העתיד הוא מלחמה בלתי מאוישת. איך מנצחים אותה?

המלחמה באוקראינה הביאה מושגים שבעבר היו מוכרים רק לחובבי מדע בדיוני אל העולם האמיתי. על שמי ואפילו על ימי שדה הקרב השתלטו צבאות רובוטים. כטב"מים ציידים, כטב"מים מתאבדים (קמיקזה), כטב"מי מיקוש, כטב"מים לגילוי מוקשים, ואפילו "כטב"מי דרקון" המצוידים בלהביורים שמזכירים את "משחקי הכס". מכונות בלתי מאוישות שולטות למעשה בכל מבצע ותסריט אסטרטגי וטקטי בעימות הזה. לפי המכון לחקר המלחמה, באזורי קרבות "חמים" כמו פוקרובסק הכטב"מים וכלי רכב היבשתייים הבלתי מאוישים (UGVs) אחראים לעד 90 אחוזים מהפעילות הצבאית.

כך הפך שדה הקרב למערכת אקולוגית רובוטית. רחפנים בעלי ארבעה להבים (קוואדקופטרים) זולים וכלי שיט בלתי מאוישים זולים וזמינים הפכו לסוסי עבודה לוגיסטיים ולנשקי תקיפה עיקריים.

עבור מומחים רבים להיסטוריה צבאית, הדבר מייצג מהפכה בעניינים צבאיים המשתווה להגעתה של לחימת הבליצקריג הממוכנת במלחמת העולם השנייה או אפילו להופעתו של אבק השרפה. המפתח לניצחון הוא ייצור המוני בהיקף נרחב כלומר ייצור כמויות ללא אובדן באיכות. בכל חודש מועברים 200,000 כטב"מים לכוחות האוקראיניים – פי עשרה לעומת 2024. אוקראינה שואפת לייצר יותר מ-4 מיליון כטב"מים בשנה — מאמץ גיוס תעשייתי שמסמן עד כמה מערכות בלתי מאוישות אלו הפכו לחשובות.

גם הרוסים הראו כי הם טובים בלחימה בלתי מאוישת. בסבב התקיפות האחרון שלהם על קייב הם אף פרסו כטב"מי טורבו-סילון וכטב"מי בינה מלאכותית כדי להנחות את עצמם למטרות. אך המאסטרים האמיתיים של צורת לחימה חדשה זו הם האוקראינים, בחלקו משום שזו הדרך היחידה שבה הם יכולים להתעמת עם אויב בעל יותר חיילים, יותר נשק ויותר משאבים ולשרוד.

ארצות הברית אינה עומדת בפני אותו איום קיומי – או לפחות עדיין לא – בעודה נאבקת לתפוס את ההובלה העתידית במהפכת הכטב"מים הזו מידי יריבות כמו סין ורוסיה. למרבה המזל, יש לה דוגמה משלה לניצחון באמצעות ייצור המוני בהיקף נרחב, במהלך מלחמת העולם השנייה.

בלשונו של ח'אן קספוגלו ממכון הדסון, "הטרנספורמציה הטכנולוגית של אוקראינה בזמן המלחמה הונעה על ידי המדינה ומערכת אקולוגית צפופה של חברות טכנולוגיה פרטיות, חברות הזנק (סטארט-אפ), מהנדסים מתנדבים ושותפים מסחריים מערביים."

זה כמעט מה שהתעשייה האמריקאית הצליחה להשיג ב-18 החודשים המכריעים לפני כניסתה למלחמת העולם השנייה ולפני ששכללה את המערכת במהלך המלחמה עצמה. בניגוד לאוקראינה, המסתמכת על ברית שיתופית בינלאומית, ארה"ב עשתה זאת על בסיס שותפים מסחריים, כאן בבית.

בין השניים – הניסיון שלנו ממלחמת העולם השנייה והניסיון של אוקראינה כיום – אנו יכולים להפיק לקחים מרכזיים מסוימים הן עבור הצבא והן עבור התעשייה.

נתחיל בהסתכלות מקרוב יותר על מה שקורה בשמיים הבלתי ידידותיים מעל אוקראינה.

הן אוקראינה והן רוסיה למדו כי למערכות בלתי מאוישות – כטב"מים – יש תפקיד הרבה יותר גדול, ואפילו חיוני, בלחימה בשדה הקרב המודרני מאשר התפקיד המוגבל ששיחקו בסכסוכים האחרונים של אמריקה כפלטפורמות מודיעין וסיור או לתקיפות דיוק נקודתיות במקומות מרוחקים כמו אפגניסטן.

המייסדים של לחימת הכטב"מים הם הישראלים. הם מתכננים ומייצאים כטב"מים צבאיים במשך יותר מחמישה עשורים, החל מ"הזהבן" (IAI Scout) שבו השתמשו במלחמת לבנון ב-1982. חברות ישראליות עדיין מייצרות פלטפורמות בגובה בינוני עד גבוה עם יכולת שהייה ממושכת (MALE) באיכות מעולה כמו סדרות ההרמס 900 וההרון. צה"ל גם משלב בקפידה יכולות בינה מלאכותית בתוכנות הפיקוד והשליטה שלו, כמו מערכי הכטב"מים "שרת בשמיים" ו"ענני סערה". בנוסף, הם משתמשים בראייה ממוחשבת מתקדמת כדי למפות, לסווג ולייצר נתוני מטרות בזמן אמת ברחבי שדות קרב כגון עזה.

המלחמה באוקראינה, לעומת זאת, העמידה בראש סדר העדיפויות מספרים על פני טכנולוגיה מתוחכמת ומעודנת לשליטה במרחב הלחימה הבלתי מאויש. האוקראינים גילו כי הם זקוקים לחימוש בייצור המוני, בעלות נמוכה אך רב-תכליתי, שיכול לאתר ולפגוע באויב בדיוק תוך מתן משוב מתמיד למפעיליהם. אלה הם כעת המפתח – לא רק לצמצום מספר הנפגעים בנפש, במיוחד בצד האוקראיני, אלא גם לשיבוש תוכניות המלחמה הקונבנציונליות של האויב.

בתחילה, המלחמה החלה כאשר שני הצדדים מסתמכים על כטב"מי MALE קלאסיים, ראשית כדי לזהות מטרות כגון טנקים וכלי רכב של האויב, ואז כדי להשמיד אותם בתקיפות טילים. כאשר ההגנה האווירית הרוסית קלטה את השיטה האוקראינית והפכה את מבצעי ה-MALE ליקרים מדי עבור קייב, האוקראינים עברו למערכות תקיפה חד-כיווניות (OWA) כמו ה"ליוטיי", הגרסה האוקראינית של השאהד האיראני, שרוסיה ואיראן מייצרות במפעל משותף ביאלבוגה, טטרסטן. תוקפים אלה בסגנון קמיקזה מכוונים למטרות תשתית כגון שדות תעופה רוסיים, מפעלי תעשייה צבאית ומתקני הפקת נפט.

תקופת הזוהר של מערכות ה-OWA הייתה רק לפני שנה. כיום, התעשייה צומחת לכיוון כטב"מים קטנים וקטלניים עוד יותר, במשקל 135 ק"ג עם טווח של 14 ק"מ. הם מוכרים כמערכות גוף ראשון (FPV) משום שטייסים בחדרי שלט רחוק, הרחק משדה הקרב לובשים משקפי וידאו ייעודיים כדי לראות וידאו בשידור חי מהמצלמה שעל גבי הכטב"ם. בעוד שעלות ייצורם בחלק מהמקרים היא כ-500 דולר בלבד, כטב"מי רחפן אלה טסים מקרוב מאוד לשדה הקרב האמיתי, לסיור או לחיסולים קטלניים. הדבר מקשה על כוחות או ציוד בקו החזית להתחבא או להתחמק מגילוי. כטב"מי FPV פועלים באיכות בהסתערויות דיוק מקרוב ובמקבצים, בעוד גרסאות לטווח בינוני טסות 30 עד 100 קילומטרים או יותר מאחורי קווי החזית, כדי לפגוע בשיירות אספקה, מאגרי דלק ומפקדות.

גרסאות אלו וגרסאות רבות אחרות של לחימה בלתי מאוישת – כטב"מי הדרקון שטסים נמוך ומחומשים בתחמושת בערה או כטב"מים תת-ימיים שאוקראינה השתמשה בהם כדי לשתק את הכוח הימי הרוסי בים השחור – הפכו לנפוצים בכל החזיתות ולכל המבצעים. כיום האוקראינים פורסים כ-9,000 כטב"מים ביום עבור מגוון משימות קרב, מודיעין ולוגיסטיקה.

חלק מהמומחים מטילים ספק האם מעבר זה למערכות בלתי מאוישות אכן מבשר את קץ הלחימה המאוישת הקונבנציונלית או שהוא רק שלב נוסף באבולוציה המתמשכת שלה. אחרים תוהים (ובצדק) האם כטב"מים באמת יספקו יתרון מכריע אם ארצות הברית וסין יגיעו אי פעם לכדי מהלומות, בהשוואה להשפעה של לחימה נגד לוויינים בחלל או לחימה אלקטרונית וסייבר, שלא לומר נשק גרעיני. עם זאת, אף אחד אינו מפקפק בכך שניצחון בשמיים הבלתי מאוישים של העתיד הולך לקבל עדיפות בצבא שלנו – ובתעשייה הביטחונית שלנו.

בתכנית "עליונות רחפנית" שפרסם לאחרונה הפנטגון, הודיע כי הוא מתכנן לייצר 200,000 יחידות עד 2027. כדי להגיע למספר הזה, הוא יעמוד בפני הצורך לבצע שינויים גדולים באורח שבו הוא קונה את מה שהוא צריך, וממי.

למרבה המזל, מה שאוקראינה נאלצה ללמוד מתוך צורך, אנו יכולים ללמוד על ידי מבט לאחור לפעם האחרונה שלחמנו במלחמה שהייתה תלויה בייצור המוני של כוח אווירי בהיקף נרחב. לפני תשעה עשורים.

בשנת 1940, לארצות הברית לא היה למעשה שום חיל אוויר יעיל בכלל בהשוואה לגרמניה או בריטניה או אפילו צרפת. כאשר הנשיא רוזוולט קרא לתוכנית לבניית 50,000 מטוסים צבאיים וימיים בשנה כדי להגן על אמריקה, מומחי תעופה הגדירו את המספר כ"פטפוט היסטרי".

אף על פי כן, כעבור שנתיים בלבד, ייצור המטוסים בארצות הברית הגיע כמעט למספר הזה. בשנת 1943, הייצור נסק מעבר לו, ליותר מ-84,000. עד תום המלחמה, ארצות הברית בנתה יותר מ-350,000 מטוסים בשנה. בשנת 1944, המפעלים והמתקנים שלה ייצרו מטוס קרב בכל חמש דקות. האופן שבו ייצרנו מטוסים צבאיים מאוישים היה דומים מאוד למה שאוקראינה עושה כעת עם מערכות בלתי מאוישות.

אנו יכולים להסתכל על שלוש דרכים שבהן התעשייה האמריקאית יכולה לחקות את הדוגמה האוקראינית על ידי הפעלת לקחי הייצור הביטחוני מהעבר, כדי לוודא שאנו עצמנו לעולם לא נאבד את היתרון הבלתי מאויש שלנו – וכל זאת מבלי להיאלץ לצאת למלחמה.

הראשון: פרוס את רשת הייצור שלך לרווחה.

כאשר בקיץ 1940 ביקש הנשיא פרנקלין רוזוולט מנשיא ג'נרל מוטורס, ויליאם נודסן, לסייע לו להכין את המדינה למלחמה מודרנית, נודסן ידע מיד שהם לעולם לא יוכלו להשיג את מספרי המטוסים הדרושים אם ימשיכו עם חברות התעופה המסורתיות: מרטין, לוקהיד, דאגלס, גראמן ואחרות. לצרוך העניין בשנת 1938 חברות אלו סיפקו לגייס האוויר של הצבא לא יותר מ־90 מטוסים בחודש.

במקום זאת, נודסן העביר את הבעיה לעמיתיו בתעשיית המכוניות, ביודעו שהם מחזיקים לא רק את המתקנים התעשייתיים הגדולים ביותר במדינה, אלא גם את צוותי ההנדסה הגדולים ביותר לפתרון בעיות.

הוא החל בלבקש מהם לייצר מנועי מטוסים וחלקים למטוסים. בסופו של דבר, יצרניות הרכב הנועזות יותר התנדבו לייצר מטוסים שלמים תוך שימוש בתכניות של חברות מטוסים. השותפות של פורד עם נורת' אמריקן, המתכננת של מפציץ ה-B-24, הגיעה בסופו של דבר לייצור של יותר מ-15,000 מטוסים; השותפות של ג'נרל מוטורס עם חברתו של רוי גראמן ראתה אלפי מפציצי טורפדו מסוג אוונג'ר ומטוסי קרב מסוג ויילדקט יוצאים מפס הייצור.

בסופו של דבר, ג"מ ייצרה 10 אחוזים מכל ציוד המלחמה בארה"ב, כולל מטוסים, מנועי מטוסים ומגוון מדהים של רכיבים עבור יצרניות המטוסים המובילות באמריקה – דברים שג"מ מעולם לא ייצרה לפני שהחלה המלחמה. הלקח הוא שפנייה לחברות הפוריות ביותר, גדולות כקטנות, יכולה לעזור בפריצת צוואר הבקבוק.

לפני שהחלה המלחמה באוקראינה, היו במדינה שבע חברות בלבד שייצרו כטב"מים. כיום יש באוקראינה כ-450 עד 500 חברות בתחום. מאות חברות קטנות ובתי מלאכה מניעים את התפוקה הפרטית המסיבית של FPV וכטב"מי תקיפה, בעוד שכ-40 עד 50 חברות נחשבות למובילות השוק מהדרג הראשון. בינתיים ישנן עשרות חברות מתמחות ביותר המתמקדות כליל ברכיבי משנה כגון סוללות ומערכות אופטיות, כמו כטב"מי יירוט כדוגמת "צרעות בר" (Wild Hornets). כל זה צץ באופן ספונטני בעקבות הפלישה הרוסית.

לוויליאם נודסן ולרוזוולט היה היתרון של כלכלה תעשייתית מסיבית העומדת לרשותם, אך היא עדיין הייתה צריכה לעבור המרה והתאמה מחדש, חברה אחר חברה, פס ייצור אחר פס ייצור, כדי לייצר דברים שבאותה העת מעולם לא ייצרו בעבר, מטנקים, תותחים ומנועי מטוסים ועד קסדות, ארגזי תחמושת וציוד אופטי למצלמות ירי מוטסות.

התעשייה הביטחונית האמריקאית של ימינו בעלת יכולת וחדשנות רבות הרבה יותר, והיא מייצרת מגוון מבהיל של ציוד צבאי למלחמה בשמיים, ביבשה ובים – ואפילו בחלל. אך בעשרות השנים האחרונות, המוקד שלה היה בניית מערכות בעלות דיוק גבוה ומתוחכם במקום גרסאות חד-פעמיות (שלא לומר התמודדות עם עלויות הזמן והכסף הכרוכות בתהליך הרכש המסורתי של הפנטגון).

במהלך מלחמת העולם השנייה, או אפילו לפניה, כאשר נודסן ועמיתיו החלו לגייס את התעשייה המסחרית, היינו קרובים הרבה יותר למודל האוקראיני. כפי שנודסן אמר לעמיתיו, "אם ניכנס למלחמה, כל הניצחון יהיה עניין של ציוד וייצור," בין אם מדובר במטוסים, טנקים, מקלעים, צוללות או טורפדו – כל הקטגוריות שבהן מעצמות הציר נהנו מהן מיתרון טכנולוגי.

כמו כן, האתגרים שתעשיית הביטחון של ימינו תתמודד איתם כוללים מעבר לייצור כמות על פני איכות. אנו צריכים להיות מסוגלים לייצר ייצור המוני של חומרה מוכנה לקרב בקצב של אלקטרוניקה צרכנית, תוך ניתוק שרשראות האספקה מתלויות זרות. אפשר לעשות זאת על ידי הרחבת מספר חברות הייצור שמקבלות חוזים לבניית הכטב"מים הדרושים ללחימת העתיד.

ומכאן ללקח השני: הפריון גורר את החדשנות, ולא להיפך.

בשנים 1940–1941, ה"זירו" היפני, המסרשמיט Bf 109 הגרמני, ואפילו המאקי C.202 פולגורה האיטלקי קבעו את התקן לעיצוב ויעילות מטוסי קרב, הן מבצעית הן במספרים. נודסן ידע שבשנתיים הראשונות של ההמרה לייצור מלחמתי, ארצות הברית תהיה כבולה לבניית מטוסים באיכות נמוכה יותר, כמו הקורטיס P-40. אך הוא גם האמין ככל שיחלוף הזמן, חברות אמריקאיות יגלו כיצד לשלב חדשנות לתוך גרסאות עתידיות וכי חדשנות כזו תוליד תריסר עיצובים חדשים ויעילים יותר.

וכך כלי הטיס שחברות אמריקאיות בנו בשנים 1940–1941 היו שונים מאוד מאלה שבנו בשנים 1943–1944. גרסאות מוקדמות של ה-B-17 "פליינג פורטרס" (מבצר מעופף) פינו את מקומן לגרסאות משופרות, ואז ל-B-29 "סופר פורטרס". אפילו ה-P-51 מוסטנג, מטוס הקרב המוביל של אמריקה במלחמה, היה מטוס חזק ורב-תכליתי הרבה יותר ב-1944 מאשר הגרסה שטסה לראשונה ב-1941.

תעשיית הכטב"מים של אוקראינה הלכה במסלול דומות מאוד. הכטב"מים ששימשו בראשית הדרך כאשר אוקראינה הייתה קרובה להכחדה לאומית ב-2022 שונים מאוד מהמערכות המתוחכמות שיצרניות מהדרג הראשון כמו Ukrspecsystems, Skyeton, Athlon Avia, UkrJet ו-Terminal Autonomy מייצרות כעת, עם פיתוח של כטב"מים טקטיים-מבצעיים, חימוש משוטט ומיירטים.

כמו כן, חידושי ייצור כמו עיצוב מודולרי, הרכבה מחדש בחזית, ולולאות משוב הדוקות אפשרו לאוקראינה לבנות ולהשתפר הרבה יותר מהר ממערכות ביטחון מסורתיות.

הדבר יהיה נכון גם לגבי החדשנות הגדולה מכולן: בינה מלאכותית. הבינה היא המפתח להפיכת טכנולוגיית הכטב"מים למכרעת, החל מתיאום נחילים מסיביים של כטב"מים בתקיפה או בהגנה ועד סיוע למערכות לפעול בסביבות עם שיבוש אלקטרוני ומעקב אחר מטרות ללא שליטה אנושית רציפה. אנו עדיין לא שם. כפי שהדגימה תוכנית כטב"מי ה-Replicator של הפנטגון מ-2023, ניסיונות לשלב בינה מלאכותית מההתחלה לא עבדו כפי שקוו. הפיתוי לשים את עגלת החדשנות לפני סוס הייצור יכול להיות גדול מדי בשביל מנהלים. אבל לאפשר לתהליך הייצור לגלות היכן החדשנות באמת נדרשת תהיה בחירה יעילה יותר.

וזה מוביל ישירות ללקח השלישי: להישאר קרוב ללוחמים.

בדרך כלל, פס הייצור במפעל כטב"מים באוקראינה נראה כמו כל פס הרכבה אחר של כלי טיס בלתי מאוישים. ראשית, שלדות סיבי פחמן יוצאות מפס הייצור; לאחר מכן עובדים מחברים את המנועים, המדחפים ורכיבים אחרים; ואז המוצר הסופי נשלח.

מה ששונה הוא גישת "המחזור ההפוך" האוקראינית לייצור. יצרנים רבים שולחים מערכות מושלמות לקו החזית, שבו ליחידות יש מתקני הרכבה משלהן. הן למעשה מפרקות את הכטב"מים ומרכיבות אותם מחדש בהתאם לצורכי שדה הקרב הספציפיים שלהן.

הדבר קרה גם במהלך מלחמת העולם השנייה. "שינוי שדה" הפך למילת מפתח עבור יצרני מטוסים כאשר המכונות שהם גלגלו מפס הייצור השתנו בידיהם של המכונאים וצוותי האוויר שלמעשה נאלצו להשתמש בהם בקרב.

בדרום-מערב האוקיינוס השקט, המכונאי העצמאי של חיל האוויר החמישי, אירווינג "פאפי" גאן, ונציג השדה של היצרן, ג'ק פוקס, עקרו את תא המטיל מתוך ה-B-25 של נורת' אמריקן והרכיבו מקלעים כבדים (אפילו תותח 75 מ"מ!) בחרטום המטוס כדי להפוך את ה-B-25 ממפציץ בינוני רגיל לתוקף קטלני של הספנות המסחרית היפנית.

הגנרל קרטיס לה-מיי עשה דבר דומה עם ה-B-29 סופרפורטרס. הוא הוציא את כל צריחי התותחים היקרים למעט זה שבחלק האחורי, ואת המושבים של טייס המשנה והמטיל, כדי להשתמש במטוס לתקיפות הרסניות בגובה נמוך על המרכזים העירוניים והתעשייתיים של יפן.

בבית, מנכ"ל גראמן איירקראפט, רוי גראמן, השאיר את דלת משרדו פתוחה כדי לשמוע מטייסי הצי שטסו ב-F4F ויילדקט שלו אילו שינויים יש לבצע כדי להתחרות ב"זירו" היפני שטס גבוה והיה בעל כושר תמרון גבוה – שינויים שהובילו ליצירתו של הגראמן F6F הל-קאט, שבא לשלוט בשמיים בזירת האוקיינוס השקט.

כפי שציינתי במאמר במגזין COMMENTARY מ-2011 שמכותרתו "כיצד תעשיית הביטחון של ישראל יכולה לסייע להציל את אמריקה", צבא הגנה לישראל עושה דבר דומה עם למעשה כל הציוד שהוא מקבל מארה"ב, עוקר תכונות מסוימות ומוסיף אחרות, כדי להתאים לצורכי שדה הקרב של ישראל עצמה.

חברות ביטחון אמריקאיות יכולות לעשות את אותו הדבר על ידי יצירת יחסי מחקר ופיתוח מוקדמים עם כוחות החזית שישתמשו במוצרים שלהן. יחד עם תקשורת סדירה והיכולת להסתגל – כלומר, לא להיות תקועים על ייצור מוצר סופי מסוים אחד – חברות ביטחון והפנטגון יכולים גם לוודא שמוצר קצה של כטב"ם יוכל להתרכב ולהתפרק במהירות. הדבר יאפשר ללוחם בשטח להפעיל את המוצר כרצונו על ידי הוספת כל מטען ייעודי, חיישן, מצלמה או משדר וידאו שהוא עשוי להזדקק לו.

הקרבה ללוחמים והביזור של החדשנות יהיו הרבה יותר קלות ממלחמת העולם השנייה, הודות למערכות הדפסה בתלת-ממד לייצור כטב"מים, חלקים ותחמושת ישירות בקצה המבצעי, במקום להמתין למשלוחים מהמפעל בבית, וכן אימוץ הבינה המלאכותית ככלי לתהליכי ייצור מהירים וגמישים וכנשק לדור הבא של לחימת כטב"מים.

פנייה לחברות קטנות וזריזות יותר שיכולות להיכנס עם פתרונות מהירים לאתגרי שדה הקרב תקל גם היא על שינוי זה. יותר מדי מחברות ההזנק הביטחוניות הקטנות של ימינו נתקלות בצרות בנסותן לעבור מחוזי המחקר והפיתוח הראשונים שלהן לרכש ממשלתי בהיקף מלא, ויורדות לטמיון בתוך "שטח השמדה" הורג-חדשנות בתוך הפנטגון. מודל פשוט וחדש לרכש וייצור כטב"מים יכול לדחוק את לוחות הזמנים של רכש ביטחוני קרוב יותר לאלה של מהירויות ייצור מסחריות ומבוססות צרכנים, תוך שחרור חברות קטנות וחדשניות כדי שיוכלו לעשות את מה שהן עושות הכי טוב.

"הקטן הוא היפה" לא יהיה נכון רק לגבי הכטב"מים עצמם, כפי שלמדנו באוקראינה. זוהי עשויה להיות הסיסמה העתידית גם עבור יצרני כטב"מים. כמה קמ"רים של בנייני משרדים מחוץ לאוסטין, טקסס, או גרין ביי, ויסקונסין, עם חנות "פופ-אפ" הממוקמת מחוץ לבסיס חיל האוויר או הצי והחומשת במדפסת תלת-ממד, תוכנת בינה מלאכותית ומוסך עם תאים להרכבה ופירוק מהירים – מתקנים צנועים כאלה יכולים להפוך לחממות של מהפכה צבאית, או לפחות ללוקהיד או גראמן או אנדוריל עתידיות.

גם האויב נמצא במשחק כמובן ועל כן אמצעי נגד מצד אויב אמיתי או פוטנציאלי – כגון שיבוש אלקטרומגנטי והפחתה ו/או "הונאה" של חתימות חומרה כדי לשטות במכונות – יפחיתו בהכרח את ההשפעה של מהפכה כזו.

אך כמו בכל מלחמה, צעדי-נגד מולידים צעדי-נגד-נגד, שהם הלב של מהפכה אמיתית בעניינים צבאיים. זאת משום שמהפכה בעניינים צבאיים אינה תלויה בנשקים עצמם, בין אם תותחים ורובים או טנקים משוריינים וכטב"מים. היא נשענת על דוקטרינות, ארגונים ואסטרטגיות צבאיות ותעשייתיות חדשות שמשלבות את הנשקים הללו לתוך תוכניות מבצעיות, ואז לתוך הובלה אסטרטגית.

העולם נע קרוב יותר לפריצת דרך דומה עם מערכות בלתי מאוישות. ללוחמים של אמריקה ולשותפיהם התעשייתיים יש הזדמנות להוביל את הדרך קדימה על ידי למידה מהעבר שלהם ושותפות עם המאסטרים של לחימת הכטב"מים בהווה כדי לבנות עבור העתיד.

מאמר זה פורסם לראשונה באתר מגזין קומנטרי ואנו מודים לו על הרשות לפרסמו כאן בעברית.