שר התקשורת שוב נופל למלכודת הפקידים ומסתבך במאבקי כוח מיותרים
בשעות הערב אמש (שלישי), בתזמון חדשותי טיפוסי, פרסם המשנה ליועמ"ש גיל לימון הודעה לפיה החלטת שר התקשורת שלמה קרעי למנות את ד"ר אודליה מינס כממלאת מקום יו"ר הרשות השנייה נעשתה "בניגוד לדין", משום שלדברי לימון היא אינה עומדת "בתנאי הכשירות המתחייבים על פי חוק".
השר מיהר להגיב במכתב משלו, בו טען כי מינוי ד"ר מינס תקף ופורסם כדין, "בדיוק כפי שהמינוי שלך כמשנה ליועמ"ש תקף ופורסם כדין לאחר החלטת הממשלה". לדברי השר שהופנו ללימון, "אני מחויב להחלטות הממשלה וכך גם אתה", ולכן על פי קרעי "החלטה זו מחייבת כל עוד לא בוטלה בהחלטת ממשלה אחרת או בפסיקה של בית משפט מוסמך".
הוויכוח הזה נשמע מוכר מאוד ולא במקרה. מאז הקמת הממשלה הנוכחית בשלהי 2022, היועמ"ש מיארה ואנשיה משקיעים את מיטב מאמציהם בבלימת כל החלטה או יוזמה ממשלתית, לעתים בהתנגדות גלויה ממש. במקביל, מיארה התרשלה בתפקידה האמיתי של שמירת החוק כאשר אפשרה במשך חודשים ארוכים מצב של אנרכיה משתוללת ברחובות תוך מדיניות של אכיפה בררנית ממניעים פוליטיים מובהקים. כל הזמן הזה היא גם לא שכחה כמובן לתקוע כל מקל אפשרי בגלגלי הממשלה כאשר סירבה להגן על עמדתה בבית המשפט בשלל מקרים, ואף איימה על ראשה בספינים שקופים בסגנון "נבצרות".
בניגוד לגמישות המרהיבה שהפגינה מיארה בכהונתה הקצרה של ממשלת בנט-לפיד, אז אפשרה למשל מינוי מפקדת זמנית ולא כשירה בעליל לגלי צה"ל, מינוי רמטכ"ל רגע לפני בחירות, או מינוי מני מזוז ליו"ר ועדת המינויים במחטף כל כך חצוף שאפילו בג"ץ נאלץ לבלום אותו, הסכם ימי מופקר עם לבנון או יציאה למבצע בעזה ללא אישור הקבינט – מאז חילופי הממשלה נראה כי מיארה הפכה מחותמת גומי צייתנית לשומרת סף סרבנית. פרשת מינס וקרעי היא רק הפרק הנוכחי בסאגה המתישה במסגרתה לממשלת שמאל צרה וצולעת מותר הכל, אך לממשלת ימין נבחרת אסור הכל.
כמו במרבית המקרים הקודמים, גם כאן ברור כי ההתנגדות הפבלובית למינוי אינה מבוססת על דבר מלבד מניע פוליטי ומאבק על כוח. ד"ר מינס היא משפטנית וחוקרת מוערכת וחברה ותיקה במועצת הרשות, אך במכתבו המודלף המשנה ליועמ"ש לימון אינו טורח אפילו לצטט בסיס חוקי ממשי לפסילתה. במקום זאת הוא פשוט זורק פעם נוספת את קלף "המניעה המשפטית" העמום שתמיד זוכה בכל הקופה, לצד פלפולים אחרים על "תהליך קבלת ההחלטה".
הלוליינות הזו משעשעת כתמיד כאשר היא מגיעה מפי פקידים שתהליך המינוי שלהם עצמם היה בעייתי בלשון המעטה. מיארה עצמה מונתה לתפקיד למרות התנגדות ראש ועדת האיתור, נשיא העליון לשעבר גרוניס אשר סבר כי היא חסרת ניסיון והכשרה מתאימים; לימון נבחר כמשנה ליועמ"ש לאחר ששימש עוזר בכיר ליועמ"ש מנדלבליט, שבעצמו עמד בראש ועדת האיתור שבחרה את מקורבו לתפקיד. אז לא שמענו על מניעה משפטית או תנאי כשירות סטטוטוריים.
השר קרעי שוב נופל למלכודת הזו למרות כוונותיו הטובות. כמו במקרה של השינויים אותם ביקש לערוך במעמד ובתקציב תאגיד השידור, או הצעתו לרפורמה כללית בשוק התקשורת, קרעי מזהה את הבעיה אך לא מצליח להתמודד עם הגורמים לה. גם במקרה הזה זהות המינוי פחות משנה אלא העקרון. במקום לנהל כיפופי ידיים אינסופיים שלא מובילים לדבר מלבד עוד כמה כותרות נשכחות שבסופן בכל מקרה ינצחו הפקידים או שהמועמד עצמו יתייאש ויפרוש, נדרש כאן טיפול מהשורש.
ללא קשר לזהות העומד בראשה, קבוע או זמני, הרשות השנייה היא בכל מקרה עוד דינוזאור בירוקרטי מיותר שמשיג את ההפך ממטרתו. הפתרון הנכון ביותר, גם עבור תסבוכת המינויים וגם עבור ענף התקשורת בישראל, יהיה לבטל אותו ואת שלל הרגולציות המגבילות שלו ולפתוח את השוק לתחרות, כפי שמוצע בחוק השידורים אותו מקדם השר. במדינה מתוקנת זה היה המהלך ההגיוני ביותר אך בעולמנו הנשלט בידי יועמ"שים מוטים הוא ייחשב כצעד נועז ושנוי במחלוקת. גם אם הנסיבות הפוליטיות הנוכחיות אינן מאפשרות אותו כרגע, אנחנו מצפים מנבחרי הציבור שלנו שיהיו חכמים ולא רק צודקים.
קרעי כמו שאר חבריו מעדיף את שכרון הכח של שליטה על הרשות השניה במקום לבטל אותה. שר המשפטים מעדיף את הכח למנות חברים בוועדה למינוי שופטים במקום לבטל אותה לחלוטין
אז זהו שלא. הוא רוצה לבטל אותה, אבל עם פקידים, שהם אלה שנהיו שיכורים מכול עם השנים, שפועלים באקטיביות כדי לטרפד כל מהלך של הממשלה הנוכחית, גם את זה הוא לא יוכל לעשות, כי אז שוב ישלפו לו את הקלפים של ״מניעה משפטית״, ״חוסר סמכות״, וכמובן – בג״ץ.
לגבי הועדה לבחירת שופטים, רצו לעשות בה שינוי משמעותי, אבל השמאל הרדיקלי-הקפלניסטי יצא למסע לשריפת המדינה – והשאר, בינתיים, היסטוריה.
תראה אילו חיים קשים עושים לו על מינוי בודד. אני לא מאשים אותו שהוא פוחד לפתוח מהלך כל כך משמעותי.
בעיקר כשהוא כבר ראה לפני שנה שאין לו גיבוי בקואליציה לרפורמות.
זה לא שלא הייתה תמיכה לרפורמות בקואליציה, אלא שהמון מוסת ורדיקלי במחנה השמאל יצא לשרוף את המדינה, וכך התגלו כמה חוליות חלשות, בודדות אך משמעותיות, שהעדיפו להיכנע לאלימות המסוכנת של מיליציות כת קפלן, במקום לדאוג לאכוף נגדן את החוק על העבריינות הגלויה והמוצהרת שלהם ואז להעביר את הרפורמה המשפטית – גם אם בשיח ולאט יותר, אך בלי הגורמים האלימים והמסוכנים שיצאו למסע להשמדה עצמית של המדינה.
אני מאשים את בג"צ ואת שופטי העליון בכל הכאוס היום במדינת ישראל, בהשחתת מוסדות השלטון, ביצירת מפלצת רקובה הפרקליטות בנפוטיזם ,בגזענות , בהפליה, בטיוח פרשת רשות המיסים ופרשת רות דוד, פרקליטת מחוז ת"א בזמן רצח רבין. בבג"צ אוהבים לראות את ישראל כנועה על הברכיים. אהרון ברק: התפאר שבפסיקותיו הוא לא נותן לצה"ל לנצח. הסתערות היועמ"שית יחד עם הבג"ץ על ממשלת ישראל שהוגדרה על ידם כבלתי חוקית, בכדי לשתק את פעילותה, ליצור מצב שבו עלול להיווצר משבר חוקתי, להבאיש את ריחה בעיני הציבור, ולהצדיק את החלטת ראשי כוחות הביטחון להישמע ליועמ"שית ולנשיאת העליון ולא לדרג הממונה, במידה וייווצר משבר חוקתי. הסתערות זו כללה פיטורים תקדימיים של ממלא מקום ראש הממשלה אריה דרעי, ביטול תקדימי וחסר סמכות של חוקי יסוד תוך הפיכה ללא סמכות של מגילת העצמאות למעין חוקה שבדרך, ותוך השארה על כנו של איום הדחת ראש הממשלה על ידי הבג"ץ מסיבות משפטיות שיראו להם, ביטול גורף של החלטות מרכזיות ומינויים של בעלי תפקידים בכירים על ידי שרי ממשלת ישראל. התוצאה הייתה ערעור יציבות הקואליציה, שיתוק פעולות החקיקה ומהלכים ממשלתיים מרכזיים, מתן לגיטימציה חסרת תקדים ותדלוק המחאה וההמרדה של מפגיני קפלן ושל החונטה הצבאית-ביטחונית השלטת