התערבות שיפוטית בהחלטות ממשלה וחוקי יסוד מערערת הן את יציבות השלטון והן את אמון הציבור במערכת החוק
הרגעים הגרועים ביותר התרחשו כאשר שופטים שיקפו למעשה דעות של מפלגה אחת או של אידיאולוגיה אחת בתוך ההחלטות המשפטיות שלהם. מה שבונה את אמון הציבור זה בית משפט המתנהג כמו בית משפט ולא כמו הרחבה של התהליך הפוליטי…
אם, לאורך זמן, בית המשפט יאבד כל קשר עם הציבור ועם תחושות הציבור, זהו דבר מסוכן עבור הדמוקרטיה"
נבואת הזעם החמורה הזו אינה שייכת לאחד מתומכי הרפורמה אותה מקדם שר המשפטים לוין, וגם לא לאחד ממבקרי בג"ץ הרבים בימין הישראלי. היא הושמעה מפי שופטת העליון האמריקנית אלנה קגן, מי שמונתה לכהונתה בידי הנשיא אובמה, נחשבת כחלק מהגוש הליברלי בבית המשפט וידועה בזיקתה למפלגה הדמוקרטית ובנטייה שמאלה. קגן אף התוודתה בעבר על הערצתה לאהרן ברק.
ומה הוביל את השופטת המכובדת להוקעה כזו של עמיתיה? קגן אמרה את הדברים בשתי הזדמנויות שונות בסתיו האחרון, על רקע פסיקת בית המשפט העליון בסוגיית ההפלות והסערה הפוליטית שהגיעה בעקבותיה. למעשה, החלטת הרוב השמרני לבטל תקדים ישן ולהחזיר אותו להכרעה עצמאית של כל מדינה הייתה צעד פורמליסטי למדי ומנוגד לאקטיביזם, או כמו שכתב שנים קודם לכן השופט סקאליה באותו עניין: "עלינו להוציא את עצמנו מהדיון הזה שבו אין לנו זכות להשתתף מלכתחילה, איננו עושים טובה לעצמנו או לאומה בכך שאנו ממשיכים להשתתף בו". אך בשמאל לא יפספסו הזדמנות ויצאו במתקפה רבתי על בית המשפט, כולל קריאות לרפורמה משמעותית בכמה מיסודות המשטר האמריקני.
לציבור הישראלי מגיע לדעת מהן תפיסות העולם של השופטים בטרם הם מתמנים לערכאה העליונה.
עצם הצורך לומר את זה מעיד על הניוון הדמוקרטי שצריך לתקן.
א"ב של דמוקרטיה.
קבלו ממתק: שימו לב מה היה חשוב לחברי הקונגרס לברר בשימוע לפני מינויה של השופטת אלנה קגן לביהמ"ש העליון בארה"ב עוד ב2010. pic.twitter.com/SWn0O4YTY4— David Peter דוד פטר (@ptr_dvd) January 5, 2023
מן הסתם, קשה לפספס את האירוניה בכך שתומכים נלהבים בבג"ץ הסופר-אקטיביסטי בישראל הפכו לפתע לשמרנים אדוקים בכל הקשור לארה"ב ואין להם שום בעיה לתקוף את הלגיטימציה של בית המשפט שם. אבל לפוזיציה הצבועה של השמאל כבר התרגלנו. הנקודה המטרידה באמת מבחינה מקומית היא גלי ההדף שיוצרת התערבות שיפוטית בהחלטות שאמורות להיות פוליטיות או ציבוריות.
ממשלה חדשה קמה כאן ממש לא מזמן אחרי מספר מערכות בחירות, אלא שכל הכותרות מאז הקמתה עוסקים בעיקר בעניינים משפטיים וסערות למיניהן, אמיתיות ומפוברקות. במקום לדבר על מדיניות, רעיונות ושיפור חיי האזרחים, התקשורת שלנו מתעסקת רק בשופטים, יועמ"שים והפגנות. בית המשפט מצדו הפך סופית לשחקן פוליטי ומנהל קמפיין על כל המשתמע מכך: נאומים בשידור חי, פגישות סודיות עם פוליטיקאים והדלפות לתקשורת של איומים ריקים בהתפטרות.
למעשה, השופטים הם בין האחראים העיקריים למשבר הפוליטי המתמשך אותו אנו חווים. החל מהחלטות בג"ץ בנוגע לחוק הגיוס שטלטלו ממשלות קודמות, דרך פסילת ואי-פסילת מועמדים לכנסת, הדיונים בעתירות נגד ראש הממשלה ויו"ר הכנסת ונגד חוקי יסוד, ועד לפסק הדין האחרון בעניין דרעי – בית המשפט יצר את המשבר הפוליטי, והוא ממשיך לתדלק אותו בניתוקו מהציבור. בכך הוא כמובן פוגע בלגיטימציה שלו עצמו ומאבד את מעט האמון שעוד נותר בו, הרבה יותר ממה שכל מבקר מימין יוכל לעשות אי-פעם. ולא רק שהשופטים סרבו ומסרבים לקבל כל ביקורת או הצעה לתיקון, כעת הם יוצאים למערכה נגד מי שמבקש לתקן את מה שהרסו במו ידיהם.
קחו למשל את השיטה הישראלית הייחודית בה שופטים למעשה ממנים את עצמם, בחדרי חדרים ובדילים חשאיים, ואינה מוכרת או מקובלת בשום מדינה מערבית. מדוע הם מתנגדים כל כך לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים כך שיהיה בה משקל רב יותר לציבור, אותו ציבור שחייו מושפעים מפסיקותיהם הפוליטיות, ושופטים יבחרו כמו בכל דמוקרטיה מתוקנת? לכל הפחות היה ניתן לצפות מהם לגלות מעט צניעות בהתערבות בהחלטות מנהליות ובהליכי חקיקה, ובטח לא לעשות זאת בשם הגנה על ה"דמוקרטיה".
וזו בדיוק התשובה הן לדמגוגים בשמאל הישראלי שמבקשים לבצר את שלטון המשפט על חשבון העם רק בגלל שהעם בחר אחרת, הן לדורשי הרפורמה בעליון האמריקני רק כי פסק נגד אמונתם, והן עבור כל מי שדמוקרטיה חשובה לו באמת – בית משפט לא-פוליטי שמבצע את תפקידו ופשוט שופט על פי החוק.
הסערה האחרונה ואחרות היו יכולות כולן להימנע אם רק בית המשפט היה מקשיב לעצת השופט סקאליה ומגלה מעט צניעות וריסון עצמי, נמנע להתערב בסוגיות פוליטיות שנויות במחלוקת ונמנע מלהחריף אותן ללא צורך. כל עוד בג"ץ אינו מתכוון לוותר על מעמדו כפוסק אחרון ומאפשר לממשלה נבחרת ליישם את רצון הציבור, גם לא לאור העובדה שרק לאחרונה נערכו בחירות והתוצאה בהן הייתה ברורה, נבחרי הציבור יצטרכו למצוא פתרון שישיב למערכת שפיות ויציבות.
הפיסקה האחרונה מפספסת את כל הנכתב מעליה.
בארה״ב בית המשפט דווקא לקח את עמדת הפוסק האחרון(גם אם הפסק יותר פתוח) וזה בסדר מבחינת הימין.
כי כפי שנכתב בהמשך-הפסיקות של בג״ץ הישראלי אינם רק דיקטטוריות אלא גם מוטות מאוד(אם זה הנטיה לפסול רק מימין או האישור של ההסכם בגבול לבנון למרות שזו ממשלת מעבר ואין 80 ח״כים/משאל עם) ואפילו לא עקביות באופן נח לשמאל(מינויים של ממשלת מעבר, דרעי פסול לממשלה אל כשר לכנסת[כי אחרת המערערים ששכחו לבא כשדרעי רץ לפני הבחירות ונזכרו עכשיו יצאו גרוע]).
רוצים להיות פוסק אחרון? בסדר, אבל תהיו הוגנים ומאוזנים.
זו הבעיה האמיתית. ואני מקווה שהרפורמה של השר לוין תתחיל תיקון.
כן ולא,
בשיטה הקיימת, פסיקותיו של בית המשפט הן חלוטות – להבדיל מהחלטותיה של כל רשות שלטונית אחרת. זו זכות, שלא קיימת לאף רשות שלטונית אחרת (!) ובאורח "פלא" (אני לא מצפה מנוכלי הסמול לומר אמת וחצי-אמת, יותר גרועה אנחנו יודעים ממה) ממעיטים מאוד להזכיר/לא מזכירים את זה. זו חתיכת זכות וזו הסיבה, מדוע ביהמ"ש הוא הפוסק האחרון, זה טבוע בשיטה עצמה.
אפשר כמובן, להגיע למצב בו פסיקת ביהמ"ש לא תקוים, אך זה כבר שיח אחר לגמרי (לא רוצה לחוות דעה האם נגיע לכך או לא נגיע בארץ, הנבואה ניתנה … הזמן יגיד).
אך זו הסיבה א) מדוע בית המשפט *חייב* לפסוק עפ"י לשון החוק בלבד. מדוע בכל מקרה של אי בהירות, אפשר להתווכח על המנגנון הספציפי אך אסור לבית המשפט לנחש (אם זה לא כתוב בשום מקום, אז זה ניחוש – גם אם מאמיני כנסיית ברק, בטוחים שלאפיפיור שלהם יש יכולת קריאת מחשבות), מה היית כוונת המחוקק – כי עצם פסיקה כזו, **בזכות** ההרשאה להחלטה חלוטה שניתנה בשיטה הדמוקרטית, לרשות השופטת בלבד – היא היא חקיקה באמצעות פסיקה.
ו-ב) מדוע בית המשפט צריך להתיר לעצמו להחליט בסכסוכים אזרחיים ופליליים בלבד! (זכות העמידה הידועה) ולהתנזר מדיונים אשר נמצאים במחלוקת ציבורית – מעבר לאמרה הכללית לעיל, זה קל מאוד לביצוע – פסיקה עפ"י חוק בלבד. זה בדיוק כאשר מנסה כנסיית ברק להכריע בשאלות איזון בין ערכים מתחרים, היא פולשת לתחומו של המחוקק. אם המחוקק קבע שנישואים הם בין גבר לאישה (לדוגמא), אז אפשר להסכים עם זה ואפשר לא, אך רק למחוקק ולא לביהמ"ש מותר לשנות הגדרה זו (גם אם ביהמ"ש בטוח שאיסור על נישואים בין אישה לארנבת, היא פגיעה חמורה במה שהוא קורא לו [משחק מילים קבוע של בג"צ] שיוויון). לזה קוראים ריסון ולכן זה בצדק בפסקה האחרונה.
המשמעות היא, שכל המעוניין בשינוי החוק – חייב לפעול לשכנוע בוחרים בצדקת דרכו, לקיים לשם כך דיון ציבורי, להצליח (כאמור) בו ובכך להביא לשינוי החוק. אפילו בלי להכנס להגדרות המדויקות של המשטר הדמוקרטי, ברור מאליו שזו כוונתו (ולא באמצעות קבוצה סגורה שבישראל ממנה את עצמה ולא חייבת דין וחשבון לאף אחד, גם לא על התוצאות הישירות של החלטותיה).
לגבי ההטיה הפוליטית בפסיקה, ברור ששנינו מסכימים (היא ברורה כשמש ולא יכול להיות אחרת, בדיקטטורה הממנה זה את זה). לא בכל נושא צריך להיות ביהמ"ש הפוסק האחרון. חוקת ארה"ב לדוגמא, היא דוגמא מצוינת לכך. לרשות המחוקקת אסור לפגוע ללא מטרה במספר עקרונות מדויקים מאוד אך אין שום ערך כללי בסעיף חוקה כלשהו (שיוויון, כבוד האדם ושאר הסיסמאות מהמילון לסמולן הפומפוזי) שבית המשפט צריך "להגן עליו". כותבי החוקה האמריקאית בשנת 1787, ציפו את הסכנה שאהרון ברק הביא על מדינת ישראל, בנובמבר 1995 (פסק דין בנק המזרחי).
אחמד, לא נראה לי שיש בינינו ויכוח בנושא הפרקטי.
הנקודה שלי היא שאין בעיה עם עצם העובדה שפסק דין של בג"ץ הוא חלוט כל עוד פסק דין זה הוא הוגן. אין פגם במערכת הממנה את עצמה כל עוד היא ממנה באופן חכם ושקול.
אלא שהמציאות היא שכוח משחית וכוח מוחלט משחית באופן מוחלט.
ולכן כדי לתקן את בג"ץ צריך לשמור על הרכב מאוזן ותחת ביקורת(בדומה למה שיש בכנסת) כי כל דבר אחר יהפוך לרקוב באותה מידה במוקדם או במאוחר.
אבל חשוב לזכור מה העיקר ומה התפל.
זו הסיבה שאני מאוכזב מהשר לוין. קח לדוגמה את הרפורמה בהרכב הועדה. הוא נותן 7 כסאות לממשלה וקובע שזה מספיק לאישור כל מועמד(ומקווה שהימין יישאר בשלטון עד שיתפנו תקנים בבג"ץ). אך זה לא יוצר איזון אלא הטיה, פשוט לכיוון שנח לו. ולכן זה לא פותר את הבעיה אלא מראה על שחיתות דומה וצפוי לכישלון.
דמוקרטיה אינה ערך ואינה אידיאלית אלא פשוט השיטה הכי יעילה שידועה לנו כרגע. "דמוקרטיה היא שיטת השלטון הגרועה ביותר שקיימת…חוץ מכל השאר"(וינסטון צ'רצ'יל).
בארה"ב יש חוקה ולפיה בית המשפט העליון שם פועל.
בישראל אין חוקה. והבג"ץ החליט שחוקי יסוד זה כמו חוקה, אבל הוא יכול לבטל אותם מתי שמתחשק לו.
בקיצור, הבג"ץ חושב שהוא המלך העליון ועושה מה שמתחשק לו . ותמיד בצד שמאל.
וזה כל כך ברור שלהסביר את זה כל פעם מחדש מוכיח כמה הציבור חסר הבנה.
למי איכפת ערעור אמון הציבור בבית המשפט? בית המשפט האחרון שאיכפת לו. אין לציבור שיניים, לא להדיח שופט, לא לפגוע במשכורת, לא בפנסיה. כלום.
כל הזמן הכתבים הימניים מדברים על אמון הציבור בבית המשפט. זו מנטרה שחוקה חסרת כל כח ומשמעות. המאבק נמצא כבר מזמן במחוזות אחרים. ואנחנו הולכים למאבק נטולי נשק. כי לוין לא מציע רפורמה אמיתית לעומק ולרוחב
איך קרה שהחקיקה נתנה סמכות למערכת המשפט להוציא ראש ממשלה לנבצרות? זה מטורף, התאבדות.
להוציא לנבצרות? רק המערכת הפוליטית העומדת למבחן הציבור, הממשלה או הכנסת.
לבטל מיד סמכות מערכת המשפט לחסל ראש ממשלה. רק רשות שנבחרת על ידי הציבור ממשלה או כנסת תהיה רשאית לעשות כן.
איך קרה שנבנתה פה מערכת משפט שהפכה מהר מאד למפלצת עם הסמכויות שניתנו לה כמו הסמכות לפסול רשימה או מועמד, סמכות לבטל מינויים של הממשלה, סמכות לפסול חוקים שהכנסת חוקקה?
מה קרה לנו? עם נבל ולא חכם
לאחרונה נערכו בחירות והתוצאה בהן ברורה, נבחרי הציבור יצטרכו למצות את כוחם בפתרון שיחזיר את המערכת המשפטית לשפוט לפי חוק, כנהוג וכמקובל במדינות הנאורות והכי דמוקרטיות בעולם, ולעצור את הפסיקות של חונטת השופטים שבחרו את עצמם ונטלו לידם סמכויות ופוסקים שלא על בסיס חוק, כשהם מייצגים דעה של תנועה פוליטית כפי שהובהר מנאומה של אסתר חיות נגד הרפורמה של הממשלה בהשבת כוח הנבחרים בשילטון ועצירת הכפיה של כוח כנופית שלטון החוק על בית הנבחרים. בניקוי האורוות יש גם להשלים ולפנות גם את הסוסים הנגועים.
לצערי יהיה מלחמת אחים
הדת יבטל כל חוק כולל חוק יסוד שיפגע בו
ואז נצטרך ללך למלחמת אחים
הוא יכול לבטל כל חוק בצורה פשוטה
לפתוח תיקים לחמישה חברי כנסת
ואז להוציא הוראה שאינם יכולים להצביע
רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו,
לא מפגינים נגד החזרת האיזון על מרכיביה. נקח לדוגמא את פסקת ההתגברות, אז רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו לא מפגינים נגד פסקת ההתגברות. הפסקה קיימת היום, במתכונת קיצונית בהרבה מאשר המוצעת ע"י שר המשפטים – היא רק בידי הזרוע הצבאית של מר"צ, הדיקטטורים בביהמ"ש העליון.
רוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו, סה"כ מתנגדים למעברה של פסקת ההתגברות, לידי הרשות המייצגת באופן ההמדויק ביותר, את מגוון הדעות הקיים בעם על כל מרכיביו ועומדת למבחן הבוחרים מדי כמה שנים.
(משמע, לאחר כל מערכת בחירות, יהיה הרכב שונה של הרשות הנבחרת – דבר היכול להפריע, רק אם אתה דיקטטור – אתם ופתעים שרוצחי הישראלים עבור פרסים מאוסלו הצועקים ברחבות במספר נמוך אפילו מאחוז החסימה, בעד דיקטטורה?)
הסלוגנים שלהם שקריים כמו תמיד ולכן אין שום צורך להגיב או להתייחס למשחקי המילים הקבועים של הנוכלים וסייעניהם מבין דיקטטורי המקרופון (למשל, לערוץ "כאן פרופוגנדה", השואל אתכם בסרטון הבא https://www.youtube.com/watch?v=2hQVBxwb6Pg, שכותרתו " למי קראתם מנותקים? הדור הצעיר יוצא לרחובות " – השואל אתכם, למי קראתם דיווח עיתונאי אובייקטיבי ונייטרלי?)
כך, דמוקרטיה קשורה למי שמעולם לא חשב אפילו למחות, כנגד אי מינויה של פרופ' רות גביזון לעליון, רק כי האג'נדה של ברק שונה משלה (והנוכלים הללו רוצים שיאמינו להם שהם בעד פלורליזם? חחחח) – בדיוק כמו שהמילה "שלום" קשורה לרצחנותם עבור פרסים מאוסלו. נוכלי הסמול הם סתם גנבי מילים ותו לא.
בארה"ב יש חוקה ולפיה בית המשפט העליון שם פועל.
בישראל אין חוקה. והבג"ץ החליט שחוקי יסוד זה כמו חוקה, אבל הוא יכול לבטל אותם מתי שמתחשק לו.
בקיצור, הבג"ץ חושב שהוא המלך העליון ועושה מה שמתחשק לו . ותמיד בצד שמאל.
וזה כל כך ברור שלהסביר את זה כל פעם מחדש מוכיח כמה הציבור חסר הבנה.
הכותב בחוצפתו הרבה, כותב לא רק נגד פסילת מועמדים לכנסת על ידי בית המשפט (דבר שקרה רק בהתאם חוק מפורש של הכנסת), אלא גם נגד אי פסילת מועמדים לכנסת. כלומר על פי הכותב, זכותה של כל קואליציה לפסול כרצונה מועמדים של האופוזיציה. דמוקרטיה לתפארת.
אם אתה מתכוון לעמיחי שיקלי, הייתה זו חברת כנסת מהקואליציה שהגישה את העתירה לפסול אותו בתור חבר אופוזיציה. אם אתה מתכוון להיבא יזבק, היו גם רבים באופוזיציה שביקשו לפסול אותה.
כך או כך לא ברור מה אתה בעצם רוצה
דורון,
אלה לא שתי טענות נפרדות.
אפשר להצדיק את פסילת אנשי הימין הקיצוני כגון ברוך מרזל תחת הטיעון של תמיכתם בטרור(בהגדרות מסוימות).
אפשר להצדיק את אי פסילת השמאל הקיצוני כגון בל"ד(אם תטען שלכולם צריכה להיות הזכות לרוץ ורק לבוחר צריכה להיות הרשות לסנן).
אפשר להצדיק את קבלת הימין ופסילת השמאל(כי זו דעת ועדת הבחירות שאמורה לייצג את העם ואנחנו בדמוקרטיה).
אי אפשר להצדיק את החלטת בג"ץ לפסול את הימין הקיצוני אך לא את השמאל הקיצוני, זה מוסר כפול הנגוע בהטיה פוליטית.
בארצות הברית אכן יש לבית המשפט העליון
כוח עצום להתערב בנושאים שהם לא חוקים טהורים
אלא קשורם להשקפת עולם.
ולכן כדי להגיע לאיזון בין השופטים ולאמון של העם
במערכת המשפט השופטים נבחרים על ידי הסנט.
פעם יש רוב לרפובליקאים ופעם לדמוקרטים.
אהרון ברק הביא את השיטה האמריקאים לארץ,
אבל לא את החלק של בחירת השופטים על ידי המערכת
הפוליטית.
אמרו לו מיליון פעם למה זה יגרום, אבל הוא לא הקשיב.
וכך הגענו למצב הנוכחי.
ובבניין הארץ ננוחם.
ועדת איתור ליועץ המשפטי – הרשות השופטת השולטת באחרות
במדינת ישראל הצעירה חסרת מסורת שלטונית, סובלת מפער עצום בינה לבין מדינות בעלות מסורת ארוכה יותר על תחומים ותפקידים של אנשי מפתח שלטוניים. ישנו חוסר בהירות לגבי הגדרות תפקיד וסמכות היועץ המשפטי ומכאן גבולות הסמכות בינו לבין התובע הכללי. לכן במדינתנו ובה בלבד היועץ פולש לתחום וגם עומד בראש התביעה. חוסר בהירות והבנת התפקידים משפיע גם על אופן בחירת המאיישים. שר המשפטים לשעבר צחי הנגבי מינה ועדה ציבורית בראשות נשיא בית המשפט העליון בגמלאות מאיר שמגר. על פי המלצותיו של מאיר שמגר שהיה היועץ המשפטי לממשלה את היועץ צריכה לבחור ועדת איתור ליועץ המשפטי לממשלה ועליה להיות מורכבת מ:
1. שופט גימלאי של בית המשפט העליון ההמונה על ידי נשיא בית המשפט העליו. פרופ' דניאל פרידמן שינה מעט וקבע שהיו"ר יהיה שופט גמלאי לא בהכרח מבית המשפט העליון. ———————————-
2. שר המשפטים או יועץ משפטי לשעבר הממונה על ידי הממשלה. ————————————
3. חבר כנסת הממונה על ידי ועדת חוקה חוק ומשפט של הכנסת. ——————————-
4. עורך דין הנבחר על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי הדין. ————————–
5. איש אקדמיה המיומן במשפט ציבורי ובדיני עונשין הנבחר על ידי פורום ראשי פקולטות למשפטים של האוניברסיטאות והמכללות בישראל.———————–
על לפחות ארבעה מכל חברי הועדה להסכים על כשירות המועמד. יש למנות יועץ הכשיר להתמנות לשופט בבית המשפט העליון – מאיר שמגר שאף ואף התמנה לבית המשפט העליון ולימים היה גם נשיאו. במדינות מתוקנות היועץ שהיא משרת אמון נבחר בדרך שהממשלה חפצה והיא יכולה להעזר במומחים על פי הבנתה ובכל מקרה איננה חייבת להצמד לתכתיבים קבועים כאלו או אחרים.
היועץ המשפטי לממשלה אמור לעבוד עם הממשלה למען קידום מטרותיה כלומר קידום מדניותה באופן חוקי ללא ניגוד לחוקים. היועץ המשפטי לממשלה אמור לעבוד יחד עם הרשות המבצעת ולא שום ראשות אחרת. אלא שעבודתו עבור נבחרי העם – הרשות המבצעת לא בדיוק יוצאת לפועל. עצם היות הועדה בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מעידה על המלצותיה על כוחנות ועל שתלטנות בית המשפט. הרי הוא מתמנה על ידי שופטים כשבראשם ממליץ נשיא בית המשפט העליון. שר המשפטים שהוא לעיתים קרובות משפטן ולפעמים נענה לרצון הממסד המשפטי או לחליפין היועץ המשפטי לשעבר. אין זה נהוג בתחומים אחרים ברוב המקרים ליוצאי תפקיד אין אמירה לגבי מחליפיהם. עורך דין הממונה על ידי המועצה הארצית של לשכת עורכי דין – אלו מופיעים בפני שופטים ותלויים בהם ולא ילכו בניגוד להמלצות נשיא בית המשפט העליון. איש אקדמיה בתחום המשפט הנבחר על ידי פורום ראשי פקולות למשפטים. אלו גם כן מהווים חלק מהממסד המשפטי. הם מעוניינים שדלתות הממסד המשפטי תהינה פתוחות בפני בוגריהם אחרת אין טעם להכשרה שהם מספקים. —————————————————————-
בנוסף לאישים המרכיבים את הועדה, ישנו גם התנאי שעל היועץ להיות לדעתם כשיר להתמנות לשופט בית המשפט העליון. תנאי אחרון זה כמובן גורם ליועץ להיות מונע לזכות במשרת שופט בבית המשפט העלין. תנאי זה כמובן גורם לו לעשות הכל בהתאם לרצון נשיא בית המשפט העליון. כל אלו כמובן גורמים לכך שהיועץ המשפטי כלל אינו נאמן לממשלה ולעם אלא לרצון נשיא בית המשפט העליון שפרושו שהוא שליח הרשות השופטת בתוך הרשות המבצעת. מכאן שהרשות השופטת קובעת את פעילותה של הרשות המבצעת. כיון שבנוסף לכך היועץ גם עומד בראש התביעה, הרשות השופטת שלטת גם על התביעה!
גם כוחן הבלתי מוגבל של היועץ מהווה בעיה חמורה ביותר. על פי החוק – האדם היחידי המוסמך לחקור את פרקליט המדינה הוא היועמ”ש והיחיד שיכול להעמיד לדין את יועמ”ש הוא פרקליט המדינה. לזה יקרא יד רוחצת יד באיזה מקום מתקיימים יחסים כאלו?? הרי היועץ לעולם לא יחקור ברצינות את הפרקליט אם הפרקליט יכול להעמיד לדין את הראשון וכך גם להיפך. הרי ברור לכל שנושאי שני תפקידים אלו מנטרלים האחד את השני. משמע כוחו של בית המשפט בשליטתו בכל השלטון הינו בלתי מוגבל.
בשעתו שר המשפטים יעקב נאמן הטיל את מלא יוקרתו על ענין פיצול תפקיד היועץ המשפטי כפי שצריך להיות על פי החוק. ראש הממשלה נתניהו דחה דרישתו. טוענים שלא היה לו רוב של 61 בכנסת. איחוד התפקידים הוא בניגוד לחוק. וההפרדה היא בהתאם לחוק לכן לא צריך להביא זאת לאישור בכנסת זאת ועוד תמיד זעקו נגד הקמת גוף מפקח עך התביעה. הטענה שיש עליה מספיק מפקחים. האחד מבקר המדינה הוא זה התלוי בפרקליטות לתביעות נגד מפוקחיו. האחר בית המשפט שרק מעיר לתביעה אך אינו מטיל עונשים עליה. נציבות הביקורת – זו שאין בידיה שום סמכויות לחקירה אמיתית ושפיטה והטלת עונשים.