אוקסימורון של מחאה דועכת

המחאה מפגינה לאחרונה בעיקר תסכול וחולשה, יחד עם ניסיון נואש להפוך אותם לנשק פוליטי

צילום מסך מתוך youtube

בארה"ב, דונלד טראמפ ממשיך להתעקש כי הבחירות ב-2020 נגנבו ממנו איכשהו. אבל אולי הנשיא לשעבר כלל לא היה צריך לטרוח בהפצת הטיעון המביך והשערורייתי של הכחשת תוצאות הבחירות, טיעון אותו השמאל כה מתעב. מספיק שהיה מביט בישראל כיום, שם אנו חוזים בדרך אחרת להתמודד עם הפסד בבחירות, דרך יעילה הרבה יותר אך גם מסוכנת הרבה יותר לפעילותה התקינה של דמוקרטיה מאשר זו בה נוהג טראמפ.

בחודש נובמבר האחרון הימין ניצח בבחירות, ולאחר שהצליח להקים ממשלה בינואר היא החלה לקדם חלק מהנושאים לשמם נבחרה. בנקודה זו חלק מהמפסידים בבחירות החלו לצאת לרחובות ומאז, אלו המסכימים איתם לא הפסיקו להתפעל ממספרי המפגינים מדי שבוע.

המספרים היו לעתים מרשימים, אבל מספר גדול הרבה יותר של אנשים הצביע בעד הממשלה הנוכחית. אפשר רק לתאר מה היה קורה אם המנצחים היו יוצאים לרחוב, אבל הם לא יצאו בהמוניהם ואין גם צורך בכך. הדמוקרטיה קיימת בדיוק בשביל שהמנצח לא יצטרך להפגין ברחובות. אנשים יוצאים למחות כאשר הם חשים שאין להם דרך אחרת לבטא את עצמם, מה שבאופן מסוים אולי הופך את המפגינים ברחוב לגיבורים בעיני עצמם, אבל את ההפגנה עצמה לחסרת תועלת כמעט.

באופן עקרוני, בחירות דמוקרטיות וחקיקה שמגיעה בעקבותיהן יהיו עדיפות תמיד מבחינה מוסרית, פוליטית ומעשית על הפגנות ברחוב. לתהליך הדמוקרטי המתבטא בחקיקה יש מטרות מוגדרות ואלו זוכות ללגיטימציה באמצעות ניצחון בבחירות.

במדינה דמוקרטית, הפגנות יכולות לספק סוג של תחושת אחווה עבור המשתתפים בהן, ומקור לדימויי תעמולה עבור אלו המנסים להשתמש בהן כדי לכפות את דרכם, לאחר שנכשלו לעשות זאת במקום היא נמדדת ונספרת באמת – בקלפי. במדינה דמוקרטית, מחאה המונית היא מעין אוקסימורון. היא אמורה להפגין כוח אבל בפועל היא מפגינה בעיקר תסכול וחולשה, יחד עם ניסיון נואש להפוך את התחושות האלו לכלי נשק פוליטי.

לפני מספר שבועות כתבתי כי ממשלת נתניהו פעלה בפזיזות יוצאת דופן באופן בו ניסתה לקדם את סדר היום שלה, וביקשה לדחוף במהירות בזק שינויים נרחבים במדינה בה זירת המדיניות הציבורית הייתה קפואה למעשה בשנים האחרונות. זמן קצר לאחר מכן נתניהו אכן החליט להשעות את הליך חקיקת הרפורמה, ולהיכנס למשא ומתן במטרה להרגיע את המים הסוערים.

הוא עשה זאת בעיקר מתוך חשש, לא מההפגנות אלא מן ההשפעה שעלולה להיות להן על התנהלות הצבא ואנשי המילואים. נתניהו הראה כאן סוג של חזון פרגמטי ונחוץ אשר היה נדמה כי אינו בנמצא בראשית תהליך הרפורמה. כמעט במקביל לעצירת החקיקה ופתיחת הדיונים בבית הנשיא, ישראל מצאה עצמה שוב מול אתגר ביטחוני במספר חזיתות – מתקפת רקטות מעזה ולבנון, וגל טרור מתחדש ביהודה ושומרון המכוון וממומן מטהרן.

שני הצדדים בוויכוח הפוליטי בישראל מצאו עצמם נסחפים בחודשים האחרונים על גלי המלודרמה – הימין המבקש לתקן ולאזן חלקם מסוימים במערכת המשפט, מול השמאל שמוביל מהפכת נגד בשם שמירה על הדמוקרטיה לכאורה. נראה כי שניהם שכחו מהו האיום העיקרי העומד מול ישראל מיום הקמתה, ועדיין ממשיך לאיים. למרבה המזל, כרגע נראה שהאיש העומד בראשות הממשלה ומוביל אותה, זוכר זאת היטב.


הטור התפרסם לראשונה בכתב העת 'קומנטרי'.

מאמרים נוספים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

3 תגובות למאמר

  1. הימין לא שכח את האיומים האמיתיים.
    הימין פשוט מבין שכל עוד יש מערכת משומנת ורב זרועית(משפט, תקשורת, חינוך, תרבות, פקידות, צמרת מערכת הבטחון אקדמיה…) שמקרה הטוב קושרת את הידיים בשם מוסר מעוות ובמקרה הרע תוקעת מקלות בגלגלים רק כדי לדפוק את הימין/הדתיים-אין אפשרות להשיג ניצחון אמיתי מול אף איום.
    לדוגמה, אנחנו לא מצליחים לצאת סופית מהבוץ העזתי ולא נצליח כל עוד נפחד מלהפיל על החמאס את האחריות על תוצאות השימוש שלו במגן אנושי.
    והדרך לתיקון חייבת להתחיל במערכת המשפט.
    לכן, דווקא מתוך הבנה של האיומים שאתה מתייחס אליהם רוב הימין דרש נחישות והתאכזב מחולשתו של ראש ממשלתנו.

    1. עוד אחת מתאוריות הקונספירציה השזורות בתולדות העמים.