השידור הציבורי חסר תקנה

הביצה התקשורתית גועשת שוב בימים האחרונים, בעקבות דבריו של שר התקשורת ד"ר שלמה קרעי על הכוונות לבחון את מצבו של השידור הציבורי בישראל, ולקדם שינויים מתבקשים כמו למשל צמצום בתקציב התאגיד.

מילים רבות נכתבו באתר זה ובבמות אחרות לגבי הצורך לתקן את המקולקל בשידור הציבורי, אך השאלה היא האם תיקון כזה בכלל אפשרי. לכבוד פתיחתה המחודשת של עונת הדמגוגיה ולמען הסדר הטוב, כדאי להיזכר לרגע בכמה טענות מרכזיות של מתנגדי השינוי ולהפריך אותן שוב בקצרה.

שידור ציבורי חיוני לדמוקרטיה

טענה תקדימית בתולדות מדעי המדינה, וכזו שיכולה להישמע רק מפי חתולים שבעים שהתרגלו לזלול הרבה מאוד שמנת. במשך מאות שנים של הגות ומחשבה פוליטית הוגדרו מספר עקרונות יסוד למשטר דמוקרטי כמו ריבונות העם, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים וזכויות הפרט, אך מעולם לא נשמעה הטענה לפיה ערוץ טלוויזיה או תחנת רדיו במימון ציבורי הם שהופכים מדינה לדמוקרטית.

האם ישראל לא הייתה דמוקרטיה בטרם התקבל חוק רשות השידור בקיץ 1965 והסדיר את פעולתו הקבועה כמונופול למעשה בתחום התקשורת? האם הפכה דמוקרטית יותר עם צמיחתה והסתאבותה של אותה רשות במשך עשורים של חגיגה מכספי ציבור וצפצוף על מנהל תקין, עד למצב בו מבקר המדינה ושלל ועדות שהוקמו כדי לבדוק את תפקודה המליצו על שינויים מעמיקים? אמנם במדינות רבות אכן קיים שידור ציבורי, אך עובדה זו אינה קשורה להיותן דמוקרטיות או לא דמוקרטיות. תקשורת חופשית היא אכן מצרך חשוב בדמוקרטיה מתפקדת, ובדיוק בשל כך יש לפעול לפתיחת השוק, עידוד תחרות והפסקת בזבוז כספי הציבור.

בקצרה: טענה חסרת שחר וחסרת היגיון. לא השתכנענו.

יש חשיבות גדולה לערוץ עצמאי שאינו תלוי בשלטון

במוצאי השבת האחרונה פרסם מנכ"ל התאגיד ציוץ בו טען כי "קיצוץ של מאות מיליונים מתקציב התאגיד פרושו אחד – סגירת התאגיד". הוא המשיך וכתב כי למרות הסכנה בסגירת ברז כספי הציבור, "התאגיד כגוף שידור עצמאי ימשיך בנחישות בפעילות ועשייה".

כיצד ניתן לטעון מצד אחד ל"עצמאות" ובאותו פה לדרוש את המשך המימון הציבורי? זהו עוד חידוש מרהיב מפי מי שמגדירים עצמם ליברלים ומתקדמים אך אינם מהססים לשלוח יד לארנק האזרחים רק כדי להקים לעצמם ערוץ פרטי שהפך בחלק מהמקרים למכונת תעמולה נגד הציבור שמממן אותו.

בקצרה: מי שדורש הפרדה בין פוליטיקה לתקשורת צריך לתמוך בסגירת התאגיד וגלי צה"ל, שני גופים פוליטיים מובהקים שתלויים למחייתם בחסדי השלטון.

שידור ציבורי מאפשר יצירת תוכן איכותי ללא שיקולים מסחריים

טענה שעשויה להיות נכונה במקרים מסוימים, אם כי כאשר בוחנים את הרקורד הישראלי בעניין ניתן להעלות לה כמה השגות.

איכות היא כמובן מושג סובייקטיבי ומופשט למדי. מי מודד אותה וכיצד? מה שכן ניתן למדידה הם נתוני הצפייה ואלה אינם מציירים תמונה איכותית במיוחד. על פי דיווח של דוד ורטהיים ב'וואלה' לפני מספר חודשים, ממוצע הצפייה בשידורי כאן11 בחמש השנים מאז הוקם הערוץ המחודש נמוך אף יותר מזה שהיה לרשות השידור הכושלת. במילים אחרות, למרות ההתפארות בהישגים יצירתיים, הצופה הישראלי טרם השתכנע ובוודאי שהתאגיד לא עומד במטרתו להשיג צמיחה וקהלים חדשים.

עמדתי לא השתנתה. השידור הציבורי הוא חסם לתחרות.

אני מגבש תוכנית מקיפה לשם כך ובקרוב מאוד אציג אותה לפניכם. pic.twitter.com/qrO8CMgMr4

— 🇮🇱שלמה קרעי – Shlomo Karhi (@shlomo_karhi) January 9, 2023

אמנם התאגיד אכן הצליח לרכוש בכספי הציבור מספר הפקות יקרות ומצליחות יחסית שזכו לשבחי המבקרים, וטוען להצלחה בתחום הדיגיטל שאינו נרשם בנתונים, אך מנגד רשם גם לא מעט כישלונות כמו 'קרתגו' המעוותת את ההיסטוריה ומגרדת את תחתית טבלאות הרייטינג, או הסדרה התיעודית 'המנדט' שהייתה הכל חוץ מתיעודית. גם ניסיונות בסאטירה פוליטית כמו אלה שנראו בסדרה 'היהודים באים' הפכו כצפוי לפרובוקציה פוליטית גרועה ומשעממת. מי שמעוניין בתכנים איכותיים כאלה בהחלט מוזמן למממן אותם מתקציבו הפרטי, ואם אכן מדובר ביצירה עילית הרי שוודאי תמצא לעצמה בנקל במות אחרות.

בקצרה: עם כל הכבוד לשבחים העצמיים על איכות, הציבור עד כה הביע אי-אמון מהדהד בתכני התאגיד, שבוודאי אינם מצדיקים השקעה כה נדיבה מכספי אותו ציבור.

שידור ציבורי מאפשר קולות שונים ומייצג את כלל הציבור

טענה משעשעת עבור כל מי שצפה אף לזמן קצר בשידורי התאגיד או האזין לרגע לתוכניות גל"צ, והיריעה הנוכחית קצרה מאוד מכדי לספק את אינספור הדוגמאות לכך. אפשר רק לציין פרשות כמו העסקתה הארוכה והיקרה של גאולה אבן כמגישת אקטואליה למרות ניגוד העניינים המובהק בו הייתה נמצאת, פארסה שנפסקה רק לאחר לחץ ציבורי וחשיפת ערוץ 14. זכורות עוד שלל שערוריות שסבבו סביב המנכ"ל המייסד אלדד קובלנץ, חלקן גם הגיעו לשולחנו של מבקר המדינה.

גם דחיקתם של אנשי ימין כמו יעקב ברדוגו ואראל סג"ל מגלי צה"ל, רק משום שהעזו להשמיע קול שונה בתוך מקהלת השמאל הקבועה ולמרות שמשכו מאזינים רבים, לא מלמדת על פלורליזם יתר. רק לאחרונה סיפרה ליטל שמש כיצד הודחה מגל"צ בגלל שהעזה לבקר את "ממשלת השינוי". מנגד, עד לאחרונה נשמע בתאגיד קולו של רמי יונס, שכינה בעבר את חיילי צה"ל "נאצים" ותמך בחרם על ישראל. שדרני שמאל ותיקים שמבקרים את ממשלת הימין בכל רגע ממשיכים כמובן לשדר כרגיל.

בקצרה: כמו בכל גילדה סגורה שכופה קו מחשבתי אחיד, גם התאגיד וגל"צ הפכו למוקדים של תככים פוליטיים ומינויי מקורבים. מי שתומך בחופש הביטוי ובמגוון קולות צריך לתמוך בתיקון המצב הזה.

העיתונאית ליטל שמש: הודחתי משידור בגל"צ אחרי שמנהל התכניות אמר לי: "את מבקרת יותר מדי את הממשלה (ממשלת "השינוי"), ואנו נאלצים להפרד" pic.twitter.com/J14QAqQHYW

— ינון מגל (@YinonMagal) January 8, 2023

לתאגיד השידור היו את כל האמצעים להפוך באמת לכל הדברים היפים עליהם הצהיר: שידור איכותי ולא פוליטי המספק תמורה יעילה ונאותה לכספי הציבור. בפועל, וכפי שהזהירו רבים בימין במשך זמן רב, קרה בדיוק ההפך וקיבלנו גרסה משודרגת של אותה מערכת מסורבלת, בזבזנית, יהירה ומיותרת. גרוע מכך – אותם האחראים לכישלון הם אלה שמתנגדים כעת לכל התחלה של תיקון. העבר העגום וההווה המדשדש לא נותנים שום סיבה לחשוב שעוד רפורמה תצליח לשנות מן היסוד את הכשלים הבסיסיים.

המצב כיום הוא שחלקים גדולים בציבור חשים שאינם זוכים לייצוג מספיק בתאגיד השידור הציבורי, או שאותו תאגיד ציבורי לא מהווה תמורה מספקת לכספים הרבים שהציבור משקיע בו מדי שנה. בסקר של המכון לדמוקרטיה שפורסם ממש השבוע, אמון הציבור הישראלי בתקשורת צנח לשפל היסטורי.

במצב כזה, הרי שאותו ציבור בהחלט רשאי לדרוש תיקון בו יחסכו סכומי עתק, יושב מעט איזון ומגוון לסדר היום התקשורתי, וחופש הביטוי יתחזק. ההצעות שנשמעות כעת לגבי הפרטה, צמצום בתקציב או התייעלות אחרת הן נחמדות, אך כולן רק ימשיכו להנציח את הכשל היסודי והיקר שנראה כחסר תקנה. כמי שביצע עד עכשיו את שליחותו הציבורית באופן מעמיק ומקצועי, גם השר קרעי ודאי מבין שהדרך היחידה לבצע את רצון הציבור, בוודאי בשעת הכושר הזו, היא לסגור אחת ולתמיד את השידור הציבורי.

עקבו אחר ׳מידה׳ גם ברשתות החברתיות: