האליטה הישנה בקרב מאסף

קריאות גוואלד ואיומים במרי הם סימן למצוקת השמאל. הימין צריך ללמוד מהממשלה היוצאת ולמשול באמת

סיון שחור ענבה | לע"מ

המשורר הרומי אניוס כתב את המשפט המפורסם: "latrat canis sine dentibus" – כלב נטול שיניים נובח בפראות רבה יותר. זו המציאות בישראל בימים אלו, מרגע היוודע תוצאות הבחירות.

השמאל בארץ "נובח" בלא הפסקה: סוף המדינה, קץ הדמוקרטיה, מדינת הלכה, פשיזם, דיבורים בלתי פוסקים על ירידה מהארץ. "סוף ישראל שהכרנו" כתב תומאס פרידמן ב'ניו-יורק טיימס'. מרוב "נביחות", נהי, איומים והפחדות כמעט שלא ניתן להבין מה קרה פה.

מרב מיכאלי תיארה ניצחון של נתניהו כ"פחד מוות". הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ הצהיר כי "תהיה מלחמת אחים" אם בן גביר יממש את רעיונותיו. פרופ' אסא כשר הלך לשדה הזואולוגי וידוענים אחרים יותר או פחות "איימו" בירידה מן הארץ. עיתון 'הארץ' הקפיד להזכיר את השם כהנא בכל אחד מעמודיו ומעל הכל, כאחד, כולם במקהלה שרו על "מדינת הלכה".

הצגת המציאות

כל בר-דעת מבין שאין היתכנות לאיומים לעיל. אין תשתית דתית או יכולת משילות למדינת הלכה, וספק אם למעט כמה בודדים, יש הרוצים בה. עולם התורה הן החרדי והן הדתי-לאומי עוסק באופן מאוד ראשוני בשאלה "מהי מדינה יהודית", חזון ארוך למועד בו יאמר באופן ברור מה צורתה של מדינה כזו כיום.

אין אף גוף תורני המעוניין לחזור לימי הביניים או אפילו לראשית תקופת ההשכלה. הפרקטיקות ההלכתיות של ימינו כמעט ואינן עוסקות בנושאי משילות והנהגה. בלשון פשוטה, מדובר בחרדה מוגזמת ותו-לא. פוביה שהתחפשה לטיעון לצורך הפחדה עצמית וכללית.

חרדה זו משקפת היבט מסוים במציאות החברתית העמוקה והתסמין שלה הוא שינוי יחסי הכוח בפוליטיקה. האליטה החילונית, דור שני-שלישי למפא"י, נמצאת בקרב מאסף מול קבוצות חברתיות אחרות. התחושה ש'לוקחים לנו את המדינה' נכונה במובן-מה. לכן קריאות הגוואלד נוסח חלוץ ואיומים בריוניים נוסח מיכאלי הם סוג של 'נביחות' מצוקה. מרב מיכאלי לא תכה איש, גיא מרוז לא ירד מן הארץ והטייסת של כהנא בפיקודו של דן חלוץ לא תפציץ מעוזי נח"ל חרדי בבית"ר עילית ובני ברק.

אך בל נטעה לחשוב שהנביחות הללו לא פועלות פעולתן. בתודעת מנהיגי ימין ופעילי ימין המתורגלים היטב בכפיפות קומה, קריאות אלה מהוות איום ממשי: "אם תמשלו ותנהיגו – תהיה מלחמה". פתאום מדברים על "כבוד המנצחים למנוצחים" ואפילו בן גביר כותב טור פיוס ב'ישראל היום'. נתניהו ממהר להתיישר וכל מיני נציגי ליכוד 'ממתנים' אמירות. האדון משתמש בכוח לשונו ובשליטתו על נורמות השפה והחברה על מנת להכפיף את העבד. זהו כלי שליטה של ההגמון. ובכל זאת: האם מלחמת אחים היא הפתרון? נטישה המונית היא המוצא שנותר לאליטה?

ברור שלא, וברור שלא נחזה בהגירה המונית. לכן, יש לעמוד על ההזדמנות הנדירה של הקואליציה המסתמנת: יש להיות גורם מנהיג המשנה נקודת יסוד, בתוך מסגרת של עם. להנהיג את החברה והעם כולו לאור מצפן ערכי אחר מזה שהכווין אותם עד כה. לשים סוף לאיוולת מדינית מתמשכת, לגזל הסמכויות של העם בידי רשויות שאינן נבחרות ועוד.

הסדנה להגמוניה

במהלך השנה וחצי האחרונות חווינו שלטון ללא רסנים או מעצורים ממשיים. זו הייתה חוויה חדשה של שלטון המגובה בהנהגה. פעולות שלטוניות לא היו נתונות לפיקוח ולא זכו לביקורת מצד התקשורת; האליטות התקשורתיות הוותיקות נזהרו שלא לפגוע חס וחלילה במהלכי "ממשלת השינוי"; הביורוקרטיה הבכירה תקתקה כמו שעון למען הוצאת מדיניות הממשלה לפועל במהירות האפשרית. הלגליסטיים – סוכני תפיסת עליונות המשפט על הפוליטיקה ועליונות המשפטן על הדמוקרטיה – ומוסדותיהם במשרד היועמ"ש, פרקליט המדינה וביהמ"ש העליון סכרו פיהם באופן מרענן, שתיקה שלא נשמעה כמותה.

ניתן לראות הסבר למציאות הזו בספרה של חוה עציוני הלוי החוקר את האליטות בישראל. היא טוענת טענה פשוטה: קשר בין האליטות הוא "אינצסטואלי"(בין עריות), ומתבטא במערכת חליפין של מימון ומינויים בין השלטון והאליטות השותפות לו.

המינויים הפנימיים שבוצעו לאורך השנים משתלמים, כאשר כל החצים מופנים לאותו כיוון בגלל 'גילוי עריות' מתמשך שיצר פקידות משועתקת. האליטה מינתה את עצמה בכל שלבי הביורוקרטיה וכאשר נציגיה הפוליטיים עולים לשלטון – אין מחסום, אלא שיטפון בלא שום מעצור. ולהיפך, כאשר עולה כוח פוליטי שאיננו חלק ב'גילוי העריות', הפקידות תקשה על יישום מדיניות, תעכב החלטות ולעתים אף תמרוד ('הפרקליטות שבתוך הפרקליטות').

רשימת הביצוע של הממשלה היוצאת היא כמו רשימת מכולת של כפיית כוח שלטוני. כך נראה מכבש דמוקרטי חסר מעצורים: חוקים פרסונליים, הדרת האופוזיציה, הצעות אנטי-דמוקרטיות, שבירת מוסכמות יסוד בהתנהלות הכנסת וביחס לחו"ד היועמ"ש, מחטף מדיני רגע לפני בחירות והרשימה עוד ארוכה.

כעת עלה המחנה השני, לאחר שצפה בתדהמה בחיסול כל הנורמות שהגבילו אותו עד כה. בבחירות הללו, החמישיות במערכה, הצביע העם לנציגים הדורשים משילות-אמת ולא שלטון טכני. כולנו תקווה ששינוי יבוא למרות ועל אף ניסיונות  הגוואלד משמאל.

השמאל חייב להבין שהימין אינו אויב במהות אלא יריב במבנה החברתי. הוא יריב פנימי ולא אויב פנימי כפי שאוהדי גישת הקונפליקט המרקסיסטית מדמיינים את העולם. יש מאבק, הימין הוא ההגמון החדש ועליו לראות את עצמו ככזה.

ההוגנות והחובה לבוחרים מחייבות לפעול לשימור שיטת המשטר הדמוקרטית שלנו: על הימין למשול ולהנהיג. על הימין השמרני-יהודי לכבד את המיעוט אבל אל-לו לפחד לקבוע את זהותה של המדינה כמדינה יהודית. עליו לעשות זאת בכל דרך חוקית, במדיניות מעשית ובפעולות סמליות. לא יפחד הימין למנות אנשי אמון רצויים, לא יפחד הימין לשנות חקיקה. הכל לפי כללי וחוקי הדמוקרטיה הפורמלית, האמיתית, ולא לפי הדמוקרטיה המהותית.

הד.נ.א השתנה

"אנחנו המנהיגים- אנחנו המושלים" אומר ציבור מסורתי גדול ורחב. כעת נבחריו חייבים להבין את המסר: מדינה יהודית ודמוקרטית אבל קודם כל יהודית. אותו ציבור שיצא להצביע הוא שניצח במספרים את הבחירות. הליכוד 'איבד' כעשרה מנדטים מכיוון שהוא עודנו כפוף-גב, מנסה לרבע את המעגל ולעמוד בתכתיבים של ההגמוניה הישנה. מפלגת הליכוד חייבת להבין את המסר שנמסר לה: יהודית ודמוקרטית אבל קודם כל יהודית.

הציבור המסורתי מתחזק את מעמדו ולא ניתן לבטלו במחי-יד. ניצחון המסורתיים ממחיש כמה הסיפור הישראלי אינו אתני אלא לאומי – כל ישראל אחים ואינם מבחינים בין אשכנזי וספרדי. המחנה רואה, ראשית כל, את המכנה המשותף היהודי. לכן, כאשר הימין הודח מן השלטון הוא לא קרא לירידה מהארץ או למלחמת אחים. "אחים וחלוקים" אמרו לעצמם ויצאו למאבק פוליטי במסגרת כללי המשחק הדמוקרטי.

עם זאת ישנה סכנה שהאליטה הפוליטית הימנית לא תשכיל להבין מה הציבור רוצה ולשם מה נבחרו. אנחנו עלולים להמשיך לשאול כמאמר ספרו של ארז תדמור 'למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל'. הסבלנות אזלה והסכנה היא למשטר עצמו – הדמוקרטיה לא קיימת אם ההצבעה לא משנה דבר. אנו מלאי תקווה שנציגי הימין מבינים זאת.

מעבר לתעמולה ולדמגוגיה, גם בשמאל לא באמת מאמינים שתקום פה מדינת הלכה. העולם האורתודוקסי, גם אם היה רוצה, לא יודע איך ישות שכזו צריכה להראות ב-2022. מדובר בגוזמה שמטרתה להרתיע את הימין הישראלי מלפעול. מטרת ניסיון זה היא למנוע מהימין להיות ההגמוניה, להיות זה שקובע את גבולות השיח. במובלע, אמירות אלה טוענות כי ההיררכיה הישנה עודנה קיימת; מי שיעז לחוקק או לדבר אחרת מההגמון-לכאורה יוקע.

לא לעולם חוסן. נפל דבר בבחירות הללו והימין שנבחר איננו כתמול שלשום. הוא נבחר בשביל לשנות, לשלוט, ולפני הכל – בשביל להנהיג. נפתח פרק חדש בדברי ישראל: הפרק המסורתי ומעניין לאן הוא יגיע.  איש שמאל יקר, נא להירגע. כמילות המשורר: עברנו את פרעה, נעבור גם את זה.


נעמן לבבי הוא יו"ר פורום כיוון. טל קופל הוא חבר פורום כיוון.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

11 תגובות למאמר

  1. הימין צריך לרצות להיות הגמוני ואפילו אכזרי כלפי השמאל, לא רק "להנות מכללי משחק הוגנים" שהם בעצם מאד מלוכלכים כל זמן שהשמאל אינו משלם על פשעיו בריבית דריבית. אפשר בראשי פרקים (בלי לפרט כאן לגבי כל אחד מהם וכשבמקרים מסוימים הפרוט הוא על קצה המזלג) למנות כמה סיבות לכך שכבר 125 שנה השמאל הוא המחנה היוזם והמישר לאורך זמן דברים בעקבותיו וכרצונו והימין הוא המחנה הנגרר:

    1) אמפיריציזם לעומת רציונליזם
    2) שמרנות מול מהפכנות או רדיקליזם
    3) לאומיות מול בינלאומיות או "אוניברסליזם"
    4) גישה כלכלית הנוטה להיות בממוצע יותר ליברלית לעומת גישה יותר סוציאליסטית (או אז, למשל ובין השאר, ידו של השמאל יותר קלה בלחיצה על ההדק התקציבי לצורך חקירות אינסופיות ומופרכות נגד נתניהו).
    5) לשמאל יש באופן כללי, ובמידה רבה בהמשך לסעיף הקודם, פחות בעיה לדבר על "אפליות מתקנות" – מוצדקות יותר או מוצדקות פחות – ואילו הימין (כמי ש"כובל את עצמו" לדיבורים נגד רעיונות כאלו השכיחים אצל השמאל) יותר מתקשה ככזה לדרוש את הצדק המגיע לו ואת האפליה המתקנת שלטובתו אחרי כל העוולות הנוראיות אשר נגרמו ועדיין נגרמים לו. גם אבישי בן חיים בספרו האחרון המפורסם על ישראל השנייה מדבר בסופו על גישה סלחנית מצד אותה ישראל השנייה.
    6) אף הנסיבות המיוחדות של ההיסטוריה והדמוגרפיה של היהודים ומדינת ישראל גרמו לימין כל השנים לחפש אחים שלא תמיד היו לו והיום ודאי שאין למעשה.

  2. זו הזדמנות הסטורית. לא לןהתנצל, לא לפחד, לא להצטדק. לא להסס. פשוט לעשות .
    ההסטוריה לא תסלח למי שלא יבצע . גם קולות הבכי, היללות והאיומים לא מזזים לנו.
    למדנו בשנה וחצי האחרונות מה זה למשול. תודה לממשלה היוצאת שהדגימה לנו כיצד צריך לשלוט. באמת. נעשה אותו דבר.

  3. " … בן גוריון הרבה להמשיל את ז’בוטינסקי להיטלר. “ז’בוטינסקי בעקבות היטלר”, היה שם פרק בספרון פולמוסי פרי עטו. באסיפת עם בתל אביב כינה את ז’בוטינסקי, ששמו הפרטי ברוסית היה ולדימיר, “ולדימיר היטלר”. ז’בוטינסקי הובס במערכת בחירות זו, פרש מההסתדרות הציונית והקים חדשה תחתיה ב–1935."(מקור: https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/2013-01-12/ty-article/0000017f-f181-da6f-a77f-f98f56530000)

    זה ב-1935!!!

    רוצה לאמר, זהו לדעתי לא קרב מאסף (זה מ-1935) אלא זו טקטיקה רגילה ביותר של נוכלי הסמול – להאשים.

    ולא רק להאשים, אלא כמה שהאשמה יותר מפורכת, כך ערכה עולה. ניסיתם פעם להוכיח שאתם לא היטלר? ושאינכם מכינים מצות מדם ילדים נוצרים?

    אחת ההתקפות הטובות ביותר על התקפה על עמדתכם (בלוגיקה לא פורמלית), היא להאיר בזרקור את הטקטיקה המשמשת את הצד השני. בן שפירו עושה זאת מצוין (א. הוא עושה הרבה דברים מצוין ב. כפי שעוד רגע אראה, זו הטקטיקה המתאימה ביותר מול יריב אי רציונאלי).

    אז במקום להוכיח שאינכם היטלר או שאתם לא מכינים מצות מילדים נוצרים ולעשות זאת באמצעות נימוקים. כאילו יכולים להיות כאן נימוקים – מה, תגידו שככה מצות יוצאות טעימות פחות? זו אגב בדיוק הסיבה מדוע הטקטיקה יעילה מאוד (לראיה, היא משמשת את נוכלי הסמול מעל ל-100 שנים ורק נגיד, שהיא ממש לא מוגבלת לישראל – הסיבה שהזכרתי את בן שפירו, היא בדיוק בכך שהסמול האמריקאי, זה כל מה שהוא עושה – מה זו האשמה בגזענות, אם לא בדיוק הטקטיקה לעיל). אז הסיבה המדויקת מדוע הטקטיקה יעילה מאוד, היא בדיוק בכך שככל שההאשמה מופרכת יותר, כך לא ניתן לענות עליה באמצעות הנמקה לוגית.

    אז הגיע העת גם בדיון הציבורי הישראלי להאיר זרקור על טקטיקה זו. לא לכתוב כי "גם בשמאל לא באמת מאמינים שתקום פה מדינת הלכה. העולם האורתודוקסי, גם אם היה רוצה, לא יודע איך ישות שכזו צריכה להראות ב-2022." גם אם אחריה כתוב מיד "דובר בגוזמה שמטרתה להרתיע את הימין הישראלי מלפעול." – אלא לכתוב מיד שמדובר בטקטיקה סטנדרטית של רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, האשמות מצוצות מהאצבע ואם נוכלי הסמול רוצים לנהל באמצעות האשמות את הדיון הציבורי, אז הם יכולים לעשות זאת רק עם אחיהם בחמאס ב-Judenfrei רצועת עזה.

    אתם רואים, פרופ' ישראל אומן זכה בפרס נובל על מחקריו בתורת המשחקים על מה שקרוי כ"פרדוקס הסחטן" (משחק האולטימטום, אם נהיה מדויקים). הכי טוב ללמוד על המשחק/אינטרקציה, מכתביו של ד"ר חיים שפירא (זמינים גם בחיפוש פשוט בגוגל). המסקנה הראשית והמפתיעה של פרופ' אומן, זו שהקנתה לו את פרס הנובל, היא –

    שלהיות רציונלי מול שחקן אירציונלי זה אירציונלי. וגם שלהיות אירציונלי מול שחקן אירציונלי זה דווקא רציונלי.

    תעיינו למשל, ב- https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000697451

    זו הסיבה מדוע אני מכנה את נוכלי הסמול, רוצחי ישראלים עבור פרסים מאוסלו וגם מוסיף לסמולן שמנסה לאתגר את דבריי עם השמצות רגילות של כל נכול סמולני, שהמשפט לעיל יהיה עוד הדבר העדין ביותר שהוא ישמע בשיחה בינינו (כן, יש עוד). אחת הסיבות העיקריות שבתקופת המלחמה הקרה, העולם לא הדרדר בסוף למלחמה גרעינית, היית דוקטרינת ה-mutual assured destruction (הידועה גם בר"ת החביבים, MAD). לפיה, לכל צד (ברית וורשה מול ברית נאטו) יש את כל האמצעים להנחית מכה שנייה, גם אם כל היבשת שלו נהרסה (למשל באמצעות צוללות, שהיה כמעט בלתי אפשרי לדעת היכן הן במדויק ולנטרלן). שיקול זה מנע כמובן, כל מחשבה על "המכה הראשונה" ובטחון כלשהו, שזה יתן למי שירה ראשון – בטחון כלשהו.

    אז כך זה צריך להיות גם בדיון הציבורי. מי שרוצה לנהל דיון ציבורי באמצעות עובדות, לוגיקה והנמקה – אהלן וסהלן. מי שלא למד היסטוריה כי הנו חסר תעודת בגרות וכל מה שיש באמתחתו, אלה האשמות לפיהם מי שחושב שונה ממנו, יגרום למים להפסיק להיות רטובים, לשמש להפסיק לזרוח ולרצף המרחב-זמן, להתכנס לסינגולריות – צריך לשמוע שזו בעיה שלו בלבד, שחמולה שונה מחמולתו (זו עם מכחיש שואה מזדקן בראשה, הברטנר הידוע של כל נוכל סמולני לשקר קרוי ה-piss of the grave) השתלטה על Judenfrei רצועת עזה וסיפורים על שלום עם נרצחים, הוא יכול להשאיר לעצמו.

    אין צורך לנמק "מדוע" ישראל לא תהיה מדינת הלכה או כל שקר אחר. הטקטיקה צריכה להיות כזו, שמי שחושב שהאשמות מצוצות מהאצבע (גם אם הוא בטוח שללא אישורו, אף דבר אחר ביקום אינו דמוקרטי) יתנו לו יתרון כלשהו בדיון ציבורי – צריך להצטער על השניה שבה עלה בראשו הרעיון לזרוק האשמות כתחליף לדיון לוגי. אינני מדבר על לשכנע סמולנים – נרקיסיזם זו מחלה חשוכת מרפא. בכל דיון ציבורי, יש משתתף חשוב אשר מהווה את אחד ההבדלים העיקריים בין לוגיקה מתמטית/פורמלית, ללוגיקה הלא פורמלית – הציבור.

    והמטרה היא להראות לציבור, שטריק ההאשמות של רוצחי ישראלים עבור פרסים מאוסלו, הפסיק לעבוד.

    1. לימני, תודה.

      לכלל הקוראים, במידה ואתם מחליטים להשתמש בטקטיקה זו, אמרו כמובן שאתם עושים זאת למען שמירה על הדמוקרטיה, זכויות אדם, כל מטרה נעלה כלשהי וכמובן לא כיוון שזו הטקטיקה של הנוכל הסמולני מולכם – ואז זו תהיה מראה מושלמת.

  4. כל עוד בסמכות מאן דהוא לבטל חוקים אין משמעות לכנסת,
    הממשלה החדשה תצטרך להתמודד מיומה הראשון עם מלחמת חרמה מצד התקשורת , כידוע , יש אופנים רבים לראות כל דבר , אז כל מה שתעשה או לא תעשה ממשלה ימנית יוצג מייד באור השלילי והבזוי ביותר , על ידי כל כלי תקשורת אפשרי.
    כמו כן כבר מוכן לכל אחד מחברי הכנסת הימניים תיק פלילי עם אופציה להרחבות נוספות לשליפה ברגע שהוא יחרוג מהדרישות של מי ששולט באמת במדינה .
    בגרמניה כבר מכינים עוד מיליארדים לעמותות ה"חסד" שלהם (החל מ"שלום" עכשיו דרך " בצלם " "שוברים שתיקה" וכו) .
    באקדמיה כבר עכשיו מכינים את הסגל האקדמי להשלים את מלאכתה של התקשורת בהצגת כל הממשלה הימנית באור שלילי , מגוחך , ובזוי.
    מה שלא מכוסה על ידי התקשורת והאקדמיה בהכפשת ממשלת ימין יושלם על ידי האומנים ואנשי הבוהמה שיודעים בבירור מאיזה צד פוליטי משתלם להיות (מה קרה לאריאל זילבר , דודו אלהרר , נעמי שמר וכו).
    ואם כל זה לא מספיק אז כל מערכת הפקידות הגבוהה , צמרת המשטרה והצבא כבר מוכנים עם תכניות מגרה למקרה של ממשלה ימנית .
    מתאבק שעולה לזירה , מקצועי , חזק , בריא, אבל עם ידיים קשורות רגליים יצוקות בבטון וקהל עויין צריך הרבה רחמי שמיים ולא מדובר פה במשחק או הצגה , מדובר על המשך קיום מדינת ישראל

  5. השמאל אותו שמאל ונתניהו אותו נתניהו – מה שהיה הוא שיהיה לא יהיה שום שינוי לשום כיוון.

    1. והעיקר – דודו הוא אותו דודו והקלישאות שלו אותן קלישאות