניות שהשניים פרסמו בפומבי הוא ביטול החלטת הממשלה שמחייבת לשתף נשים בהכרעה על החלטות שקשורות למוקדי סכסוך. בנוסף, עם נתניהו נמנע מלתקצב תוכנית שאושרה בממשלה למלחמה באלימות במשפחה נגד נשים וילדים גם בלי שהם יהיו בממשלה, מי יודעת מה יקרה כשבן-גביר ומעוז כן יהיו בממשלה. המפלגות הערביות, על כל חסרונותיהן, מעולם לא התיימרו להחזיר את הנשים אחורה מבחינת הזכויות שלהן ואחת מחברותיהן אף פעלה רבות כדי לקדם את זכויותיהן של נשים רבות בישראל, יהודיות וערביות. גילת בנט יודעת שרבות מהמאווים הקיצוניים של המפלגות הערביות ניתן יהיה לעצור בקואליציה הטרוגנית ומורכבת שבה יש וטו לימין ורוב למרכז ולימין, בטח כאשר אף מפלגה ערבית אינה חברה בממשלה; זה משהו שפחות אפשר לעשות לבן-גביר ומעוז אם הקואליציה נשענת עליהם. ובכלל, הקו האדום שלה הוא אחד וקטן מאוד יחסית לאופן שבו שרה נתניהו התערבה לבעלה באופן שבו הוא נהל את המדינה. הדבר כולל הרחקת ימנים מוכשרים ממשרדים משפיעים, מינוי ראש מוסד(!) ואנשי לשכה בגלל גחמות אישיות, סכסוכים שיצירה לבנימין נתניהו עם אנשים שבעקבותה ובעקבות הכניעה שלו הפכו להיות יריבים מרים שלו שבסוף הביאו להפלתו. זאת רק רשימה חלקית אבל על ההשפעה של שרה אין לך ביקורת כלל. למה?
כשנפתלי בנט אמר שהוא עשה מאמצים להקים ממשלת ימין הוא לא שקר, הוא רק לא ציין את הפרט שהתנאי לכך היא שהממשלה הזאת לא תישען על קולותיהם של בן-גביר ומעוז, שהרי בתור אדם שמאמין באחדות עם ישראל ברמה האישית השניים האלו נראים בעיניו כקיצוניים גם בלי קשר לאשתו. מה לעשות, אי אפשר היה למצוא מספיק אנשים שיתמכו בממשלה בראשות נתניהו בלי שיהיה צורך באצבעותיהם של בן-גביר ומעוז, אז זה היה או המשך הכאוס והתאבדות פוליטית בדמות בחירות חמישיות שהיו מחלישות את הימין, או ממשלה הטרוגנית עם וטו לימין ורוב למרכז ולימין, שבה הוא מצד אחד יוכל לוודא שלא יהיו ויתורים על שטחים ושכל שינוי בנושא הדת והמדינה יהיה מדורג וכזה שרוב אזרחי ישראל יתנו לו את תמיכתם, ומצד שני הוא יוכל לקדם לא מעט תוכניות כלכליות וחברתיות שחשובות לו: עזרה לעסקים קטנים ועצמאים; מיגון טוב יותר של הצפון; מלחמה בפשיעה במגזר הערבי שנתניהו הזניח שנים; מיגור תופעת ההתעללות בתינוקות במעונות היום (בעזרת שרת החינוך); החזרת שגרת חיים נורמלית לתושבי עוטף עזה שלא יצטרכו לפחד מרקטות על בסיס יומיומי ולשעבד את אורח החיים שלהם לפחד הזה, משהו שחשוב לכל המפלגות החברות בממשלה, צמצום או חיסול של משבר הדיור והורדת יוקר המחיה. אלו דברים שצורך בקידומם והכנסתם לסדר היום ברור לאדם שאינו חי בבועה עשירה ומנותקת כמו נתניהו אלא חי בתוך עמו, אמרה שנכונה לרבים משריה החשובים ביותר של הממשלה כאשר ראש הממשלה פשוט ייתן להם לעבוד ולעשות את מה שהם יודעים לעשות. לכן דאג שיהיו שרים מקצועיים ברבים מן המשרדים החשובים: סער במשרד המשפטים, שאשא-ביטון במשרד החינוך, גנץ במשרד הביטחון, תמנו-שטה במשרד העלייה והקליטה, מאיר כהן במשרד הרווחה, מירב כהן במשרד לשוויון חברתי, בר-לב במשרד לביטחון פנים, זנדברג במשרד להגנת הסביבה. ממשלה כזאת מצד אחד לא תהיה מסוכנת מדי ברמה האידאולוגית (כאשר או נתניהו או הרשות השלישית והרביעית היו תוקעות צעדים קיצוניים שממשלת "ימין על מלא" הייתה מנסה לקדם וממילא המצב לא היה משתנה יותר מדי לטובה) ומצד שני תהיה מצוינת ברמת הניהול המעשית. בנט פשוט ראה משהו שצרי אופקים רבים בימין לא יכלו לראות, ולי נותר רק לאחל שממשלה תצליח במשימות הרבות שמוטלות עליה.
מתי סוף סוף יתחיל הימין הציוני האינטיליגנטי להבין שהשמאל איננו שוטה, תמים או עיוור ופעולותיו בנושא הפלשתיני מונחות ע"י מטרה מוגדרת – משותפת לו ולפלשתינים. המטרה הזו היא אחת: ביטולה של מדינת הלאום היהודית גם במחיר סילוקם (או חיסולם) של היהודים עצמם. כדאי לימין להתחיל להקשיב לדוברים הרהוטים של השמאל, לחוש את עומק השנאה האנטישמית שלהם ולהפסיק לזלזל בנחישות ובאינטיליגנציה של יריביו המרים.
הריקוד החוזר של נציגי-השמאל אצל הערבים אינו אלא "תואם" ההקפות-השניות אצל הדתיים.
… דת חדשה ותו-לא .
אין להתרשם, גם אין לשמאל היום קאדר תומכים כבעבר… סתם גברדיה-מזדקנת.
עם-ישראל נמצא בפאזה אחרת לגמרי, גם הודות ל"פרעות" 2021 .
אז להרגיע ! להתבונן במחזה האבסורד ולחייך על איך השמאל נמוג מחיינו.
לAmWi,
לא חסר צעירים בשמאל וגם ישנם ימנים רבים שמעדיפים להצטרף לשמאל ואפילו לערבים מאשר לחבריהם לגוש(יש כמה מפלגות כאלה בקואליציה).
ולגבי השפעת הפרעות-אירועים מרובי נפגעים מחזקים את שני הצדדים, רק תסתכל על מלחמת יוהכ״פ כדוגמה. על אחת כמה וכמה כשישנה תקשורת מגוייסת.
בנוסף השמאל החדש(׳מרכז׳) הוא בסך הכול מיתוג מחדש של אותה דת ישנה כמו שההקפות השניות הן חלק מהאורתודוקסיה לכל דבר.
הזלזול שלך לא מבוסס ואף מסוכן.
לצערי אחרי עשור בו השמאל הלך ונמוג, החליטו בנט וסער לתת לו בוסט שבהחלט יכול להציל אותו.
ל"דורון": שאפו על התגובה, הייתי מוסיף שהשמאל הישראלי הוא בסך הכל סניף של דת ה "WOKEISM" המיזאנטרופית והשמאל הישראלי מנסה להחליש את ישראל גם בתחומים אחרים – מלחמת שן ועין להשאיר מהגרים לא יהודים (אבל בתנאי אחד – הם חייבים להיות לא לבנים – כי בולגרים, רומנים, מולדבים הופכים לישראלים, אפריקאים נשארים אפריקאים מוסלמים). ועוד קרב במלחמה זה תרמית ההתחממות הגלובאלית שבגללה השמאל מנסה לחנוק את ברכת שדות הגאז, למנוע כספים למדינה שייחזקו אותה ורווחה לתושבים.
הבעיה שיש מיעוט לא מבוטל, קרוב מאוד ל-50% בין היהודים שתומכים בדת ה-WOKEISM האובדנית, חלקם הגדול לא מבין את הסכנה, חלק מבין והופך לגייס חמישי בתוכנו. אפשל להלחם באוייבים הכי חזקים אבל בלתי אפשרי להלחם נגד בוגד נחוש שמוכן להקריב את משפחתו למען המטרה, בוגד שפותח לצרים את המעבר הסודי לתוככי החומות של העיר הנצורה. ויש הרבה כאלה, חלקם, קרן ווקסנר, בעמדות כוח ומפתח (ראה רמטכ"ל, לפחות שני שופטי בג"ץ, מנהלי משרדי ממשלה וראשי השרות הציבורי. הבוגדים שולטים בנו.
מה קשור שר הבריאות לעניין? מה הוא מתערב? ועוד בגל קורונה?
שימו לב להתבטאות המצחיקה שחוזרת על עצמה פעם אחר פעם, במשך שנים רבות: "אנחנו רוצים אופק מדיני"…
מה לעשות, אופק זה קו דמיוני, שכמה שמנסים להתקרב אליו הוא מתרחק והפרוגרסיביים הסמולנים שלנו אפילו לא ערים לאירוניה המושחזת נגד עצמם שנמצאת בדבריהם.
כמה צודק,כמה נכון, גנץ בנט ו לפיד , ימכרו את המדינה בעבור כסא ראש הממשלה, גנץ ולפיד הפתאים,טיפשים עם קבלות, מצולמות. עוד
מאמינים ,ב״שלום״ חלום, שלום כוזב שמטרתו לשכנע את העולם, שלום שיביא להשמדת ישראל, כמו רבין בעיסקת ערפת ועדת אוסלו.
דיקטטורה בולשביקית שיפוטית קומוניסטית אנטישמית לא מחליפים בקלפי…
רק בהתקוממות עממית ומהפכה אזרחית!
הגיע הזמן שמיליוני יהודים יעלו על בית המשפט וכל המשרדים של אירגוני השמאל(הסוכנים הזרים)!
תומאס ג’פרסון: “כשהממשלה חוששת מהעם, יש חירות. כשהעם חושש מהממשלה, יש עריצות.”
וולטייר: “אם אתה רוצה לדעת מי שולט בך, תסתכל על מי אסור לך לבקר.”
תומאס ג’פרסון: “כאשר עוול הופך לחוק, ההתנגדות הופכת לחובה.”
את האנשים העלובים האלה, זיהה ברל כצנלסון כבר לפני 80 שנה.
הוא תאר אותם במדויק.
לצערינו האנשים המנוולים האלה, בעזרת רמאות, ובתי משפח, שולטים בנו
הרע עוד לפנינו
אבל אני בטוח, שכמו ב- 48, 67 ו 73 , הערבושים יחוו נכבה חדשה
מה כצנלסון כתב עליהם? תוכל להפנות למקור או לצטט?
לשמחתנו, רוב השמאל והמרכז הם אנשים חסרי יושר. אפשר לסמוך עליהם ברגע האמת הם ישכחו שהם תומכים במחנה השלום והכניעה ויביאו להילחם על הארץ.