הצד האפל מאוד של דזמונד טוטו

בעידן בו פסליהם של אנשים טובים שאולי עשו כמה דברים רעים מנופצים ומופלים אל הקרקע, העולם צריך להתמודד עם המורשת המעורבת של הארכיבישוף דזמונד טוטו, גם התקופה המיידית שלאחר מותו.

טוטו נחשב לאחת הדמויות המכובדות בתבל. פניו המוכרות והמחייכות-תמיד הפכו לסמל של פיוס והכרת הטוב. אך החיוך החביב היה רק מסכה להיסטוריה ארוכה של שנאה מכוערת כלפי יהודים, כלפי היהדות וכלפי המדינה היהודית. טוטו לא רק האמין בכל מאודו באנטישמיות, אלא גם פעל לקידום וקבלה של שנאת יהודים בקרב חסידיו הרבים ומעריציו ברחבי העולם.

למרות שרבים זיהו מזמן שאנטי-ציונות היא לעיתים קרובות אצטלה לקנאות אנטי-יהודית, דזמונד טוטו היה יותר מאנטי-ציוני. הוא ניסה למזער את סבל קורבנות השואה; הוא תקף בחריפות את "הלובי היהודי החזק והמפחיד"; הוא הפיץ סטריאוטיפים אנטישמיים קלאסיים אודות "עוצמה", "כסף" ו"יהירות" יהודית; הוא הגדיר את היהודים כ"עם מוזר" והאשים אותם במרבית צרות העולם.

אילולא היה חתן פרס נובל, ההיסטוריה הארוכה של התבטאויות ומעשים נגד העם היהודי הייתה מזכה את טוטו במקום מכובד בפח האשפה של ההיסטוריה, לצד שורה ארוכה של ידוענים שבחרו להכתים את הצלחתם ברעל האנטישמיות. לכן אסור לנו לאפשר לתארים בהם זכה ולטוב שעשה במאבק נגד האפרטהייד בדרום אפריקה לשמש עבורו כמגן או כנתיב לבריחה מאחריות.

הבה ניתן לציטוטים לדבר בעד עצמם כך שההיסטוריה תוכל לשפוט את טוטו במילותיו שלו, מילים עליהן הוא ואחרים בכל פינות העולם חזרו שוב ושוב. מרבית הדברים תועדו בקפידה לאחר שנודע כי טוטו הוכרז כ"נותן חסות" לשני מרכזים לזכר השואה שהוקמו בדרום אפריקה, עוד ניסיון ציני מצדו להשתמש במעמדו ובמוסדות שונים כדי להעניק לגיטימציה לאנטישמיות. את חלק מדבריו פרסמתי בעצמי בעבר, והם ראויים לפרסום מחדש.

דזמונד טוטו ניסה להמעיט מסבל הקורבנות היהודים שנספו בשואה, כאשר טען כי תאי הגזים יצרו "מוות מסודר יותר" מאשר הגורל האכזר של קורבנות אפרטהייד. במילים אחרות, הפלסטינים אשר לתפיסתו המעוותת של טוטו היו קורבנות "האפרטהייד הישראלי", סבלו יותר מאשר קורבנות הנאצים בשואה. בהמשך הוא הלין על קיומו של "מונופול יהודי על השואה", ודרש כי קורבנותיה "יסלחו לנאצים", בעודו מסרב למחול ל"עם היהודי" על "רדיפתו את אחרים".

טוטו טען כי לציונות "מקבילים רבים מאוד לגזענות", ובכך הדהד שוב את הרעיון המופרך והידוע לשמצה שאפילו באו"ם התנערו ממנו לבסוף. הוא האשים את ישראל ב"מעשים שאפילו משטר האפרטהייד בדרום אפריקה לא העז לבצע". הוא אמר שיהודים "נלחמים ומתנגדים" לאל שלו. הוא השווה שרידי בית מקדש עתיק בירושלים למשטר האפרטהייד בארצו. הוא התלונן ש"היהודים, עם מסורת הרדיפה הארוכה שלהם, יצרו דווקא בעיות של פליטים בקרב עמים אחרים". הוא רמז לכך שישראל שוקלת אפשרות "לבצע רצח עם ולהשמיד את כל הפלסטינים".

הוא התלונן על כך שאמריקנים "חוששים לומר את האמת מכיוון שהלובי היהודי חזק מדי". הוא האשים יהודים בהצגת "יהירות כוחנית" ובקיום לובי כוחני הגורם לכך שאנשים מחפשים את תמיכתו:

אתם יודעים בדיוק כמוני שאיכשהו, ממשלת ישראל זוכה למעמד מיוחד [בארה"ב] וכל ביקורת עליה מיד מוגדרת כאנטישמיות, כאילו הפלסטינים אינם שמיים"

הוא השווה את ישראל לגרמניה של היטלר, לברית המועצות של סטאלין ולאפרטהייד בדרום אמריקה, טען שכולן היו בעבר מדינות "חזקות מדי" אך לבסוף "נחלו מפלה", בדיוק כפי שיקרה לישראל "הפושעת".

הוא התכחש לעובדה לפיה ישראל היא "דמוקרטיה מתורבתת" והאשים דווקא את אחת המדינות הפתוחות בעולם ב"צנזורה של התקשורת". הוא דרש מהאופרה בקייפטאון שלא להופיע בתל-אביב וקרא לחרם תרבותי מלא על ישראל, בזמן שעודד אמנים אחרים לבקר במדינות החשוכות ביותר בעולם.

הוא טען כי אלוהים נמצא לצד הפלסטינים, אותם השווה לבני ישראל תחת שלטון פרעה במצרים. בחלק מדבריו ניסה להסביר ולהצדיק מדוע פעולות ישראליות הן אלו שהובילו ישירות לפיגועי התאבדות ומעשי טרור אחרים שביצעו פלסטינים. בכל גינוייו את ישראל הוא מעולם לא הזכיר מקרים של רצח עם אמיתי שהתרחשו במדינות כמו רואנדה או קמבודיה, והקפיד להתעלם בנוחות ממקרים של כיבוש אמיתי ברחבי העולם.

בעודו תוקף את ישראל על ביצוע "עונשים קולקטיביים" נגד הפלסטינים (שהיו לדבריו גרועים יותר מהאפרטהייד), טוטו עצמו קרא לעונשים קולקטיביים נגד אנשי אקדמיה ועסקים ישראלים כאשר דרש חרם מוחלט על ישראל. כאשר ניסו לעמת אותו עם הצביעות הזו בענייני יהודים, הוא ניסה להצדיק אותה בתירוצים אידיאולוגיים מזוייפים: "בין אם היהודים יאהבו זאת או לא, הם עם מוזר וחריג. הם לא יכולים לצפות שנשפוט אותם לפי אותם הסטנדרטים בהם משתמשים לשפוט עמים אחרים". להשקפה הזו יש הגדרה מדויקת: אנטישמיות.

טוטו עצמו הכיר בכך שהוא מואשם באנטישמיות לעתים קרובות. היו לו שתי תגובות: "חבל מאוד" ו-"שמו של רופא השיניים שלי הוא דוקטור כהן".

האנשים ההגונים בדרום אפריקה הפכו מודעים לקיצוניות של טוטו מכיוון שראו ושמעו אותה מקרוב. כעת גם שאר העולם צריך להכיר בכך שהארכיבישוף לא היה קדוש. בכל הקשור ליהודים דזמונד טוטו היה חוטא גדול, חטאים שאין להם מחילה.

גם במותו, יש להיזכר בקנאות שהפגין טוטו כלפי יהודים, ולשקול אותה בכל סיכום הוגן של מורשתו המורכבת ובכל החלטה האם לכבד את זכרו בדרכים שונות. חשוב מאוד שנעשה זאת דווקא בימים בהם האנטישמיות שוב גואה ברחבי העולם כולו.

אלן דרשוביץ הוא פרופסור אמריטוס בבית הספר למשפטים באוניברסיטת הרווארד. גרסה מלאה של הטור התפרסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: