הטבח במינכן והלקח לעולם

השבוע לפני חמישים שנה, העולם כולו צפה באימה ביהודים נטבחים שוב על אדמת גרמניה, במשחקים האולימפיים במינכן. שמחה מחבלים חברי ארגון אש"ף, תחת שם הכיסוי 'ספטמבר השחור', עינו ורצחו 11 ספורטאים ישראלים. הם פרצו למגורי המשלחת הישראלית, הרגו שניים במקום ולקחו את השאר כבני ערובה. תמורת שחרורם הם דרשו שחרור של 234 מחבלים הכלואים בישראל. ראש הממשלה גולדה מאיר סירבה לנהל עמם משא ומתן, והגדירה את הדרישות כסחיטה. מאוחר יותר היא אמרה: "למדנו את הלקח המר. יש לחסל את הטרור לחלוטין".

בינתיים, הרשויות בגרמניה הציעו לחוטפים מעבר בטוח וסכומי כסף גבוהים להם סרבו. בכאוס שנוצר במהלך הניסיון הגרמני לארוב למחבלים בבסיס חיל האוויר סמוך למינכן ביום ה-6 בספטמבר, החוטפים רצחו את תשעת בני הערובה, בנוסף לשוטר גרמני אחד. שלושה מהמחבלים שרדו את קרב היריות. כוחות מיוחדים ישראלים ניצבו בהיכון לבצע פעולת חילוץ, אך ממשלת גרמניה לא אפשרה להם להיכנס למדינה, ולא שמעה לעצת מומחי הביטחון הישראלים שהגיעו לזירה. הם נאלצו לעמוד מנגד בעוד אחיהם נטבחים.

המחבלים היו חמושים בנשק שהוברח לגרמניה באמצעות דיפלומטים מלוב, שם החוליה התאמנה למשימתה הרצחנית. נשיא לוב מועמר קדאפי מימן את הפיגוע לבקשת מנהיג אש"ף ערפאת, שהכחיש כל מעורבות במתקפה, ושנתיים לאחר מכן התקבל במחיאות כפיים בעצרת הכללית של האו"ם. מחמוד עבאס, כיום יו"ר הרש"פ, מילא חלק מרכזי בהכנות למבצע. גם הוא מסרב עד היום להביע חרטה.

בעוד משבר החטופים נמצא בשיאו, נשיא הוועד האולימפי אוורי ברנדג' התעקש להמשיך במשחקים. בבוקר בו נרצחו שני הישראלים הראשונים ותשעה מחבריהם הוחזקו כבני ערובה, התחרות הראשונה נפתחה בשעה שמונה ורבע בדיוק, במסורת הדיוק הגרמני. בהמשך הסכים ברנדג' להפסקה בת 12 שעות בלבד בתכנית המשחקים, והם המשיכו כרגיל כאילו לא אירע דבר. "באופן לא יאמן, הם פשוט ממשיכים", נכתב אז ב'לוס אנג'לס טיימס'. "זה כמעט כמו לערוך נשף ריקודים בדכאו" (מחנה הריכוז הנמצא קילומטרים ספורים משם).

בטקס זיכרון שנערך יום לאחר הרצח, ברנדג', שנלחם בהצלחה נגד החרמת האולימפיאדה בברלין ב-1936, ניסה להמעיט במימדי האירוע שזה עתה התרחש. בקשת הקנצלר הגרמני להוריד את הדגלים בתחרויות לחצי התורן סורבה, לאחר שמדינות ערב התנגדו בתוקף. ראש המוסד צבי זמיר שהיה עד לאירועים, כתב כך:

חזינו בספורטאים הישראלים, ידיהם קשורות, מוקפים מחבלים, כאשר צעדו יחדיו לקראת המסוקים. זה היה מחזה מבעית, במיוחד עבור יהודי על אדמת גרמניה"

התגובה הישראלית לא איחרה לבוא. יומיים לאחר הטבח במינכן, ב-8 בספטמבר, מטוסי קרב ישראלים הפציצו את בסיסי הארגון בסוריה ולבנון והרגו כמאתיים מחבלים. מטוסי סוחוי סוריים שניסו להגיב יורטו על ידי חיל האוויר. בהמשך פשוטו כוחות שריון ורגלים של צה"ל על בסיס נוסף של אש"ף בדרום לבנון, במבצע בו חוסלו כ-45 מחבלים.

ב-10 בספטמבר, קריאה של מועצת הביטחון של האו"ם לישראל לחדול מן הפעולות הצבאיות, מבלי שהזכירה כלל את הטבח במינכן, נפלה לאחר וטו אמריקני, שהוטל למרות מחאות נמרצות מצד ברה"מ וסין. השגריר הסובייטי העיר כי הצבת הפשיטה הישראלית לצד האירועים במינכן "הייתה משולה להסכמה עם המדיניות התוקפנית של המשוגעים מישראל".

השגריר האמריקני לאו"ם, ג'ורג' בוש האב, אמר אז כי הצעת ההחלטה התעלמה מן המציאות, והוסיף כי "שתיקה מול האסון במינכן" רק תזמין עוד טרור. בהתייחסו לסוגיית האלימות הפלסטינית באופן כללי, אמר: "אנחנו שואפים לעולם בו ספורטאים אינם חוששים מפני רוצחים, ונוסעים במטוסים אינם צריכים לפחד מחוטפים".

אך מילים לבדן לא הספיקו עבור ישראל, שנאלצה לחזות באחד-עשר ארונות קבורה נוחתים בשדה התעופה בלוד, בעוד המשחקים במינכן נמשכים כאילו רצח של יהודים באירופה הוא שוב אירוע שגרתי ושולי. בידיה של גולדה מאיר הייתה המשימה להפוך את המילים לפעולה. בני העם שלה היו תחת כוונת המחבלים.

אלא שהתמודדות עם איומי המדינות השכנות הייתה דבר אחד, והתמודדות מול הטרור באירופה דבר אחר לגמרי. לפני מינכן, שרותי המודיעים הישראלים העבירו באופן קבוע לממשלות אירופה מידע על תאי טרור ועל פיגועים מתוכננים בשטחן. מאיר סיפרה בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת: "אנחנו מיידעים אותם פעם אחת, פעמיים, שלוש או חמש פעמים. אבל כלום לא קורה". חוסר הרצון האירופי לפעול נגד הטרור הפלסטיני ולהרגיז את מדינות ערב הוביל לגל של מתקפות רצחניות. בשלוש השנים שלפני 1972, 16 בני אדם נרצחו או נפצעו בשבעה פיגועים נגד מטרות יהודיות וישראליות במערב גרמניה לבדה.

המוסד הציע בעבר לפעול ישירות מול המחבלים ביבשת, אך מאיר כיבדה את ריבונות מדינות אירופה והגבילה את פעולות הגמול למזרח התיכון. הכל השתנה אחרי מינכן. שישה ימים לאחר הרצח היא סיפרה בכנסת:

כל מקום ששם מתרקמת מזימה, ששם מכינים אנשים לרצוח יהודים, ישראלים, יהודים בכל מקום, ישראלים בכל מקום – שם מחויבים אנו לפגוע בהם"

מילים אלה נתנו את האות לאחד ממבצעי הלוחמה בטרור המוצלחים ביותר שראה העולם. למרות עמדתה הקשוחה, מאיר התלבטה קשות, גם פוליטית וגם מוסרית, בטרם הביאה את ההחלטה לקבינט. מאוחר יותר אמרה: "אין הבדל בין מי שהורג לבין מי שמקבל את ההחלטה לשלוח אחרים להרוג. זה אותו הדבר בדיוק, אולי אף גרוע יותר".

המוסד התכונן במשך שנים למבצע כזה, והחל מיד לשגר צוותי חיסול לאירופה. הפעולה הראשונה יצאה לפועל פחות מחודשיים לאחר מינכן, ב-16 באוקטובר ברומא, כאשר נציג אש"ף באיטליה ואאל זועייתר נורה ונהרג. חיסולים נוספים הגיעו בהמשך בצרפת, קפריסין, יוון ובמקומות אחרים. המבצע הושהה ביולי 1973, כאשר אדם חף מפשע שזוהה בטעות כעלי חסן סלאמה, מנהיג 'ספטמבר השחור', נהרג בעיר לילהאמר בנורבגיה. סלאמה חוסל לבסוף בביירות בראשית 1979, באישור ראש הממשלה מנחם בגין.

במקביל, צה"ל והמוסד יצאו באפריל 1973 במבצע 'אביב נעורים' לפשיטה על מפקדת אש"ף בביירות, בו חוסלו כמה מבכירי הארגון ועוד עשרות מחבלים אחרים. למחרת, שגריר גרמניה בביירות וולטר נובאק גינה את הפעולה. זהו אותו נובאק אשר שישה חודשים בלבד לאחר מינכן נפגש באופן אישי עם אחד מראשי 'ספטמבר השחור' וממארגני הטבח, אבו יוסוף, כדי להציע לו "צעדים בוני אמון" מצד ממשלת גרמניה. פרשה זו הדגישה את ההבדל בין שתי הגישות: בעוד גרמניה ניסתה לפייס את המחבלים, ישראל חיסלה אותם.

בניגוד לתפיסה המקובלת, החיסולים הממוקדים עליהם הורתה מאיר לא נועדו לנקום את הטבח במינכן, אלא תוכננו כדי לעצור פעולות טרור נוספות נגד ישראלים באירופה, במדינות בהן הרשויות לא הפגינו רצון רב לפעול. מרבית החבלים שחוסלו לא היו קשורים באופן ישיר לטבח באולימפיאדה. ראש המוסד זמיר הבהיר והסביר: "לא עסקנו בנקמה. מה שעשינו היה למנוע מתקפות עתידיות. פעלנו נגד אלו שחשבו שהם יכולים להמשיך לבצע פיגועי טרור".

העניין המרכזי היה הרתעה לגרום לטרוריסטים להבין כי המחיר על פעילותם יהיה גבוה, גבוה מדי. חלק מן החיסולים נערכו באופן דרמטי למדי, כולל שימוש בחומרי נפץ במקום אמצעים נקיים יותר או כאלה שעשויים להיראות כתאונה. המוסד רצה להבהיר למחבלים מעבר לכל ספק מדוע חבריהם מחוסלים בזה אחר זה, ומי מחסל אותם. מסיבות מדיניות מובנות, היה צורך לאזן את כל זה עם האפשרות להכחיש כל קשר בין הפעולות לבין מדיניות ישראל, עקרון מרכזי במאבק הישראלי נגד הטרור. עקרון זה השתבש קשות כאמור בלילהאמר, שם נעצרו ועמדו למשפט שישה סוכני מוסד.

המניע מאחורי מבצע החיסולים הממוקדים התחזק עוד יותר כחודשיים לאחר האולימפיאדה, כאשר טיסת לופטהנזה מביירות לפרנקפורט נחטפה בידי פלסטינים שדרשו את שחרור שלושת המחבלים ששרדו את העימות במינכן. ממשלת גרמניה מיהרה לשלם כופר בן תשעה מיליון דולרים ושחררה את העצורים, שהוטסו ללוב וזכו שם לקבלת פנים השמורה לגיבורים.

היה נראה כי הדבר האחרון שגרמניה רצתה אז הוא להעמיד את מחבלי מינכן למשפט, כאשר שירותי המודיעין במדינה הזהירו כל העת מפיגועים נוספים כדי לכפות את שחרורם. שרשרת אירועים זו הייתה נוחה למדי, וכמה מומחים (כולל ראש המוסד דאז) האשימו את גרמניה בתשלום לאש"ף כדי לארגן את חטיפת המטוס ככיסוי לשחרור המחבלים. גרסה זו אושרה גם בראיון שהעניק מי שתואר כמנהיג הפיגוע במינכן, אבו דאוד.

לאחר שחרור המחבלים, ראש משרד החוץ הגרמני כתב ללשכת הקנצלר: "עלינו להיות מרוצים מכך שכל העניין נרגע במידה מספקת". דברים אלו שיקפו את הגישה הרווחת באירופה באותה עת ובהמשך. ב-1977, הרשויות בצרפת עצרו את אבו דאוד, ופנו לגרמניה כדי לברר האם תהיה מעוניינת בהסגרתו. הגרמנים סרבו. ממשלת צרפת חששה מפיגועים על אדמתה, ואפשרה לאבו דאוד לטוס לאלג'יריה למרות מחאות חריפות מצד ישראל וארה"ב. הוא המשיך להתפאר בארגון הטבח עד ליום מותו.

מעבר לחשש ממתקפות טרור, הפייסנות האירופית כלפי מחבלים ערכים נבעה בחלקה מן התפיסה לפיה שיתוף פעולה קרוב מדי עם ישראל בענייני ביטחון יפגע ביחסי האירופים עם מדינות ערב, ויסכן את אספקת הנפט וחוזי ייצוא אחרים. בכירים אמריקנים ואירופים הביעו לעתים קרובות ביקורת על מדיניות החיסולים הישראלית, מה שהשפיע על עבודת המודיעים המשותפת כמו גם על יחסי המסחר והדיפלומטיה. חלקם אף האשימו את ישראל בנקיטת שיטות טרור משלה. כפי שגולדה מאיר הסבירה:

האדם שמאיים עם אקדח והאדם שמגן על עצמו כדי לוודא שהאקדח לא ירה בו, אינם דומים"

לאחר שהטרור האסלאמי החל להפנות את האש כלפי אזרחים במערב, אותן התנגדויות "עקרוניות" החלו להיעלם, כאשר ארה"ב ובנות בריתה נאלצו לפנות לעתים קרובות למדיניות הדומה לזו של ישראל. ארה"ב ובריטניה השתמשו בסוכנויות מודיעין, כוחות מיוחדים והתקפות מן האוויר כדי לחסל טרוריסטים החל מתימן ועד פקיסטן. יומיים לאחר מתקפת הטרור הגדולה בפריז ב-2015, כוחות הצבא הצרפתי פתחו בסדרת התקפות נגד בסיסי דאעש בסוריה, בדומה למבצעים הישראלים לאחר מינכן.

שלא במפתיע, תחת הנסיבות החדשות וכאשר המוסד סיפק למדינות אירופה מידע על מזימות טרור בשטחן, לא היה שוב צורך לומר להן "פעמיים, שלוש או חמש פעמים". כאשר אזרחיהם שלהם עלו על כוונת הטרור, הן פעלו במהרה היכן שנכשלו לפעול בשנות ה-70, כאשר ישראלים היוו את המטרה העיקרית.

כפי שקורה לעתים קרובות, מדינות המערב שבתחילה גינו ואף הביעו עוינות כלפי פעולות ישראל, היו לבסוף מחויבות ללכת בנתיב אותו ישראל נאלצה לסלול כדי להגן על חיי אזרחיה. התגובות של אמריקה ואירופה למתקפות ג'יהאדיסטיות בשטחן, במיוחד לאחר ה-11.9, הן דוגמה לכך.

ובימינו אנו חווים דוגמה נוספת: האיום הגרעיני האיראני. מנהיגי ישראל הזהירו שוב ושוב כי תוכנית הגרעין של טהרן מהווה סיכון חמור לא רק לארצם אלא לאזור ולעולם כולו. כפי שהגיבה לאחר מינכן, ישראל מנהלת מבצע חשאי כדי לעצור את האיום, כולל שימוש בחיסולים ממוקדים. אלא שבינתיים ארה"ב ואירופה מנסות לפייס את האייתוללות, בדיוק כפי שעשו עם הטרור הפלסטיני בשנות ה-70, ונמצאות על סף חתימה על הסכם שיאפשר לאיראנים מסלול לנשק גרעיני. בפעם הזו, להתעלמות מן האזהרות הישראליות יהיו השלכות קשות ורחבות הרבה יותר.

המבצע הישראלי הנחוש לאחר מינכן היה הצלחה. הוא שכנע את העולם הערבי כי המוסד יכול לפגוע בכל מקום כרצונו, והטיל פחד בלב המחבלים שאילץ אותם לנוס מן המקומות בהם פעלו עד אז ללא הפרעה. חלק ממדינות ערב המתונות אף הפעילו לחץ על אש"ף להפסיק את הפיגועים. מבצע החיסולים אמנם לא חיסל לחלוטין את הטרור באירופה, וכמו בכל מבצע ללוחמה בטרור היו לו גם השלכות פחות חיוביות, אך פעולות המוסד באירופה ובביירות שכנעו את ערפאת להורות לבסוף על הפסקת פעולות 'ספטמבר השחור' לקראת סוף שנת 1973. כפי שסיפרה גולדה:

אנחנו לא נהנים מפעולות צבאיות. אנחנו עושים אותן כי אנחנו חייבים, ותודה לאל שהן יעילות מספיק"

חמישים שנה לאחר 1972, טראומת מינכן נותרה חרוטה עמוק בלב הישראלים, ובלבבות אחרים שחזו באירועים המתפתחים בעצב והלם. אין ספק ש-11 הישראלים שנרצחו במינכן היו כל העת בראשם של הגבאים והנשים האמיצים אשר לקחו חלק במבצע שנועד למנוע הישנות של מראות הזוועה. במילותיה של מאיר באותה העת:

יתכן כי יגיע יום בו סיפורי הגבורה והתושייה, ההקרבה והנחישות, של אותם לוחמים יסופרו בישראל, והדורות הבאים יספרו אותם לבניהם בהערצה ובגאווה, כעוד פרק במורשת הגבורה של עמנו"

לזכרם של: דוד ברגר, יוסף גוטפרוינד, משה ויינברג, אליעזר חלפין, מארק סלבין, זאב פרידמן, יוסף רומנו, קהת שור, אנדריי שפיצר, עמיצור שפירא, יעקב שפרינגר ואנטון פליגרבאואר

קולונל ריצ’ארד קמפ היה מפקד הכוחות הבריטיים באפגניסטן ושירת גם בעיראק, סעודיה, הבלקן וצפון אירלנד. בעבר כיהן כראש צוות הטרור הבינלאומי בוועדת המודיעין המשולבת של בריטניה. גרסה מלאה של הטור פורסמה לראשונה באתר מכון גייטסטון.