כבר לא בני-חסות: מעמדם המידרדר של הנוצרים במדינות-ערב

ההקצנה האסלאמית שהביא בכנפיו האביב הערבי עולה מדרגה. גילויים של שנאת-נוצרים הולכים ומתרבים במרחב המוסלמי, והתבטאויות פומביות של מנהיגי דת בכירים מלמדות על מגמה ברורה של כרסום בדוקטרינת "בני-החסות" המעוגנת עוד מימי הקוראן. המזרח התיכון על סיפה של מלחמת דת, ואיה המערב? 

עבור קהלים רחבים בארצות ערב, הפיכות ומאבקי 'האביב הערבי' מבטאים את כמיהת ההמונים לדמוקרטיה. אך עבור הקהילות הנוצריות ברחבי המזרח-התיכון, 'האביב' היווה נקודת פתיחת להתנכלויות ואלימות מצד מוסלמים, כפי שדווח בעבר ב'מידה'. התנכלויות אלו רווחות בכלל ארצות ערב, האסלאם ואפילו בישראל, אולם מי שתופסת לאחרונה את אור הזרקורים היא מצרים.

עוד בשנת 2011, מספר חודשים לאחר הפיכת ה-25 בינואר, שרפו מוסלמים את כנסיית מרמינה שבאזור אמבאבה שבקהיר, במהומות שגבו את חייהם של שישה מוסלמים, שלושה קופטים והותירו מאחוריהן 144 פצועים. עתה החל גל חדש של אלימות במדינה, ונראה כי הוא רק הולך ומחריף בעוצמתו. ביום שבת שבתחילת החודש (13.4), פרצו מהומות אלימות של מוסלמים באלח'סוס שבקהיר כנגד נוצרים קופטים. במהומות נהרגו חמישה קופטים, כשאחד מהם אף נשרף למוות על-ידי מוסלמים. יממה לאחר-מכן התארגנה קבוצה של מוסלמים ותקפה את הקתדרלה בה נערכה אזכרה לקרבנות האלימות המוסלמית. ההתקפה הייתה קשה, וכללה שימוש בנשק חם ושריפת ספרי ברית חדשה.

אך אם עד-כה היו אלו התפרעויות מוסלמיות ספונטניות שבאו "מלמטה", הרי שהתקופה הנוכחית מתאפיינת בהקצנה מסוג חדש, אשר באה לידי ביטוי במתן לגיטימציה לתקיפות ולהרג של נוצרים מתוך הממסד ובאופן רשמי.

אמנם, נשיא מצרים מורסי קרא השבוע להרגעת הרוחות והודיע שתפקידו להגן על מוסלמים ונוצרים כאחד, אך בכירים רבים הנושאים תפקידים רשמיים בעולם המוסלמי, קראו באופן מפורש למלחמת דת על הנוצרים. בהקשר זה ראוי להזכיר את ח'ירת אל-שאטר, חבר מפלגת 'האחים' ומתמודד בעבר על נשיאות מצרים, שיצא בהצהרה הקוראת לעם המצרי לקבל את הסולחה עם הנוצרים, ובאותה נשימה הוסיף כי הוא קורא לחדול מן האלימות גם אם הנוצרים הם "בוגדים שהביאו חורבן למדינה".

כפי שניתן להבחין, למרות ה"מילים החמות", קשה להאמין לכנות כוונותיו של שאטר. יש לכך גם בסיס עובדתי: בין הגורמים שהביאו להתלקחות האלימה של ההמון למול הקתדרלה היה סרטון שבו נראית קבוצה של צעירים עומדים על גג הקתדרלה ויורה אש חיה בקהל. מי שהעלה את הסרטון לדף הפייסבוק שלו היה אחמד מגיר, פעיל של 'האחים המוסלמים', הידוע בכינויו "האיש של ח'ירת אלשאטר". מגיר טען בדף הפייסבוק שלו שמדובר ב"מליציות הכנסייה" התוקפת את המוסלמים. למרות טענתו של מגיר, היורים דווקא זוהו על-ידי חלקים מהעדה הקופטית כמוסלמים שנטלו בעבר חלק בפעילויות אלימות כנגד הקהילה הנוצרית באזור, כפי שניתן לראות בתמונות מן העבר (המופיעות כאן). אולם אף אחד לא טרח לברר את העובדות ו"האיש של שאטר" הצליח להסית את ההמון המוסלמי כנגד הקהילה הקופטית.

האסלאם הממסדי מקצין עמדות

אך הדוגמא הבולטת ביותר להקצנה הבאה מתוך הממסד עצמו התרחשה באמצע חודש מרץ, כאשר המופתי של ערב הסעודית עבד אל-עזיז בן עבד אללה, קרא להרוס את כל הכנסיות בחצי-האי ערב. הקריאה באה בעקבות שאלה של שני חברי פרלמנט כוויתים, שניסחו הצעת חוק האוסרת על בניית כנסיות באזור. בעוד הצעת החוק שלהם כללה "רק" הגבלה מוחלטת של בניית כנסיות, תשובתו של המופתי הייתה קיצונית בהרבה.

בחינה מדוקדקת של הפתוות הקודמות שפרסם המופתי הסעודי, חושפת את ההקצנה גם בעמדותיו שלו-עצמו: בסדרה ארוכה של פתוות שפורסמו בעבר, מצטייר השי'ח עבד אללה כדמות מתונה יחסית. כך בפתוה הקובעת כי יש לקרוא ליהודים, לנוצרים ול"שאר הכופרים" להתאסלם, אך אסור לפגוע בהם או ברכושם, ויש לקרבם לאסלאם בתבונה ואף מותר לנחמם על מות יקיריהם; כך בפתוה שבאה לענות לשאלת אדם שיש לו שכן נוצרי ורצה לדעת האם מותר לו לבקרו, ענה המופתי כי אסור לבקר את הנוצרים לשם הנאה, משום שהנוצרים הם "אויבנו", אבל מותר לבקרם כדי לקרבם לאללה.

מעניינות במיוחד הפתוות בהן התייחס המופתי לדרך בה צריך להתייחס לאויבי האסלאם. סערה גדולה עוררה הפתוה שהוציא המופתי בה נקבע כי מותר לעשות סולחה עם היהודים, קרי – עם מדינת ישראל. בפתוה זו מסביר המופתי כי אין כל מניעה לעשות כן אם הדבר משרת את האינטרס של המדינות הערביות, ובהקשר זה הוא מזכיר את הסכם חֻ'דיבִּיה, אותו הפר מחמד וכבש לאחריו את מכה. בהתאם לכך, מותר לסחור עם הכופרים היהודים ואף לפתוח שגרירויות. המתינות היחסית שגילה, לכאורה, המופתי עבד אללה באה לידי ביטוי גם בתחום החינוך, בפתוה שקראה להילחם ב"אויבי התנועות האסלאמיות" באמצעות התבונה ועל-ידי העמקת הלימוד בדת.

עתה מתברר כי מתינות יחסית זו של המופתי לא הייתה זו אלא אחיזת-עיניים: קריאתו בחודש שעבר להרס הכנסיות מוכיחה כי מרכז הכובד של הפתוות שיצאו תחת ידיו אינה המתינות היחסית, אלא דווקא העוינות כנגד "אויבי אללה" היהודים והנוצרים.

קריאה זו מעמידה בסכנה את מצבם של הנוצרים בכל המרחב האסלאמי, שהוא גם כך מעורער למדי. למשל, בפקיסטאן הוצתו בתחילת החודש כ-180 בתים בשכונה נוצרית ושתי כנסיות נבזזו על-ידי המון של 3,000 מוסלמים, לאחר שנטען כי נוצרי חילל את שם הנביא, עבירה שבגינה מאז 1990 הוצאו להורג 65 איש במדינה; באינדונזיה נסגרו החודש כנסיות ומקדשים בודהיסטים בשכונה הנשלטת על-פי חוקי השריעה וזו רק רשימה חלקית. עיון קצר באתרו של חוקר האסלאם והמזרח-התיכון ריימונד אבראהים נותן מושג לגבי היקפה האמיתי והחמור של התופעה. עתה, בחלק מהמקומות הללו, ההתנכלות, האלימות וההרג הפכו לממוסדים מטעם השלטון, ואינם מבטאים עוד רק את זעם ההמון.

גינויים רפים

מעטים הליברלים במרחב הערבי שגינו את דבריו של המופתי עבד אללה משום פגיעתם בזכויות היסוד של אזרחים במדינתם. אחד כזה הוא הסופר תורכי אל-חמד, שישב בשנת 2011 בכלא הסעודי בגין העלבת הנביא, ויצא בקול קורא לכבד את כל הדתות באשר הן. התגובות האופייניות יותר בתקשורת הערבית התייחסו לנזק התדמיתי שמסב המופתי בקריאתו זו, כפי שעולה הדבר במאמר מן האתר "אל-עאלם", הטוען כי דבריו של המופתי הם חלק מהתכנית הישראלית הידועה בשם "מזרח תיכון חדש", שמטרתה לשמור על ריב ומדון בין מדינות המזרח-התיכון, כדי לשמור על בטחונה של "הישות הישראלית". 

לא ניתן להתעלם עוד מהעובדה כי 'האביב הערבי' הביא תחת כנפיו מגמה של הקצנה ביחס לקבוצות מיעוטים החיות במרחב האסלאמי, כפי שאומר במפורש קרוב משפחה של אחד הקרבנות ההתקפה על הקתדרלה בקהיר. דברים שבעבר נאמרו ברמז נאמרים כעת בריש גלי ומפי מקורות רשמיים, שמתוך להט או אינטרס מדרדרים את האזור למלחמת דת חדשה. מצב זה מעלה גם את השאלה המתבקשת בדבר סולידריות נוצרית, אשר, כפי הנראה, אינה קיימת: מדוע אין כל התייחסות לתופעה זו מצד מדינות נוצריות, ובעיקר הוותיקן וארצות-הברית?

מדינות המערב צריכות להביט במציאות ולהבין שהמאבק הניטש במזרח אינו רק מאבק לחיים, אלא מאבק תרבותי, בין אלו שרוצים לשמור על חופש המחשבה והביטוי לבין אלו שמוכנים לתת הכשר להרג בשם הכבוד לדת האחר.